"מצד אחד מצאתי את עצמי רוצה להגיע לאילת בצורה הטובה ביותר ומצד שני רוצה לסיים כבר את העונה הזו ולהתחיל את האימונים לקראת 2011." רן אלתרמן בחלק ראשון בו הוא מסכם את טריאתלון ישרוטל ספורט קלאב אילת 2010
מאת:רן אלתרמן
השנה ההכנות לקראת התחרות של ישרוטל ספורט קלאב אילת היו שונות. במשך כל השנים תמיד הייתה לי תקופת הכנה ארוכה לפני אילת, תקופת אימונים של לפחות 6 שבועות שיכולתי להתרכז באימונים, לעבוד קשה ולבצע אימונים ספציפיים למסלול באילת. בתקופה כזו אני כל הזמן חושב על התחרות באילת, מדמיין את עצמי מתחרה על המסלול, שומע את הקהל מעודד לאורך כל הדרך וחולם שאני מנצח. ככה כבר בתחילת השבוע של התחרות אני מתחיל להתרגש. זו התרגשות כזו שלא נותנת להירדם בלילה, התרגשות שגורמת לי להרגיש לא טוב באימונים, התרגשות שגורמת לי להיות בלחץ, התרגשות מעצבנת כזו שאני נורא אוהב.
בשונה מהשנים הקודמות, השנה תקופת ההכנה לקראת התחרות הייתה הרבה יותר קצרה. גם התאריך של התחרות באילת הוקדם בשלושה שבועות מהשנים הקודמות וגם סיימתי סבב תחרויות כארבעה שבועות לפני אילת, ונטו, אחרי הנסיעות וההתאוששות, נשארו לי רק כשלושה שבועות של אימונים.
למי שלא יודע, דן ואני התחלנו להתאמן אצל מאמן חדש (סרג'יו סנטוס) – מאמן מפורטוגל. תמיד כשמתחילים להתאמן אצל מאמן חדש יש התרגשות וציפייה ללא נודע. רוצים נורא להיכנס לתקופת אימונים ארוכה וטובה ולראות מה יהיו התוצאות מהשינוי החדש. אבל הפעם נוצרה בעיה – יש את התחרות באילת והשינוי לא יכול להיות גדול. ולכן, מצד אחד מצאתי את עצמי רוצה להגיע לאילת בצורה הטובה ביותר ומצד שני רוצה לסיים כבר את העונה הזו ולהתחיל את האימונים לקראת 2011.
פתאום מצאתי את עצמי מעביר את האימונים לקראת התחרות באילת מבלי שאני ממש חושב עליה. ניסיתי לעשות את כל הדברים שאני עושה בדרך כלל כדי לעורר את ההתרגשות – עובר על הרשימת מתחרים וחוקר את המתחרים שאני לא מכיר, קורא את הפלייר של התחרות ועובר על הלוחות זמנים, מחפש סרטונים מתחרויות קודמות, אבל משום מה, לא משנה מה ניסיתי לעשות, לא הצלחתי לעורר את ההתרגשות הזו. אני זוכר שבאמצע השבוע שמתי לב שזה לא מגיע ואמרתי לאילנה (אישתי) שמשהו לא טוב. אני הרי אוהב את ההתרגשות הזו ואני חושב שזה חלק בלתי נפרד מההכנה הספציפית לתחרות וזה ביאס שזה לא קרה. סה"כ האימונים בתקופה הזו היו טובים, הרגשתי טוב והייתי בטוח בעצמי, אבל זה לא הרגיש אותו הדבר בלי הפרפרים בבטן.
לאילת הגעתי ביום רביעי בערב בטיסה. בתוכנית הייתי אמור לרוץ כ 45 ד' ובגלל שלא הספקתי לעשות את זה בבית לפני הטיסה, המאמן אמר לי שאני כבר אעשה את הריצה באילת ואם אני אהיה עייף מהטיסה והכל אני אוכל לרוץ אפילו רק 30 ד'. כיוון שאני בדר"כ לא אוהב להתאמן מאוחר, כבר הכנתי את עצמי לריצה קצרה. אבל אז, איך שהתחלתי לרוץ היא הגיעה! כנראה שהריצה על המסלול עשתה את שלה ומהצעד הראשון דמיינתי את עצמי בתחרות. זו הייתה מין אופוריה כזו שקשה להסביר במילים וההרגשה הייתה טובה. הרגשתי טוב וקל ובלי לשים לב עשיתי את כל ה 45 ד', והייתי בכיף ממשיך עוד אם הייתי צריך.
ומאותו רגע ההתרגשות הזו רק הלכה והתגברה. יום חמישי התחיל עם האקספו במלון ספורט והנהירה של כל המתחרים לאילת. בצהריים היה את התדריך של מקצה העלית ואח"כ הייתה מסיבת העיתונאים כשאחריה ארוחת הפסטה. למחרת בבוקר, יום שישי, התחילו התחרויות של קבוצות הגיל ואחריהם אליפות ישראל במים פתוחים. וככה מאירוע לאירוע מצאתי את עצמי חושב יותר ויותר על התחרות שלי. סוף כל סוף הרגשתי שההכנה לקראת התחרות הושלמה וידעתי שאני מוכן לקראת שבת!
שבת התחילה לי טוב והמצב רוח היה מעולה. אחרי כל הארגונים וההכנות, אחרי שנה ארוכה של אימונים ותחרויות, מצאתי את עצמי עומד על קו הזינוק ליד דן ומחכה להזנקה לטריאתלון האחרון של השנה. בשונה מהצפייה כל השבוע להתרגשות, כשאני על קו הזינוק אני אוהב לא להתרגש אלה להיות מפוקס ומרוכז וככה היה. אבל את ההמשך הסיפור של התחרות בפוסט הבא…
תמונות / עופר ביידה
רן אלתרמן – אלוף ישראל 5 פעמים ומאמן קבוצת a1termans
