מאת:גיא אדליסט
פתיח:
אני מאמין בגישה של "באנו ליהנות" בכל דבר, עסקים, תחביבים, הכל. ספורט בכלל וריצה בפרט נועדו לכיף. תחרויות? שלילי. לא תראו אותי במירוצים, תריאטלונים וכד'. טבלאות אימון? אינטרוואלים? לא כאן. יחד עם זאת ליוויתי במשך שנה את ירדן דנקנר באימונים לקראת תחרויות האיירונמן שלה, מה זה אומר? שלמדתי מה עובר על מי שמתאמן קשה; דוגמאות – "גיא, היום שוחים שעה" או "עכשיו רצים שעה וחצי". התשובה: "וואטאבר, מה שתגידי", התוצאה: להיגרר אחרי ירדן.
למרות גישת "האנטי תחרויות" אני מתאמן באופן קבוע, כלל אצבע גורס שלרוץ צריך לפחות 10 ק"מ, אחרת אין סיבה לנעול נעלי ריצה, כמה פעמים? 4-5 פעמים בשבוע. מה עוד? שחייה בים בקיץ, ובבריכה בחורף, כמה שיוצא, בדרך כלל 4-6 פעמים בשבוע, כל אלו בלי מטרות קשוחות, קצב, יעדי ביניים, ותחרויות, בקיצור הבנתם.
לסיום, אני לא לוקח אחריות על מה שכתוב כאן, מי שיבחר לעשות כמוני עלול לסבול…
מה נשאר? ריצה בים, לפחות יש בריזה
בפנים או בחוץ?
העולם בגדול מתחלק לשניים: אלו שרצים בחוץ ואנשי המסילה, שבעצם באים לצפות בטלוויזיה במכון הכושר במסווה של אימון. חבר'ה ,שום תירוץ לא אוכל, החיים האמיתיים נמצאים בחוץ ולא בין קירות.
בתוך הסגמנט של רצים בחוץ יש חלוקה נוספת – בוקר או ערב. תראו, אפשר לרוץ בבוקר, נכון, הלחות נמוכה יחסית, השמש נמצאת בקוו נמוך ופחות חם. יש רצים שזו ההעדפה שלהם, לי אין כח לבומים ובעיטות בכל הגוף על הבוקר, ולמעט כמה ריצות בוקר עם ירדן, אין מצב. לשחות בבוקר? בטח, עדיף בים. ריצה בבוקר? מיועדת לחיילים בטירונות.
אתלטים אמיתיים נוסעים להתאמן בחו"ל בקיץ. אנחנו, נטולי שאיפות ותוכניות אימון דרקוניות באנו ליהנות, לכן לא צריך גם עזרי אימון כמו מדי דופק, שעונים אטומיים וכו'. זוג נעליים, גרביים ובגד ים, מספיקים לגמרי. לעיתים נדירות אני רץ עם GPS כדי למדוד מרחק של קטע חדש.
מיקום:
גם כאן יש אפשרויות, שנה שעברה גיוונתי בפארק הירקון, מסלול נחמד, ממרכז הספורט בהדר יוסף לאורך הירקון עד לבית הסירות החדש ליד אוסישקין וחזרה, משהו כמו 15 ק"מ. מסלול מוצל בחלקו עם קרקע נוחה ולא סלולה.
בקיץ המתווה הופך לסיוט, בדרך חזרה, לכיוון הדר יוסף אין טיפת רוח, הגוף מתאיין לחלקיקים, רצתי שם בין ברזייה לברזייה, הכרתי את כולן, כולל זו עם השלט "אסור לשטוף כלבים"… אין, אין כמו הומור באמצע הריצה. ברבע השעה האחרונה של הריצה הגרביים והנעליים היו ספוגות זיעה כאילו שהטבילו אותי בירקון. חד וחלק לא מתאים. מה נשאר? ריצה בים, לפחות יש בריזה.
נוהל ריצה:
הגיע הערב, החלפת בגדים, והגעה לחוף הצוק צפון, בתל אביב. החוף עבר פיתוח סביבתי מקיף במסגרת הגדלת ראש של עיריית תל אביב, בין השאר נסללה טיילת מוארת, נשתלו משטחי דשא נרחבים שמושכים קהל מגוון. מהר מאד תמצא את עצמך בין גולשים, ילדים, אנשים שבאו לסגור את היום עם חיוך, ומנגליסטים שסוחבים עד לשם, שולחנות קונטיינרים וסירים ענקיים (מה יש בסיר? כבשה שלמה?).
