הם סיימו מרתון מלא כנגד כל הסיכויים ומבטי הסביבה. זהו סיפורם של בעלי עודף משקל שרצו 42.2 ק"מ והשילו מעליהם מספר קילוגרים דומה
מאת:אביטל הירש
פעם, לפני שמדבקת ה-42.2 נראתה על כל מכונית שלישית, הטייפ קאסט של מרתוניסט היה של גבר צנום עם מראה סגפני משהו. עם הזמן, הצטרפו עוד ועוד אנשים למעגל המתרחב של מי שרצו מרתון, למרות שיש עדיין רבים הרואים בכך סוג של חילול הקודש והדיון הלוהט בשאלה "מי יכול לעשות מרתון" לא עושה סימנים של התמתנות.
מרתון ת"א. אנשים הסובלים מעודף משקל חשופים לביקורת מצד הסביבה צילום: רונן טופלברג
מבין
הקהל הרחב של רצי המרתון, אנשים הסובלים מעודף משקל, יותר מכל אחד אחר,
חשופים להרבה ביקורת מצד הסביבה – וגם מצד עצמם. איום הפציעות מרחף מעל
ראשם וגם דימוי הגוף לעיתים מקשה עליהם לרוץ בקבוצה או להשתתף בתחרויות. דיברתי עם שני אנשים שסבלו מעודף משקל וגם רצו מרתון, אך בכך נגמר הדמיון ביניהם. האחת בחרה לצאת לריצות השכם בבוקר, כשאין אף אחד שיראה אותה, והתקדמה מאוד בהדרגה עד שהעזה לחשוב על מרתון וכבשה אותו; השני בחר בחשיפה הכי גדולה שיש, ובתוך כמה חודשים כבר רץ מרתון לעיני המצלמות.
ליאת סאסי לפני המפנה
עוד כתבות בנושא
"אחרי 20-30 מטר הייתי מתה"
ליאת סאסי, בת 44, נשואה ואמא לשתיים מגדרה היא שפית במקצועה. "התחלתי להשמין בגיל ההתבגרות", היא מספרת, "השמנה שהלכה והתעצמה אחרי שהתחתנתי – בין היתר בגלל המקצוע שבחרתי, שלא ממש הקל לי על החיים, ובגלל שגם התחתנתי עם שף". סאסי סחבה בעיית משקל במשך שנים רבות, כשהשיא היה 120 קילו. "ניסיתי המון דברים – דיאטות שונות ואפילו ניתוח לקיצור קיבה, אבל אפילו הוא לא פתר את הבעיה. כל מה שהורדתי – העליתי מחדש".
בגיל 40 חל המפנה. סאסי, המעידה על עצמה שהיא "היפראקטיבית עם קוצים בישבן", התעוררה בוקר אחד בשעה מוקדמת ויצאה לסיבוב בשכונה. "אפילו לא ידעתי למה. צעדתי בערך קילומטר וחזרתי הביתה, ומפה הכל השתנה". סאסי נכנסה לשגרה שכללה צעידות בוקר ו"לסתום את הפה", כהגדרתה. מהר מאוד היא התחילה לשלב ריצה עם ההליכה. "אחרי 20-30 מטר הייתי מתה. אבל המשכתי". בלי מאמן או קבוצה, סאסי הקפידה לצאת בכל יום ב-5 בבוקר מהבית, הולכת ורצה ומשם ממשיכה לעבודה. "רצתי מוקדם, כך שכמעט אף אחד לא ראה אותי. יש בגדרה עליות מתונות ובכל פעם שהייתי מגיעה אליהן הייתי עוברת להליכה, עד שיום אחד ראיתי מישהו בן 70 שרץ בעלייה ומאז התחלתי לרוץ שם בעצמי". הירידה המהירה במשקל דרבנה אותה להמשיך: "בהתחלה היתה ירידה מאוד חזקה במשקל ובתוך שנה ירדתי 50 קילו רק כתוצאה מההליכה והריצה".
אחרי שנה סאסי החליטה להירשם למרוץ הראשון שלה – 10 ק"מ. "אפילו לא ידעתי שיש מרוצים כאלה. שמעתי מאחותי על מרוץ ראש העין, נרשמתי והגעתי. הייתי מבוהלת לגמרי – בתקופה ההיא עדיין עישנתי ואני זוכרת את הסיגריה שעישנתי בסוף המרוץ". סאסי הציבה לעצמה מטרה: לסיים תוך פחות משעה, והיא עמדה בזה וסיימה לאחר 59 דקות. המרוץ היה נקודת מפנה נוספת עבור סאסי. היא התחילה להכיר עוד אנשים שרצים ואחרי כמה חודשים הצטרפה לקבוצה של נילי אברמסקי, ומאז היא מתאמנת בה.
