בשביל ענבר רונן, הרומן עם עולם האופניים החל במהלך טיול אופניים עם בעלה בארה"ב. שם ביוטה, התאהבה סופית בשני הגלגלים והחליטה כי זה מה שהיא רוצה לעשות. כיום, 8 שנים לאחר אותו טיול ,כשהיא בת 38, ענבר כבר מייצגת את ישראל בתחרויות היוקרתיות בתבל. ובכבוד יש לומר. אך מבחינתה של ענבר זו רק ההתחלה. היא רוצה לראות את עולם אופני ההרים עליו היא נמנית, עובר מתיחת פנים וממצה את הפוטנציאל שלו.

מאת:אילן גולדמן

על אליפות ישראל:

"אני באה כדי לנצח

לא בשביל שום דבר אחר"

לפני שבועיים ימים, הרוכבת הכי מפורסמת בעמק, חצתה את קו הסיום של אליפות ישראל באופני הרים במקום ה- 2. דקות ספורות בלבד, אחרי הצעירה המוכשרת נגה כורם. תוצאה מאכזבת. הציפיות של ענבר מעצמה לפני התחרות היו גבוהות. " אני באה כדי לנצח, לא בשביל שום דבר אחר", היא אמרה לפני ואחרי. אבל דברים פשוט לא הסתדרו למלכת אופני ההרים. "היכולות האישיות שלי לא היו במיטבן, עשיתי טעויות שעלו לי. ואם הרמה עולה, אני מצפה מעצמי לפחות לעלות יחד איתה".

ענבר רונן במרוץ בחיפה

צילום: אילן גולדמן

על הגיל:

"אני מצפה לשיא שלי רק בעוד שנתיים.

נכון, המטבוליזם הוא לא מה שהיה,

 המשקל לא יורד כמו פעם אבל הגיל

 מביא איתו יתרון מנטלי אדיר"

עד לא מזמן, רוכבת השטח המובהקת בכלל הייתה אלופת הכביש. למרות שבשבילה "זו עוד תחרות ולא המטרה". אך גם את התואר הזה השילה מעליה השנה, לטובתה של כוכבת צעירה ממנה – מיכל אלה. ענבר, שחגגה שבוע שעבר את יום הולדתה ה-38, מבטלת בתוקף כל טענה שקשורה לגיל. "באופניים הגיל משחק לטובתנו, האלופה האולימפית בת 40 ויש המון רוכבות בצמרת העולמית בגילאים שלי. אני סה"כ טרייה בענף – 8 שנים. זה כלום. מבחינתי לוקח לפחות 10 שנים להבשיל, ואני מצפה לשיא שלי רק בעוד שנתיים" מוחה סגנית האלופה. "נכון, המטבוליזם הוא לא מה שהיה, המשקל לא יורד כמו פעם, אבל הגיל מביא איתו יתרון מנטלי אדיר. אני משתפרת ממרוץ למרוץ".

מבט אחד בתוצאות של ענבר העונה, ואחד משתכנע בקלות. אצל ענבר זה לא הגיל אלא תרגיל והרבה תרגול. לא מכבר היא סיימה את אליפות אירופה במרתון (מקצה ארוך באופני הרים) במקום ה- 10- הישג חסר תקדים. לא השתכנעתם, אז שימו לב לנתון הבא: בתחרות משמר העמק הבינלאומית, רונן סיימה 15 שניות בלבד אחרי ברברה בנקו (אלופת הונגריה ורוכבת שטח מובילה), ולפני אלופת בלגיה והוכיחה כי הליגה של הגדולות לא ממש גדולה עליה.

משפחת רונן – ענבר גילתה את הרכיבה דרך גלי (מימין)

תמונה: באדיבות ענבר רונן

על ספורט הרכיבה:

"שהגענו ליוטה התאהבתי

 ברכיבה. ידעתי שזה יהיה הענף

 שילווה אותי עד הסוף"

ענבר רונן גדלה בקיבוץ גבעת עוז, ומשם עברה עם בעלה אל משמר העמק, שם הם מגדלים את בתם בת ה- 11. את הקסם של עולם האופניים גילתה ענבר דרך בעלה גלי, שהיה בעצמו אלוף ישראל ברכיבה נגד השעון ( תחום באופני כביש). זה התחיל בטיול המשותף שלהם בארה"ב – זוג צעירים מאוהבים שיצאו לטיול "מחוף לחוף" על גבי אופניים. "שהגענו ליוטה התאהבתי ברכיבה. רק אז ירד לי האסימון שפשוט ניתן לרכב בכל מקום בכל דרך ובכל צורה. שם הרגשתי שזה יהיה הענף שילווה אותי עד הסוף", נזכרת ענבר באותו רגעים מיוחדים. 

