המנהל הספורטיבי הבלתי נלאה של ישראמן סמסונג, רפי פרחי, התמקם לעת ערב על קו הסיום. הנה כמה מהחוויות שלו מישראמן סמסונג 2013
מאת:רפי פרחי
שעות ארוכות שהינו על שער הסיום של ישראמן סמסונג 2013. לא ניתן ככה סתם לעבור על סדר היום בלי להזכיר רק כמה מהרגעים שגרמו לי ולאחרים להתרגש ברמות, לצבוט את עצמנו ולשאול – "זה אמיתי?!" ולפעמים להתאמץ לא להראות את הדמעות ממלאות את העיניים… אני חייב לשתף אתכם.
לקראת שעות הלילה המאוחרות, הגיעה להקה שלמה של ילדים קטנטנים, ילדים גדולים יותר, נערים, בחורות ובחורים – קיבוץ שלם… כולם רצו את הקטע האחרון של הישראמן עם ליאת אטקינס. כולם מקיבוץ רמת דוד. נראה היה שאף אחד לא נשאר בקיבוץ: כולם הגיעו לעודד, לתמוך ולרקוד עם ליאת, שבקושי יכלה לזוז אחרי המרתון, ואחרים. קיבוץ רמת דוד זה כבר חלק מהישראמן והישראמן כבר חלק ממנו.
בין לבין, הבחנתי בקבוצה משפחתית ענקית, כולם עם תלבושת אחידה של חולצות טריקו אדומות. הם רצו עם האבא שעמד לסיים את הישראמן המלא. כולם היו שם: ההורים של הישראמן, הילדים הגדולים והקטנים שלו, אשתו כמובן, חברים וידידים – כולם רצו איתו כשהוא סיים בחיוך ענק, והתיישב. הוא הפסיק לרוץ, אבל הם המשיכו לרקוד סביבו.
ללהקת "אתניקס" יש שיר חדש, מקסים. ניגש אלינו בחור נחמד עם טלפון נייד וביקש: עשו טובה, שימו את השיר הזה ברקע – רק ל-2 דקות. מרחוק, מגיע אחד שבקושי רץ. נראה לי שהוא היה (כמו הרבה אחרים) על השפיץ של הקצה. הכנתי את נדב (רופא התחרות שכבר התרגל לקריאות שלי בשעות האלה) שהנה מגיע עוד בחור שעשוי להזדקק לתשומת לבו. הבחור מגיע, עובר את קו הסיום ואבי הדי. ג'יי. מתחיל לנגן שם את השיר של אתניקס. פתאום, לא ראיתי דבר כזה, ממש כאילו משום מקום, הוא זיהה את המוזיקה ואת החברים, שהתחילו לרקוד, לקפוץ, מחובקים, במעגלים. לא הבנתי איפה אנחנו בכלל. לפני רגע הוא היה על הקצה ופתאום הבין: אני ישראמן, אני עם החבר'ה הנפלאים שלי (והם היו כמה וכמה) והם הכינו לי את אתניקס. איזו התרגשות.
לא יכולנו לעמוד בצד! הצטרפנו אליהם, הצטרפו עוד ועוד, כולם: רוקדים, קופצים, מעגלים, התרגשות בשמים. אני בלי קול והם צועקים, רוקדים. הסתכלתי על הבחור (סליחה – לא זוכר את שמו), הסתכלתי לו בעיניים – ראיתי: הבנאדם, בטוח, נולד מחדש! העיניים נצצו לו וכל החברים שעטפו אותו. וואו! הוא בכלל שכח שהוא אחרי ישראמן.
לא נרגענו מזה וטראח – לדרמה הבאה. מגיע בחור צעיר, ידיד קרוב שלי, כולו גוף עם נשמה ענקית: גלעד, המכונאי של "אמין אופניים". הוא התלבט לכל אורך האימונים "האם אצליח לסיים?". והוא סיים! ואז ביקש לומר כמה מילים. הוא דיבר ואנחנו התחלנו לדמוע. הוא אמר שהקדיש את כל התחרות הזו רק לאישה אחת ויחידה: לאמא שלו, שבאה במיוחד לראותו על קו הסיום והמתינה לו שעות… הוא מדבר ואמו בוכה ובוכה. הוא אמר: "אמא, הילד הקטן שלך – הוא ילד ברזל". אלוהים, לא עמדנו בזה: ראינו והדמעות חנקו אותנו.