סאסי אחרי. "היו לי פחדים להכיר בעובדה שאני הולכת לעשות מרתון"
פציעות של מתלהבים
הדרך שלה אל המרתון היתה רצופת פציעות. "עד למרתון השתתפתי בחמישה חצאי מרתון וחוויתי המון פציעות, שאני קוראת להן 'פציעות של מתלהבים', אלה שרק קמו מהכורסה והתחילו להתאמן באינטנסיביות". אחת הפציעות הטראומטיות יותר היתה זו שצצה לפני חצי המרתון שהיה אמור להיות הראשון שלה. "אמא שלי נפטרה בפתאומיות כשהתחלתי את תהליך ההרזיה. החלום שלה היה לראות אותי במשקל נורמלי והחלטתי להקדיש לה את חצי המרתון הראשון שלי. אבל חטפתי שין ספלינט שבוע לפני וכבר חשבתי לוותר על זה, אבל שנה לאחר מכן הגשמתי את החלום וסיימתי את חצי המרתון בתל אביב בתוצאה טובה".
ואז הגיע הזמן להעז ולחשוב על מרתון. "היו לי פחדים אפילו להכיר בעובדה שאני הולכת לעשות מרתון". אבל הפחדים לא עצרו אותה, והשנה היא רצה במרתון תל אביב. "עד לשבוע האחרון לפני המרתון הייתי קרובה לברוח ממנו, אבל ברגע ששמעתי את יריית הפתיחה ידעתי שאני אסיים. 30 הק"מ הראשונים עברו נהדר, הסוף היה קשה, אבל הקבוצה המדהימה שלי עודדה אותי וסיימתי עם הרגשה עילאית. הרגשתי שהגשמתי את החלום שלי".
סאסי כבר מתכננת את המרתון הבא. מבחינתה אין פה שאלה בכלל. "זה ברור שאני רוצה לעשות עוד מרתונים. זה פתח לי את התיאבון. מבחינתי, ביום שסיימתי את המרתון נולד בן אדם חדש, שיודע שהוא יכול לעשות הכל. חלמתי לפתוח עסק משלי למזון ושבוע אחרי המרתון היה לי אומץ לפתוח אותו. היא מצליחה לשמור על המשקל בזכות הריצות והשמירה על תזונה מתאימה. כשאני שואלת על התגובות שקיבלה מהסביבה היא מספרת שהיא קיבלה הרבה תגובות מפרגנות, אבל היו כמובן גם אלה שאמרו שזה יהרוס לי את הברכיים ושכדאי לי רק ללכת. "הייתי נעולת מטרה, לא הסתכלתי ימינה ושמאלה ושום תגובה לא הפריעה לי".
לאחרים היא ממליצה לעשות את התהליך בצורה מבוקרת ולא לבד. "'קבוצה עוזרת מאוד להתמדה. יש משהו בזה שקובעים עם אנשים אחרים ויש מטרות משותפות". ואם אתם לא מרגישים בנוח להצטרף לקבוצה שבה כולם נראים חטובים ושריריים, היא מציעה לכם לחפש קבוצות הטרוגניות כמו זו שהיא חברה בה. "יש אצלנו מרתוניסטים שמסיימים מרתון בפחות משלוש שעות ויש אנשים בני 40 פלוס שהם לא רזים במיוחד, ומקבלים את כולם. אנחנו סוג של משפחה".
 |
 |
מוטי רמז לפני (מימין) ואחרי. "המרתון היה סוג של פנטזיה עבורי"
"מרתון הוא אחת האהבות הראשונות שלי"
מוטי רמז הוא כבר סוג של סלב בעולם הריצה. רמז, ששקל עד לפני כשנה וחצי 155 קילו והפעילות החביבה עליו היתה לחיצה על כפתורי השלט הרחוק, השתתף בתכנית הריאליטי "המרתון", שנקודת השיא שלה היתה השתתפות במרתון ברלין, וירד יותר מ-50 קילו. "מרתון היה תמיד החלום שלי", הוא מספר, "ואחת האהבות הראשונות שלי היתה רצי מרתון מיתולוגיים. כמובן שזה היה משהו שלא חשבתי שאצליח לעשות. קיבלתי את הטלפון שהציע לי להצטרף לתכנית "המרתון" בזמן שצפיתי במרתון ניו יורק, שהוא סוג של פנטזיה עבורי, כך שהטלפון היווה סגירה של מעגל".
