מאת:דפנה שב

קבעתי להיפגש עם שני במרכז הרב ספורט בהדר יוסף. שם היא עובדת כמאמנת במרכז "דרך הכושר" של יאיר קרני. כל מה שידעתי על שני לפני המפגש איתה היה שהיא הישראלית היחידה שהגיעה לטור דה פראנס לנשים. אף פעם לא רצתי עם רוכבת ברמה בינלאומית, חשבתי לעצמי. אבל למזלי, שני התריעה שהיא אחרי יום מעייף של אימונים ונרוץ בקצב קל מאד. נשמתי לרווחה…

שני בלוך (מימין) ודפנה שב במרכז "דרך הכושר"




מצאתי את שני באמצע הקפה, שבין לבין עוברים מתאמנים במרכז ומתעקשים על שיחה או התייעצות כזו או אחרת. שני סבלנית, מקצועית ומבינה. ואז היא אומרת לי: "זה הכיף שלי. פה אני משקיעה את מירב המאמץ. הסיפוק שלי בסוף היום לראות שהמתאמנים נהנו באימון. זה כיף, כי גם לי כיף לאמן אותם".



אנחנו מתלבשות ויוצאות לריצה. החום של אוגוסט אחר הצהריים לא מפריע.
"ספרי לי על הטור דה פראנס", יריתי לאויר. אני לא בטוחה שעיכלו את העניין הזה בארץ. הבחורה סיימה את הטור דה פראנס לנשים, כן, בפריז, כמו הגברים, רק קצר בשבוע מ-21 הימים שלהם. ראשונה מהקבוצה האיטלקית שהיתה חתומה בה, מקום 18 בדירוג הכללי, ומקום שלישי בקטגוריית הגיל שלה אז- עד 25. השנה-2004.



"מהרגע שזה התחיל רק חיפשתי איך זה יגמר". ידעתי שאני מסתכנת בראיון תוך כדי ריצה, כי אמירות קשות מעלות לי את הדופק בן רגע.
לטור דה פראנס עצמו קדמה הסטוריית אימונים קשה מאד וחיים בחו"ל רצופים משברים. אחרי הצבא היא החלה להתחרות בטריאתלון אך מהר מאד הבינה שהדבר האמיתי עבורה הוא האופניים. היא התגלגלה למחנה אימונים באיטליה ומשם הדרך לאחת הקבוצות היתה קצרה. כמעט שנתיים חייתה שני באיטליה והשתתפה בסבב התחרויות הבינלאומי באירופה. בין היתר באליפות העולם בבלגיה שם סיימה בקושי רב ובנחישות אחרי נפילה קשה. "הרבה שעות לבד על האופניים, הבנתי את ההתנהלות של הקבוצות ואת השגרה ורציתי לחזור הביתה ולהתחיל ללמוד". אבל למרות החזרה וההרשמה ללימודים בווינגייט, האהבה לאופניים בערה בפנים ושני חזרה לאיטליה.



חברה טובה של שני, אליאנה, שהיתה כמו אמא עבורה, החזירה אותה להתחרות. דרך ידיד של אליאנה שני נרשמה לתחרות בסן- מארינו, הידועה בעליותיה הקשות ומבלי לדעת שאם תסיים אותה בזמן ראוי היא תיכנס לטור דה פראנס. "זה היה אחד הימים הקשים שאני זוכרת. התחילו 100 וסיימו 25. סיימתי 25, אבל אז הגיעה מולי אליאנה עם חיוך מרוח על הפנים ואמרה שנכנסתי לטור".

קרב בנות

"ראסיאלה היתה מספר אחת בקבוצה שלי. היא היתה טובה בספרינטים ואני מטפסת. היא גם היתה חברה של מנהל הקבוצה. בשבוע הראשון של הטור כמעט כל המסלול הוא מישורי ואני הייתי "פועלת"*. ראסיאלה רצתה לשתות ואני יצאתי מהדבוקה להביא לה קולה. כשהגעתי אליה עם הקולה היא אמרה: לא, אני רוצה דיאט קולה!".
שני מספרת שלא מעט היא סבלה מהאינטריגות בתוך הקבוצה. הרבה קנאה וכל אחת רוצה שיזכרו את השם שלה. ראסיאלה אמנם רצתה להתיש את שני, אבל שני ידעה שכאשר יגיעו הסטייג'ים של הטיפוסים היא תראה לכולם מה היא שווה באמת.
היתה לי צמרמורת. הגענו כבר לגשר נמיר והייתי כל כולי בתוך הסיפורים ששכחתי שאני בפארק הירקון.
"ואז מה?" שאלתי. "הייתי מפורקת. לקח לי הרבה זמן להתאושש מהטור. נפשית".



