אזהרת טריגר: אם אתם מתכננים בעתיד להתאמן לאיש ברזל מלא – אל תקראו את הכתבה הזו! אל תגידו שלא הזהרתי! כתבה זו מלאה במרמור ונכתבה מנבכי ליבי תוך כדי אחת מרכיבות השבת הלא נגמרות, ולכן עשויה לרדד את המוטיבציה שלכם מהיעד הנכסף ממאה לאפס. לא לקרוא. תודה.

לכתבות נוספות בנושא:
"אין דבר כזה מגבלה": המסע המטורף של בוריס שטונדה לחצי איש ברזל.
"הפנים לקונה": אלמוג אלעזרי מסכם את שבירת השיא הישראלי בחצי איש ברזל.
מנצחת את הסרטן והמסלול: משאלת הטריאתלון המרגשת של נעמה התגשמה.

הקדמה

אני בכושר של איש ברזל וההרגשה מדהימה. אני יודעת שבעוד כמה שבועות או חודשים אתגעגע להרגשה הזו של הגוף שלי, שמסוגל לזנק מחר לאיש ברזל (אבל יחכה ל-14.6 לאיירונמן Tours Metropole בצרפת). המשקל הולך ונושר למרות שלא שיניתי בתזונה שלי ולו פחמימה ריקה. באמת – המסע לאיש ברזל הוא מדהים. החברים בדרך, הנופים, המשפחה התומכת. אבל את השקרים האלו כבר שמעתם אי אילו פעמים באלפי פוסטים בפייסבוק (בקרוב אצלי בפיד). אז די עם הפייק. גם האמת צריכה להיאמר, והגיע הזמן.

נעה כפרי על קו הזינוק לצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג

כידוני ברזל

אם אתם מתאמנים לתחרות איש ברזל במרחק המלא עם ילדים קטנים בבית, אל תתחילו עבודה חדשה באותו חודש. אם כבר התחלתם עבודה חדשה באותו חודש, אל תעשו את זה תוך כדי מלחמה. ואם כבר התחלתם עבודה חדשה תוך כדי מלחמה, רק עצה אחת: עברו מדינה.

זאת לא כתבה על הטייפר. כולם כותבים על הטייפר, אף אחד לא מדבר על צדק. אני רוצה לכתוב על השבוע, השבועיים, החודש שלפניו. על הרגע שבו אתם עוצרים להסתכל אחורה על תקופת האימונים שמסתיימת ומגלים את ההריסות שהיא הותירה. גם בגוף. גם בבית. וגם במצברים, על כל סוגיהם. אני חושבת שכמות הדקות שהייתי בבית בסך הכל בכל יום, ערה, ולא מכינה תיקים או פורקת תיקים מהאימונים של היום ולאימונים של מחר – אפשר לספור אותה על שתי ידיים.

כל הסוללות ריקות. גם של הילד

הסוללה של מחשבון הרכיבה ריקה. הסוללה של מד הוואטים ריקה. גם זו של הגרמין ריקה. הסוללה הפנימית שלי ריקה. הסוללה של בן הזוג ריקה. והסוללה של הילד ריקה. גם זאת של החתול. אם הייתי גרה במקום עם דוד שמש, גם הוא היה ריק. אין כוח לכלום. מוכרת אופני נג"ש קצה יחד עם חליפת טריאתלון, שחיה ומד דופק בחבילה… גם לסוללות שלי אין כוח אליי.

על קו הסיום בטריאתלון אשקלון | צילום: פרטי

אין מקום בגוף שטרם חווה שפשפת

בישבן. בבית השחי. בכל מיני זוויות חדשות במפשעה שפוגשות את האוכף של הנג"ש. באבזם של רצועת הדופק. בג'ל שסחבתי בכיס, ושפשף לי את הכיס, וגם את העור שמתחת לכיס. ואני בכלל לא יודעת איך זה אפשרי פיזית. הטופ האהוב עליי, זה שלבשתי בכל אימון משמעותי בשנתיים האחרונות, החליט שבריצה המסכמת הוא יתחיל לשפשף אותי בנקודה שלא ידעתי שיש לה שם. מסתבר שאני יותר נסיכה ויותר עדינה ממה שחשבתם.