אני שואלת את רמז האם הוא לא הרגיש שבגלל שהוא היה מחויב לתכנית ולאינטרסים שלה הוא התקדם מהר מדי עם הריצה, והוא משיב: "ברור לי שלתכנית אכפת מעצמה ומהרייטינג שלה, ואני הייתי צריך להסתכל על עולמי הצר כעולם נמלה. אבל כבר בצעדים הראשונים שלי כרץ הבנתי שהמאמץ וההתמדה משתלמים. בכל אימון הרווחתי עוד כמה עשרות מטרים שהצלחתי לרוץ, ירדתי במשקל וראיתי שהיכולות שלי משתפרות. באימונים הראשונים הלכתי 300 מ' ורצתי 100 מ', ובחודש השני כבר הצלחתי לרוץ קילומטר שלם".
הוא שומר על המשקל כבר זמן רב, ולאחרונה הצטרף לקבוצה לאחר שהתאמן לבד במשך כשנה, וזאת מתוך מטרה ברורה לשפר את המקומות שבהם הוא חלש יותר. "תכנית האב שלי היא לחיות רוב הזמן באיזורים הנעימים יותר של מרוצי 10-21 ק"מ, שלהם אני יכול להתאמן בלי לפגוע יותר מדי בחיי היום יום שלי. אני כן רוצה לעשות פעם בשנתיים-שלוש משהו יוצא דופן – לאו דווקא מרתון. חשוב לי מאוד לעשות מרתון בארץ – השתתפתי בחצי מרתון תל אביב האחרון וכשרצנו בחלק מהמסלול עם המרתוניסטים, זה ממש צבט לי בלב".
מוטי רמז. "אתה שמן – אז אתה צריך ללכת, לא לרוץ"
גם רמז נתקל בתגובות שתהו למה הוא צריך לעשות מרתון כל כך מהר (עליהן הוא הגיב בטורו "רמז דק").. "אתה שמן – אז אתה צריך ללכת. זה מה שרוב האנשים חושבים", הוא אומר. אבל רמז, שסוגר כבר שלוש שנים של התמדה וכבר מעז לקרוא לעצמו ספורטאי, אומר שהוא לא נפצע אף פעם במשך התהליך. "אני חושב שזה בזכות היועצים הטובים שהיו לי, שהקפידו על תהליך הדרגתי ועל חיזוק שרירי הרגליים גם מחוץ לאימוני הריצה. דווקא בגלל שהייתי שמן, שרירי הרגליים שלי היו מאוד מפותחים ויכול להיות שגם זה תרם לכך שלא נפצעתי".
"הירידה במשקל היא ויזואלית וזה מה שאנשים רואים. זה חלון הראווה שלי. אנשים לא רואים את העבודה הקשה, אבל הם נותנים פידבקים על המראה. ויש גם את הפידבקים שאני מקבל מהרופא שלי, שרואה את השינוי בתוצאות הבדיקות שלי".
בדיעבד, גם הוא חושב שהמסלול שלו היה מואץ מדי. "אם הייתי עושה את זה שוב הייתי עושה את זה אחרת ולאט יותר. המרחק המירבי שרצתי לפני המרתון היה 30 ק"מ – וזה הבדל גדול ממרתון, ובאמת את החלק האחרון של המרתון עשיתי בקצב הליכה". עם זאת, הוא בטוח שריצה היא דרך מצויינת להעצמה אישית. "זו מנטליות של סימון יעד ועמידה בו, ואני ממשיך לעשות את זה גם בתחומים אחרים. אני ממליץ לאנשים לגלות את העוצמה שבהם ואני מקווה שכתבות כאלה יעזרו לאנשים שצריכים תקווה. אני באופן אישי מרגיש כאילו גידלתי עוד עמוד שדרה". אומר ועושה: "במרתון ירושלים האחרון רצתי 10 ק"מ ואז הלכתי לעודד את אחרוני המסיימים, אלו שמסיימים את המרתון אחרי יותר מחמש שעות. החבר שלי רצה כבר ללכת ואני אמרתי לו – זה העם שלי, וזו חובה מצפונית לעודד אותם".
20.5.2014
אביטל הירש
שוחה לאט, רצה בעצלתיים ורוכבת להנאתה
עורכת משנה ב-Shvoong