ואז חזרנו לרקוד!
פתאום אני רואה את הספורטאים הזרים שהגיעו מחו"ל! השעה 21:30, הם סיימו מזמן. אבל טרחו, ירדו מהמלון, הגיעו לקו סיום והתייצבו שם. נעמדו? לא ולא! לא הפסיקו לעודד, לצעוק, לדפוק עם הידיים ולמחוא כפיים לכל מי שסיים! איזה יופי.
ודורה הלר? היא סיימה את התחרות ובשער הסיום נשכבה והתגלגלה פנימה! מדוע? כי כך עושה מי שמקדיש את התחרות שלו לטובת מלחמה במחלת ה–ALS. דורה התרימה כל ק"מ שהיא רצה במרתון ה"ישראמן" לאנשים שונים ואת כל הכנסותיה היא תתרום למלחמה במחלה.
מרגש מאד היה לראות את ליאור זך מאור ודורה הלר עומדים על קו הסיום במשך כל השעה האחרונה ומחלקים לכל ספורטאי שהגיע את המדליה שלו. הם נשארו עד השנייה האחרונה. איזו התרגשות, כמה שזה מחמם את הלב – לקבל מדליית סיום מספורטאי-על כאלו!
בשעות הערב ניגשה אלי בחורה מאד נחמדה, מלווה ב–4 ילדים ותינוק בן חודש בידיה. אמרה לי שהיא "קצת מודאגת". בדקנו, מצאנו את הבעל בטראקינג במחשב ונרגענו ביחד. שיערנו שתוך שעה בעלה יסיים. מגיעה השעה האחרונה לתחרות, ואני מבחין פתאום בלהקה שלמה, משפחה שלמה שרצה – ילדים, עגלת תינוקות, אמא חמודה ותינוק בידי הרץ… כולם רצו בשעטה לשער הסיום, קופצים, שרים, מאושרים – לא היה גבול לשמחתם!
ואז, אחרי 16:30 שעות בתחרות, נכנס יובל חץ. בקושי עבר את השער. כולנו מחאנו כפיים, צרחנו, עודדנו. יובל הבין את המסר, וכאילו שהוא לא השלים כרגע ישראמן מלא, פתח בהרקדת דיסקו רבתי! הוא השתולל עם כולם, קפץ, רקד – רק חימם אותנו! לא ייאמן! ככה מתנהגים אחרי מרתון? הבנאדם נולד מחדש – וגרם לכולנו להבין: דברים כאלה – יו"ר איגוד הטריאתלון פותח במסיבת ריקודים על קו סיום של תחרות איש ברזל – רק בישראל!
40 שניות לסיום, מתחילה הספירה לאחור לסגירת התחרות. מגיע מתחרה שנותרו לו עוד 150 מטרים, בכוחות אחרונים, בקושי זז. השעון מתקתק… נשארו 20 שניות! הקהל האדיר שנשאר – לא היה אדיש. כולם רצו אליו, עודדו, דרבנו, שאגו – הבנאדם קבל פתאום "אנרגיות" מהשמיים והתחיל לרוץ כאילו לא קרה כלום היום. הוא חצה את הקו בזמן של 16:59:58 שעות! 2 שניות לסיום הרשמי! וכולם רקדו, בטרוף, שרו וקפצו… אני כבר עמדתי בצד ולא יכולתי לזוז! קפאתי! זה כבר עבר את סף ההתרגשות שלי…
ואני שואל, איפה יש דברים כאלה? רק בישראל! רק בישראמן!!!
רפי פרחי – רוקח במקצועו, ספורטאי בנשמתו ובעל זכויות על "אין דברים כאלו"