אני הבן אדם הכי מסודר בעולם. הייתי.

פעם הייתי מנקה את האופניים בסיום כל אימון. מסתכלת על האימונים של סוף השבוע באמצע השבוע ומנתחת אותם לפני שהם בכלל קרו. הייתי כותבת רשימות אריזה שבוע מראש לכל מחנה אימונים. אריזות עם תוויות. תיק לכל יום. אני זו המאמנת שכותבת את רשימת הציוד שצריך לארוז. זו שקוראים לה לסייע בהתלבטויות מה להכניס למזוודה יומיים לפני

עכשיו? יצאתי לרכיבה של שבע שעות בלי כפפות. הגעתי למחנה אימונים בלי נצנץ לאופניים. אין לי זמן אפילו לפתוח את הקובץ של הרשימות שכתבתי ושלחתי לכל המתאמנים החדשים. הכל ישר ממכונת הכביסה לתיק, ברגע אחרי האחרון. מה שיש, יש. מה שחסר, נסתדר.

נעה כפרי במחנה האימונים לקראת הישראמן | צילום: פרטי

אני נחרדת מעצמי, אגב. שום דבר מזה לא קרה לי בעבר. הייתי הבן אדם הזה ש"בא לעזור לך לארגן את התיק לקראת התחרות". עכשיו אני זאת שאומרת לעצמה, באמצע הרכיבה, "טוב, אז נגמרה עוד סוללה, העיקר שהאופניים עדיין נוסעים".

ואטים למכירה אלטעזעאכן

עוד מאפיין בולט של התקופה הזאת: הוציאו כרטיסי אשראי, כי כל שניה שאפשר לקנות – אתם הולכים לקנות בלי לחשוב פעמיים. גלגלי דיסק, למשל. עדיאל מאופני העיר במודיעין שאל אותי אם אני רוצה ב-700 ש"ח או ב- 1,000. "תביא ב-1000, ברור", עניתי בלי למצמץ. מדבקות לקסדה. גילוח של אזורים חדשים בגוף שלא ידעו שמגלחים אותם. עוד שפצור קטן במתקן השתיה, שמישהו בבריכה טען שהוא קצת יותר אווירודינמי.

תקשיבו לי טוב, חברים: כל ההוצאות הגדולות מאחוריכם. הסלוט. החבילה. הטיסות. האופניים. כל מה שתקנו עכשיו, לא בטוח שיוריד לכם שניות מהתחרות. מה שבטוח שיוריד לכם – זה ספרות מחשבון הבנק. אני מעודדת את זה, דרך אגב.

בטיפוס לחרמון במחנה האימונים המסכם לתחרות לפני שבועיים | צילום: פרטי

מקלט מוגן בקבוצה של הטריינר

חמש שעות טריינר בתוך מרחב מוגן. או חמש שעות טריינר, לרוץ למרחב מוגן כל שעה, להמתין, לחזור, לטפטף על הרצפה, להמשיך. השכנים מסתכלים עליי במבטי שנאה. אני כבר לא בטוחה מה יותר מסוכן: הטילים האיראנים, או לשבת איתי במקלט המשותף של הבניין מטפטפת אחרי חמש שעות טריינר. "תגידי, את כל הזמן מתאמנת?", ישאל אחד הילדים הפספוסים. "הלוואי", אענה.

תחנת דלק כפסגת חוויה

איזה כיף זה לראות תחנת דלק. מגוון האפשרויות אינסופי: משקה חלבון. קוקה קולה צוננת. ארטיק קרח. סניידרס עם הציפוי החום שבעצם הוא הציפוי הלבן עם משהו על זה. חטיף חלבון של ספונסר (דרך אגב, טעמתם את הטעמים החדשים שלהם? וואו. ועוד מלוח! שיחקו אותה). אם יש משהו שתוכנית אימונים על סף שבר עושה, זה מורידה לכם את הסטנדרטים. אני מבינה את רמזי (זה לא סתם סופר, זה סוּפֶּר. במבטא). אני, באמצע אימון של שש שעות, עומדת מול מקרר של תחנת דור אלון לטרון ומרגישה שאני בארץ הפלאות.