כמה מתיחות ולדרך, הכיוון צפון, מנסה למתחמק מעשרות זאטוטים שמכוונים את הראש שלהם דווקא לברך שלי, וממשיך הלאה, חוף הפירצה הידוע, או יותר נכון יש חוף הפרצות, כל כמה עשרות מטרים יש מי שפתח חור ייעודי בגדר, לטובת אלו שמאמינים שהים של כולם. ללא ספק אחד החופים הטובים והפראיים בארץ, האוכלוסייה השתנתה ובמקום משפחות מורחבות שמלאו את חוף הצוק בילדים, יש נוף אנושי חדש של חבר'ה, סטלנים, דרבוקאים, שחקני צלחות מעופפות ומטקות, כוסיות, פרחות וחצאי פרחות. כמה דקות אפשר לשטוף עיניים, ובשינוי חד הגיע החוף הנפרד, בימי הקיץ, עד ספטמבר הוא סגור לגברים או נשים בהתאם לימים מוגדרים מראש וצריך עיקופים לטפס על הצוק ולהמשיך לאורכו עד המרינה. עוד כמה דקות ריצה ואני כבר רטוב מזיעה, לגמרי, ביציאה מחוף מרינה דרום יושבות שלוש ילדות בנות 12 ורבע בערך ונועצות בי מבטים, בלי טיפת בושה. "אתן קטנות מדי כדי להסתכל" אני זורק, ומוסיף הצעת ייעול- "לכו לראות המורדים ופרפר נחמד". פונה לכביש המקביל לקניון ארנה, בכניסה לקניון אני מציק לאחד המאבטחים האתיופים שיצטרף לריצה, "אחי, אסור לי וחוץ מזה – אין כח, התקלקלתי והשתכנזתי" הוא אומר. הצעתי לו שיחזור לתיקון במעבדה באתיופיה, ויוודא קודם שיש לו תעודת אחריות.
ממשיך לכיוון חוף הנכים של הרצליה ובדרך חושב על תוכנית אימון של רצים במחנה אימון בקנייה שסיפר לי דרבה מוקט, רץ אתיופי בכיר שבחר לא להצטרף אליהם כדי לא להיפצע. זה הולך ככה: יש להם אינטרוואלים של 15 ק"מ ב-45 דקות, 10 ק"מ ב-33 דקות, ולסיום 5 ק"מ ב-15 דקות. אתם הבנתם את זה? ריצה לא מתאימה לאשכנזים, אני כבר ספוג זיעה, משקה את החול בשובל של זיעה, בטוח שמשאיר אחרי שובל רטוב, מישהו רוצה לשחק סימני דרך?
חוף הנכים עמוס משפחות וילדים קטנים משוטטים כמו עיוורים נטולי חוש כיוון. איפה הנכים? מתווה החוף משנה בהתאם למצב הירח והגאות, גאות גבוהה תשטוף את החוף, תקשה את החול ותיצור מסלול מושלם לריצה. במצב אחר הים נוגס בעדינות מקו החוף ויוצר שיפועי צד שמאד לא בריא לרוץ עליהם. הברירה היא לזוז הצידה ולרוץ בחול הרך. בצבא, כשנגמרה הטירונות שבה רצנו הרבה בחול, הודיעו לנו שהטירונות לא נגמרה בעצם, ואני מבין למה. בגדול – החול הרך תורם מאד לכושר ולבלימת זעזועים, תובע המון מאמץ אירובי ומנגד מונע פיתוח סגנון ריצה מתאים, תשכחו מטכניקות גלגול כף הרגל, קשה.
רצועת החול הקשה צרה מאד ומושכת את כולם אף אחד לא רוצה לטבוע בחול הרך; הולכי רגל, כלבים ורצים, אגב יש כמה רצים, בעיקר זכרים לצערי, כולנו מזיעים כמו בזמן בישיבה ארוכה בסאונה פינית. חלק עוקף אותי, אני אפילו לא חושב להפעיל מגנונן גברי קדום ולצמצם עליו, מי יודע איפה הוא התחיל, כמה רץ ומתי מהוא מסיים? מנגב את הפנים מהזיעה, לא החום מפריע, אלא הלחות שבאה מהים ומספיגה את האוויר במעטפת נוזלית, ואתה מתחיל להתגעגע לחורף, ונזכר בצפוניות, לא הבנות מתל אביב וסביבותיה אלא ברוחות הצפוניות שמגיעות בסתיו ויוצרות קיר שקוף וקר בריצה צפונה. בעצם לא בטוח שהחורף יותר טוב.. בינתיים ממשיכים, חוף הניין ביץ, אום ביץ כמו שנקרא היום, שוב מעלה את רמת הבחורות מסביב, אבל המבט ממוקד קדימה, אין כח להסתכל הצידה, חוף השרון מסמן מרחק של 4.5 ק"מ מנקודת היציאה. הלאה, רצועת החוף הבאה עד סידני עלי מאופיינת בדלילות אנושית ולרוב גם במשטח מתאים לריצה, בעיקר "הודות" לבניית המרינה שגרמה לסחיפת חול מסיבית. אני מסתכל על המצוק ונזכר בתוכנית ההצלה שלנו. גילוי נאות: אני קשור לגוף שפועל לצמצם השפעת הים על נגיסת מצוק הכורכר באזור הזה ביחד עם יצירת גל מלאכותי לטובת גולשי גלים, התוכנית טובה, וגם הטכנולוגיה, ואז משרד איכות הסביבה וביקש סקר מקיף על ההשפעה שתיגרם לחופי הארץ במרחק ענק מנקודה זאת. שילכו לחפש, יזמי המרינה לא התבקשו לבצע סקרים מקיפים כאלו. בינתיים בבית ינאי קרס חלק מהמצוק ואפולוניה נופלת לאיטה לתוך הים. מישהו ישלם את האטימות הזאת, מתישהו, נקווה שמהר. הגעתי לסידני עלי, עוקף את סוכת המציל על קוו המים, כאן כבר אין כמעט אנשים, כמה מאות מטרים אחר כך חוף איש המערות, ואחריו אפולוניה, 6 ק"מ מנקודת היציאה. אם הגאות מאפשרת, ניתן להגיע עד חלק מחומת העיר אפולוניה שנפלה לים בגלל התפוררות המצוק. כבר חשוך, וצריך לחזור.
