מאת:אלעד פלטין
מרוץ בית ג'וברין 2009 התקיים בזמן הכי לא נכון לקבוצת סגל מומנטום, רוב הרוכבים היו מושבתים ונשארו בבית. אלעד פלטין מאמן הקבוצה השתתף יחד עם רוכבו, אביחי גרינברג, שיחד עשו הכול כדי לנצח, אבל בתוך המרוץ… זה כבר פלטין יספר לכם
שלושה רוכבים מקבוצתי – סגל מומנטום נעדרו מהמרוץ שסיים את ליגת נביעות בבית ג'וברין, חלקם בגלל מחלות, וחלקם בגלל פציעות ושיקום. ניר זוהר שכב במיטה עם 38.5 מעלות חום. מתן גדולטר כבר בלי חום אבל עם קביים מיד שרה, בגלל פציעה חמורה באליפות ישראל בשטח. בן עמי צ'אושו, בונה לאט את עונת 2009. משלושתם קיבלנו טלפונים, לפני, במהלך ואחרי התחרות, כדי לדעת כמה הם חסרים, אז מי נשאר? עבדכם הנאמן ומר גרינברג. לקראת המרוץ ידענו בוודאות דבר אחד – אין פייבוריטים במרוץ, מכיוון שמרבית הרוכבים בפלטון הישראלי השנה, לא נמצאים בכושר טוב.
מרביתם של הרוכבים בארץ לא הצליחו להחזיק את העונה (כל אחד וסיבותיו הוא). הבושה הגדולה ביותר היה מקצה הנוער עלית, לו התייצבו 3 רוכבי נוער. (היכן הכבוד על ה- 250 אלף שקל שאיגוד האופניים הוציא על "הקייטנה" בספרד, המינימום הוא לבוא ולהתחרות, כמו מקצוענים).
ובכן, 5 דקות לזינוק, בדקתי את הרוכבים בשאר המקצים. מכשיר קשר אחד שכחתי בבית (אביחי מזנק נטול אוזנייה- מחדל שלי), בעליות של החימום הרגשתי שהולך להיות יום טוב. שתי דקות לזינוק שמעתי בקשר, "שים לב לאייטור, הוא חזר מחופשה מספרד, וגם וויקטור, הוא כל הזמן רוכב…" הסתכלתי על שניהם על קו הזינוק והחלטתי שאייטור יותר מסוכן, למרות שאצל שניהם אחוזי השומן לא מזהירים במיוחד. זינקנו לדרך.
דקה לאחר הזינוק, בפנייה ימינה, פשוט הרגשתי טוב ופרצתי מעט קדימה, סתם לשחרר שרירים, ולאדי הענק ואלכס יוסוף היו עליי, אחרי 30 שניות ראיתי שהפלוטון סגר, אמרתי לאלכס שיעזוב, חבל על הכוחות, אבל הוא המשיך להיות במרחק של 5-10 שניות מהפלוטון, כמה שניות עוברות וויקטור מגשר על שניהם. אני חיפשתי את פינקלמן, בזמן שכולם הסתכלו אחד בשני והקצב החל לרדת, כאשר השלישייה, אלכס, ולאדי וויקטור מתרחקים ומתרחקים, עד שלפתע הפער כבר נפתח ל- 2 דקות, חששתי שהמסטרס פרו והנשים ישיגו אותנו. שאלתי בחיוך את פינקלמן האם הם צריכים שירי עידוד כי המצב לא נראה טוב.
סיום הקפה ראשונה. בעליות הרגשתי שהרוכבים לא בכושר מי יודע מה, או שפשוט הם חוסכים יותר מדי ל- 100 ק"מ הבאים. לקראת נחושה (ק"מ 35) מספר התקפות של כמה קבוצות (סירקין, דבירי, רהט ועוד) אביחי גישר כמעט לכולן אבל קבוצת הבריחה נסגרה מיד בסיום העלייה, וכך, בדיוק כמו בספרים (מזמן לא עשיתי זאת, אבל זה עובד יופי) מרבית הרוכבים היו עייפים מ- 3-6 קפיצות בשתי הדקות האחרונות.
בום. ניסיתי קפיצה בסיום הירידה, הרגשתי שיושב עליי רוכב נוסף, לא ניסיתי לזהות מי זה, רק ראיתי שאני לא מצליח לשמור על המהירות. בתחום האנאירובי אני מבין שנמצא איתי רוכב בדיוק מהקבוצה שאני עכשיו צריך – אסף רבי מקבוצת VC חולון. (כעת VC לא ירדפו כדי לסגור את הבריחה של אסף ושלי + 50% מקבוצת סגל מומטום = אביחי גריברג תוכל לנוח בפלטון).
הקפה שנייה. בבריחה השתדלנו להעלות את הקצב לפחות ב- 15 דקות הבאות, כדי להעלם כמה שיותר מהר לפלוטון מהעיניים. הרגשתי מעט יותר חזק מאסף, כך שהשתדלתי לעבוד מלפנים אל תוך העליות ולהמשיך ככה, אכנס 'עייף' לעלייה כדי שבקטעים הקריטיים לא נפסיד זמן. ייאמר לזכות אסף שהוא נתן את כל כולו עד הסוף והוא רצה לנצח בדיוק כמוני, כך יצא שההקפה השנייה שלי הפכה בעצם להקפה המהירה ביותר במרוץ – 41 דקות.
