בסוף החודש אמור להגיע לארץ טרי לוכלין, גורו ומפתח שיטת השחייה TI. הוא מדבר על שחייה רפויה, גוף ארוך וצר, צינור צר-קוטר במים, שחייה כמו סקייטים ועל מרחב של פסי רכבת, ועוד כל מיני מושגים שאמורים להמחיש וללמד סגנון שחייה זה, בשונה מסגנון השחייה הנפוץ והמקובל. אבל אותי זה לא מה שמעניין וחשוב. מה שחשוב הוא שכיום, אני לא נקרע בשחייה בדופק מטורף, כשלאחריה איני יכול להזיז יותר את הידיים. למרות שאת פתרון העייפות כמה שעות לאחר השחייה, הקורס לא פתר

מאת:רן אפק

אימונים אירוביים נעשים בדרך כלל בבוקר או בערב, לפני יום העבודה או אחריו כי, מרבית האנשים עובדים בשעות היום. במדינה חמה כמו שלנו, צריך  לקום ממש מוקדם בבוקר בשביל לרוץ בחוץ לא תחת השמש הקופחת, ולכן אני מעדיף לרוץ בערב, ממש לקראת שקיעת השמש.

במדינה "חמה" כמו שלנו, לרכוב על אופני כביש בבוקר, באמצע היום, בערב או בכל שעה וזמן פרט ליום שבת בבוקר, זה מסוכן. אפילו יותר מלרוץ בשמש. שכן כידוע, נהגי ארצנו מחבבים התנגשויות עם רכבם במעקה הבטיחות בשוליים במהירויות גבוהות, בכל שעות היממה ובכל ימות השבוע. לצערנו, אלו שרוכבים על אופניים בשוליים, חוסמים לנהג המתרסק את הדרך בין הכביש ולבין מעקה הבטיחות. אומרים, שביום שבת בבוקר יש הכי פחות נהגים על הכביש, לכן ההסתברות להיפגע מרכב נמוכה יותר, ואז עדיף לרכוב.
 

אחרי אימונים אירוביים כמו אופניים או ריצה, הגוף מתמלא אדרנלין ויש תחושת עוררות הנמשכת כמה שעות. בשחייה זה אחרת. יום אחד, פנה אלי עמית לעבודה שנהג לשחות כל בוקר בבריכה עוד לפני העבודה. "תראה אותי…מתחיל את העבודה רענן, עירני, גמיש, מחוטא בכלור ובעיקר כבר אחרי האימון היומי…נסה גם אתה, אין כמו שחייה על הבוקר".

למחרת קמתי בשש בבוקר, שתיתי משהו, נשנשתי דבר מה וקפצתי למימי הבריכה ל- 2 ק"מ מסורתיים. אחר כך התקלחתי והתלבשתי במלתחות ובשמונה וחצי בבוקר כבר התייצבתי לעבודה, ערני, רענן וגמיש. אכלתי ארוחת בוקר בריאה במזנון של העבודה והתחלתי את היום במרץ. בשעה שתים עשרה וחצי טפח על שחמי, חבר אחר לעבודה ואמר: "קום רן, קום, זה לא נעים שאתה ישן כבר חצי שעה כשראשך על השולחן ועוד נוחר…מילא בחדר סגור…אבל אנחנו ב"אופן ספייס", כולם עוברים ורואים אותך…המנכ"ל היה פה הרגע…".

למחרת קמתי בשש בבוקר, שתיתי משהו, נשנשתי דבר מה וקפצתי למימי הבריכה ל- 2 ק"מ מסורתיים.(צילום: Tibor Végh)

אז בכל זאת, גם לאחר שלמדתי סגנון זה של שחייה, בעיית העייפות לאחר השחייה לא נפתרה לי. פעם הייתי שוחה מספר פעמים בשבוע ולאחר כל שחייה, הייתי מתנשף בדופק גבוה, מקלל, מתאמץ ומתפלל ששוב לא אטעה בספירת הבריכות ואאלץ לעשות בריכות מיותרות. הייתי מסיים בקושי את 2 הקילומטרים המסורתיים של האימון, וכך לא צריך להיות…ספורט הסיבולת, הוא לא אמור להיות סבל….לא?

גדי כץ, מביא שיטת ה- TI לארץ, אומר שאפשר ליהנות בשחייה. מרבית האנשים שלמדו שחייה בשיטה הישנה והאחרת מסוגלים לשחות בקושי 400 מטר חתירה, ומוציאים כמויות מטורפות של אנרגיה בדופק גבוה. הדבר נעוץ בעיקר במנח הגוף במים, כאשר חלק ניכר מהאנרגיה בשחייה מושקעת על מנת לפתור את הגרר שיוצרים הרגליים השוקעות במים, ואת יתר האנרגיה הגפיים שואבות עקב תנועות המהירות ולא נכונות.

לדבריו, שיטת ה- TI לא תביא בהכרח את כל הלומד אותה להיות שחיין במהירות אולימפית, למרות שהשיטה נבנתה על ניתוח, פירוק ולימוד התנועות של האלופים האולימפיים בשחייה. המטרה היא לשחות אלגנטי, בהנאה, למרחקים ארוכים, בלי להוציא הרבה אנרגיה ובדופק נמוך. מממ…זה בדיוק מה שאני, כטריאתלט ומתאמן אירובי לטווח ארוך, מחפש…

הגישה שאני מציע להתמדה בכל האימונים האירוביים, בקביעות ולאורך שנים, היא גישת המדיטציה. אימון ארוך, רגוע ושלו, ברמה היומיומית, בדופק נמוך, מין "שגר ושכח", בו עוברות בראשך מחשבות היום, מסתדרות ונקבעות תכניות פעולה מצוינות לעתיד לבוא. תכניות אלו אמנם נשכחות ברגע שמסתיים האימון, שכן פרץ של סמים משמחים ומעוררים כמו אנדרלין ודופמין מציף אותך ואתה מוצא את עצמך ערני ומפזם שירים לעצמך, בעודך מתקלח לאחר האימון ויוצא לערב פרוע של בילויים, אוכל ושתייה.

אך עד אותו קורס TI, השחייה לא הייתה חלק מאותו אידיאל של אימונים מושלמים ומדיטטיביים כמו הריצה והאופניים. רק לאחר הקורס נפטרתי משחייה בדופק גבוה, ממאמץ השחייה שהוציא לי את המיץ, מהתשישות ומהכאבים בידיים וברגליים, ואפילו מהיתפסות השרירים במהלך השחייה בימי חורף קרים. אז אמנם לא אשחה בעתיד הקרוב 3, 5 ו- 10 ק"מ, כמו מכורי השיטה ובוגרי קורס ה- TI המצטיינים, אך לדעתי יש גבול לזמן שניתן להיות ער, בעיניים פקוחות, מבלי לראות בעצם שום דבר. אבל לפחות להתעייף ולהשתעמם בשחייה, כבר עבר לי.