זוג נעליים, גרביים ובגד ים, מספיקים לגמרי
הדרך חזרה
מי אמר שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה? מה פתאום,אין הרים בכלל. כמו הסוס שמריח את האורווה, הקצב עולה קצת.
החוף בהרצליה מתוחזק ברמה גבוהה, סלי אשפה מוצבים כמו חיילים במסדר בקוו מדויק כל כמה עשרות מטרים, גם בחופים הפחות מאוישים צפונית למלון השרון, פשוט תענוג לראות שיש רשויות שאכפת להן.
על המצוק פועלים שלושה ספוטים שמאירים את רצועת החוף, מן הסתם כחלק מהתפאורה שבחרו הדיירים. תודה על ההתחשבות, מאד עוזר לרצים בחושך, ענן רסיסי מים שעולה מהים נלכד באופן קבוע באור הספוטים ומסביר בפעם המי יודע כמה שאתה רץ בתוך ענן של לחות.
בחוף השרון אני מאתר ברז שתייה, מה אמרתם? לא שותים מברזים?? כן שותים מים מברזים. לידיעת כל המפונקים שצמודים לבקבוקונים תוספי שתייה מיוחדים, אם המים בברזים היו מורעלים, רחובות הערים היו מלאים בגוויות מתגוללות, ניו אורילנס סטייל, יו נואו.
דבר נוסף, תזונאית אמרה לי הגוף מקבל את מה שדרוש לו דרך המזון, מי שרוצה לצרוך תוספים שימשיך, אני צמא ורוצה מים.
חופי דבוש ואכדיה חולפים מהר וכאן מגיעה דילמה, האם לחזור לאורך הכביש המקביל לקניון ארנה ולספוח בדרך את עשן המכוניות, או לעקוף את ארנה ממערב ולרוץ לאורך המסעדות על גבול המרינה. אין מצב שיתנו להיכנס ללא חולצה ולחצות את הקניון במצב צבירה נוזלי. ההחלטה נופלת בהתאם למצב הרוח, אם אין מצב להסניף עשן רצים לאורך המסעדות, ולא אכפת לי ממבטים חרמניים (בנות) ומקנאים (גברים) אין כח לחשוב בכלל, לא רואה אף אחד ממטר.
כניסה למרינה דרום, עוד 1,600 מטר לסיום, יש ימים שאני שוחה בבוקר מחוף הצוק עד הקיר הדרומי של המרינה וחזרה, אז לרוץ בכלל לא בעיה, נכון? רק רטוב מזיעה במקום ממים. הנה מחסום האבנים האחרון שמסמן פחות או יותר את הגבול בין ת"א והרצליה, וזהו, הגעה לחוף הצוק ומעבר להליכה. מבט חטוף בשעון קיר במסעדה (זוכרים שלא צריך לענוד שעון כדי לרוץ?) כמה זמן רצתי? איזה קצב? לא ממש משנה. העיקר התחושה, באנו ליהנות, זוכרים? עכשיו מגיע שחרור קצר, הורדת נעליים והליכה קצרה בחול העמוק, אפילו נייקי ממליצים ללכת יחפים, כפות הרגליים מרגישות כמו אסיר שהשתחרר מגולאג סובייטי, הדופק יורד.
ואז מגיעה הסיבה שבכלל התחלתי לרוץ – כניסה לים. שווה הכל, המים חמים יחסית, ובבת אחת הסאונה נפסקת, הגלים מטלטלים כמו ג'קוזי טבעי. צריך לבנות אמבטיות ים באולימפיאדות לכל מי שמסיים ריצה ארוכה.
הסתיו בדרך, ואת הזיעה יחליף קור וגשם. יש כיף בריצה בקיץ למרות התנאים שכוללים חום, לחות, בורות נ"א שילדים חופרים בחוף, חושך, שיפועי צד. בקרוב אצלכם. נסו ותיהנו.