תזונה זה חשוב | צילום: ארז הפנר

רגשות אשם, מנת חוזרת

אני מלאה ברגשות אשם. אני חוזרת מסוף שבוע אימונים, מפורקת, כואב לי הכל, הרגליים, הגב, הצוואר, לא מצליחה להשאיר את העיניים פקוחות. זורקים עליי ילד – לוקחת אותו לגינה, רצה אחריו בגינה. הילד רוצה אופניים? נצא לטיול אופניים. אז מה אם בדיוק סיימתי רכיבה של 150 קילומטר.

ואז, מרוב רגשות אשם, מזמינה לנו סוף שבוע אחרי התחרות. ועוד אחד. עוד קמפינג. ועוד מלון. ועוד אינדינגב במדבר עם הגן. אני חושבת שאם אני פותחת את היומן, אין לי סוף שבוע אחד בבית מהרגע שאני חוזרת מהתחרות ועד יולי.

הפרגון של המשפחה שלפני התחרות הוא לא פרגון. הוא ניסיון לא להתגרש. הפרגון האמיתי מגיע אחרי התחרות, כשהוא יודע שיש לו חצי שנה של שקט.

יוצאים לרכוב גם כשאין כוח | צילום: פרטי

פעם ראשונה לבד

האמת שזאת הנסיעה הראשונה שאני עושה לתחרות בלי המשפחה. אחרי הפקת הלקחים מירידה עם כולם לצ'אלנג' ישראמן, הבנתי שאין שום שקט. בשנייה שאני חוזרת מהפקדת אופניים, מתדריך, מכל מופע נוכחות חובה. בום. זרקו עליי את הילד. "אני צריך לעבוד, את היית עד עכשיו בעניינים שלך". ולא יכולתי להתרכז בעצמי ובתחת שלי, כמו שאני רוצה וצריכה לעשות בתחרות שלי.

אז הפעם אני לבד. כלומר, אני חלק ממשלחת של GOLDENTRI. ענבר מגיעה ללוות ומזנקים איתי כעשרים ספורטאים יחד. אבל קו הזינוק שלי, בפעם הראשונה, יהיה בלי המעודדים שמכירים אותי. בלי מי שאוסף לי את הגרביים, את הסווטשירט מהזינוק, את דמעות ההתרגשות. בלי מי שצועק זמנים, מיקומים ושירי דיסני, כמו שאני אוהבת לתדריך את הקהל שלי. קצת מבאס. וגם, בפעם הראשונה: יותר שקט.

תמונה משפחתית מהישראמן | צילום: פרטי

טייפריטיס

כולם מחכים לטייפר, ועם זאת כשהוא מגיע זה לא באמת מרגיש שהוא מגיע. וכשהוא באמת מגיע זה מערער את כל היכולות את כל הביטחון שלך בתחרות. המכאובים הדמיוניים מתחילים ברגע שיורד הנפח. אחת מרגישה את הכאב בברך שלא הרגישה כל השנה. ההוא לפתע נזכר בגיד אכילס שלא הזכיר את עצמו ולפתע יש לו עמדה. קוראים לזה טייפריטיס, מחלה איומה שתוקפת טריאתלטים בתקופת הטייפר וגורמת למיחושים בכל הגוף, ולעיתים מלווה אף בחום וחולשה.

מה שלא אומרים לכם, ואני אגיד: הרגע שבו תקופת האימונים נגמרת לא מרגיש כמו ניצחון. הוא לא מרגיש כמו "כושר שיא". הוא מרגיש כמו אחרי מלחמה. הגוף שבור. הבית בלגן. רגשות האשם בערימה. המודעה על מכירת כל הציוד במכירת חיסול כבר כתובה. הסוללות, כולן, על אפס.

אם זה מה שאתם מרגישים: התאמנתם נכון.

שיהיה בהצלחה.