הקפה שלישית. עדיין אין מידע כמה אנחנו נמצאים מקבוצת הבריחה. לא הבנו אם 3 דקות או 2 מהראשונים ודקה בקירוב מהפלוטון. נתי נתן מים מהרכב ליווי, אבל לא זמנים מדויקים מקבוצת הבריחה. ככל שהתקדמנו בהקפה השלישית הרגשתי שאסף מתחיל להתחזק. לקראת העלייה הלפני אחרונה (ק"מ 70) מצטרפים אלינו שלושה רוכבים: אייטור אזפיאדו, ערן פרוהמן ויניב אלירז (יכול להיות שהיה עוד מישהו).
כשראיתי את אייטור עובד מלפנים כבר ממש התבלבלתי – אולי ויקטור נשר לאחור? בעליית סיום הקפה שלישית (ק"מ 72-74) הרגשתי את הטריות ברגליים של אייטור וערן, הקפדתי להיות ביניהם ולא "להתבזבז" יותר מדי. אייטור ניסה לפוצץ ללא הועיל, ערן קצת התרגז על כך שאסף נשר לאחור. ההפגזה המשיכה ואני הצטרפתי לחגיגה, אבל עדיין מזכיר לעצמי שאני 35 ק"מ יותר מהם בבריחה. אסף רבי נשר ואחריו גם אלירז.
נשארנו שלושה: פרוהמן, אייטור ואנוכי. ליד תחנת הדלק בית ג'וברין הקפדתי להביט לאחור ולראות אם יש לנו אורחים. הפעם הסתכלתי וראיתי איזה "איש כחול" עם שרוולים כחולים – אביחי? וואללה אביחי. סימנתי לו לאחור "בתנועות מגונות" שיעשה את זה כמה שיותר מהר (פה הקשר באמת היה בהחלט חסר). אביחי עשה את הגישור סולו של יותר מדקה – מה שהוא יודע לעשות הכי טוב בפלוטון הישראלי (מי שעושה זאת יותר טוב זה יורי לוינסון, רהט, סירקין בעליות קצרות ומקסים שהוא מחליט להיות רציני).
אביחי הגיע ויש טעם של פודיום באוויר. בזמן זה הרגשתי כבר "על הפנים" והקצב עלה קדימה. אייטור ידוע כרוכב חזק במישור והוא נתן יותר ממה שציפיתי ממנו, ערן פחות או יותר היה באותם כוחות כשלי, ואביחי, לראשונה הרגשתי שהוא בשליטה, חזק והגיוני יותר מכולם.
סיימנו את ההקפה הרביעית בעלייה והרגשתי את העייפות של ערן ואייטור בעלייה, יופי, חשבתי לעצמי, אם אנחנו תופסים את הבריחה אנחנו בעניינים, בינתיים רכב הליווי הגיע אלינו (נתי ים)
והשופטים מראים שלט של 1:30 – 1:20. אנחנו הרגשנו טוב למדיי, אף אחד לא שיחק משחקים, כל אחד נתן את מה שהוא יכול בדיוק ואף יותר. ק"מ 105 אנחנו רואים בעיניים את הבריחה מתקרבת. לקראת עליית הקקטוסים (ק"מ 115 לערך) ביקשתי מאביחי שייתן לי להגביר ושהוא יישאר מאחור וישים לב לאייטור.
עשיתי זאת בגלל שתי סיבות. אחת – אייטור וערן חלשים יותר בעליות. שנייה – תכננתי "להיקבר" במישור ולתפוס בהמשך את הבריחה כשההפרש ממנה כבר ירד לדקה. במידה ואביחי יתייצב יחד מול כולם בעלייה בסיום, אין להם סיכוי מולו (טריות של המרוץ ויכולות ספרינט), ואז, בדיוק כשאנחנו מצליחים לתפוס את אלכס יוסוף מטים משגב מגיע מר מרפי בדיוק כשאני עומד על הפדלים ומרגיש שהסבולת עובדת לטובתי בעלייה.
פוף. הגלגל השמיע קול מתכתי, קר ואכזר. כמעט והתהפכתי לפנים. אחד השפיצים נקרע מהחישוק הקדמי והגלגל התעקם לגמרי ולא אפשר להמשיך לרכב. החלפת הגלגל לא הייתה מספיק מהירה. קיבלתי דחיפה חזקה בישבן וקריאות של נתי, "ידיים למטה ו… תמותת…!"
מה הוא רצה? שאלתי את עצמי, אני לא מספיק מת כבר עכשיו? 3 – 5 דקות של מעל נגד שעון, אייל רהט, מרגליות וליבנר תפסו אותי ולא הצלחתי לשבת, פשוט הרגשתי כתרנגולת שחוטה. זהו, נגמר כנראה, ניסיתי שוב ללחוץ ולהוציא משהו מהרגליים אבל שום דבר. באותו זמן הצטרכתי להתמודד עם רוכב נוסף ששיחק איתי משחקים במקום לעבוד מסודר, לא מכובד, לא נורא, לכל אחד יש משהו ללמוד.
מלפנים, בדיעבד, הבנתי שלאחר ששלישיית המוסקטרים, ליבנר, רהט ומרגליות הגיעו לאייטור, אביחי, ערן ואלכס. הוטתה הכף לגמרי לכיוון המקום השלישי וחבל. אין ספק שאם היו עובדים כמו שצריך ולא משחקים ב- XXX היינו תופסים את ולאדי וויקטור. אפשר היה להגיד להם, "תקפצו," אבל מול מי, מול רגליים טריות של שלושה רוכבים? הסיום כבר היה ידוע וזה מה חשוב.
כל הכבוד לכל הרוכבים, בעיקר לאלה שהיו שם בבריחה באזורים שבין ה- 50 ל- 120 ק"מ בריחה. אגב בנוגע לגלגל השבור הכול באשמתי ואין זה מזל רע. כל הכבוד לולאדי, אלכס ובעיקר לויקטור על הניצחון המתוק.