אחרי צרפת שני היתה שנה בלימודים, מעט בארצות הברית, שם כמעט נשארה באריזונה לטובת אימונים עם קבוצה קנדית שהתקבלה אליה. היא השתתפה באליפות העולם בהמילטון וסיימה במקום ה-39. לו היתה מסיימת במקום ה-32 היתה משיגה קרטריון אולימפי.
האמא בבית לחצה ששני תחזור ללמוד, וכך העניינים הסתדרו גם מרצונה של שני. היא סיימה שנה שלישית והתחילה לעבוד כמאמנת.
"רציתי לחזור לאהוב את האופנים ופחות להתחרות".



אבל הכישרון לא נעלם. באליפות ישראל האחרונה באופני כביש שני סיימה במקום השלישי, כביכול בתקופה שהיא לא מתחרה בה. "זה יפה מאד". אני אומרת. אבל שני נשארת צנועה.
"עכשיו כשאני מתחרה זה יותר לעצמי. להוכיח לעצמי שאני יותר חזקה ממה שאני חושבת, לא איכפת לי מהמדליה. באירופה רק רציתי לסיים עם הדבוקה הראשונה. זה מה שחלמתי. ואחרי שזה קרה, סיימתי עם ה-18 הראשונות, הייתי הכי מאושרת בעולם, אבל אז שאלתי את עצמי, ועכשיו מה?"

שני בלוך בטריאתלון נתניה 2205

"איך זה להיות רוכבת אופניים בארץ? הרי אתן כל כך מעט בנות"? שאלתי. ושני ישר אמרה שזה מאד קשה וכמעט בלתי אפשרי. "באיטליה הייתי יוצאת בשעה 8:00 וחוזרת בשעה 15:00 כמו בעבודה. היו לי את כל תנאי הסביבה והמחייה לזה. ואם הייתי עולה איזו עלייה, ומאחורי היתה משאית, היא היתה מאטה ל-10 קמ"ש ומחכה שאסיים, בלי לצפצף. פה זה כל כך מסוכן". אבל עדיין, שני מביעה את מלוא ההערכה לרוכבות.



בשלב הזה כבר הסתובבנו חזרה לכיוון הדר יוסף. עצרנו לשתות ולשטוף פנים. אספתי הרבה אינפורמציה כבר. גיליתי הרבה דברים. וגם שמתי לב, שברגע שאני שואלת את שני על העבודה שלה היא כולה זורחת.
"מאז 2004 אני לא מתחרה וזה מאד עצוב. אבל אני יודעת שאני לא רוצה לחזור לזה. היה לי מספיק. עכשיו המטרה שלי זה להעביר את האהבה לספורט".

תוך כדי ההתקדמות שלנו לעבר מרכז הכושר, שאלתי את שני על התחרויות שלה בזמן הקרוב. כמובן, היא מתחרה בשביל הכיף. דואתלון ניר פורז וכמובן טריאתלון נשים. היא מכינה קבוצת נשים להשתתפות בדואתלון במלוא המרץ והאהבה.

עצרתי את השעון בכניסה למרכז. סיפרתי לשני ששחיתי קצת בבוקר."נו! אז תעשי טריאתלון!" וכך כמעט התפתיתי להצטרף לאימון רכיבה של שני למחרת אחרי הצהריים. וזה מה שהכי הרשים אותי כשרק נכנסתי וראיתי איך המתאמנים ניגשים אליה. היא מקרינה את האהבה שלה לספורט החוצה מבלי להתכוון בשלווה ובעדינות.

"עזבי, יש לי מרתון על הראש". תשובה בטוחה, חשבתי. אבל אח"כ שהלכתי הביתה היה לי ממש חשק לרכב על אופניים.

*פועלת- רוכבת שתפקידו ברכיבה מקביל לפייסר בריצה. לשמור על קצב,לסגור פערים וכו'. לעיתים הפועל אחראי על בריחה מהדבוקה להבאת בקבוקי השתייה לחבריו.