כנראה שהטיול בארה"ב השאיר לזוג הצעיר טעם של עוד. אחרי שענבר נכנסה עמוק לעניינים, נסעו השניים לנסות את מזלם באחד ממירוצי הסיבולת הקשים שיש – ה-"קייפ אפיק" האימתני בדרום אפריקה. הם סיימו 800 ק"מ קשים בשטח במקום ה-9 ( קטגורית זוגות מעורבים) כשהם מתמודדים מול מיטב המקצוענים בעולם. זה לא בא להם בקלות היא מודה. "צריך לדעת לקרוא אחד את השני, לדעת איך להגיב ולהתנהג. זה קריטי. זה מעמיד את הזוגיות במבחן ובודק את הכוח שלה. אפילו שמענו על זוגות שנפרדו אחרי המרוץ. לנו זה היה סוג של ירח דבש". 

כמו כל ספורטאי ברמתה, גם ענבר מפנטזת על חיים כמקצוענית. "אני רק רוצה להתפרנס ממה שאני אוהבת". אך היא כבר הספיקה ללמוד על בשרה: ללא מלחמות זה פשוט לא יקרה. אז לבינתיים היא מסתפקת במשרות חלקיות מגוונות. "אני מאמנת אישית לאורח חיים בריא וירידה במשקל, מדריכה אופניים בקבוצות ומשלימה הכנסה בחנות אופניים כשצריך. "זה לא קל, לעיתים נאלצים לוותר על תחרויות בחו"ל בגלל שיקולים פיננסיים. אתה אף פעם לא יכול להיות שלם ורגוע שאתה יודע שהתכנית המקצועית שלך נפגעת".

ענבר רונן בפעולה בתחרות 

צילום: יוסי ותום צלמים

על הקשיים:

"רק שאני יוצאת לחו"ל אני מצליחה

 להתרכז ברכיבה .פה אני בקושי

מצליחה להתאושש מהאימונים"

איך את יכולה להתרכז כך בספורט? 

"אני נכנסת ללופ בעייתי. רק שאני יוצאת לחו"ל אני מצליחה להתרכז ברכיבה. רק שם גרף השיפור עולה. פה אני בקושי מצליחה להתאושש מהאימונים. זה דורש ממני המון, אני נאלצת לפעמים לנסוע למחנות אימון ארוכים ולהשאיר את הבת שלי פה". בתם אגב, עוסקת גם היא בספורט תחרותי. היא מתעמלת קרקע. וענבר, למרות הקשיים, מעודדת אותה להמשיך לעסוק בספורט ואף לפתח אותו כמקצוע. "לוותר מראש זה לוזריות", יורה ענבר ללא היסוס. " המלחמה הזו היא חלק מהחיים שלנו. זה המצב. מציאת הפתרונות זה ספורט בפני עצמו. חשוב לי שהיא תעסוק בספורט. זה ראי החיים".

רונן חולמת להגיע לאולימפיאדת לונדון ב-2012. מבחינתה, זה חלום מציאותי לכל דבר. "רכבתי עם הטובות בעולם. ראיתי שיש פוטנציאל", היא מתעקשת. אחרים לא חלקו איתה את החלום. "הייתי צריכה להשקיע המון אנרגיה ומשאבים כדי שבכלל יכירו בזכאות של הענף לקריטריונים אולימפיים". ולמרות שהקריטריונים הוכתבו, נראה כי קברניטי הענף והוועד האולימפי פשוט החליטו לוותר על השתתפותם של רוכבי אופניים באולימפיאדה: נבחרת הנשים הבוגרת אינה נתמכת מתחילת העונה הנוכחית, והרוכבות נאלצות לממן את הוצאות הנסיעות מכיסן. "לא קבעתי את הקריטריונים לאליפות אירופה והעולם, לכן לא הרגשתי שיש לי את הזכות לבקש, אומרת ענבר. אך חשוב לה להדגיש כי לא וויתרה עדיין על חלום האולימפיאדה. בינתיים היא נאלצת לנסוע בעיקר בכוחות עצמה, כדי לאסוף ניקוד חשוב שאולי ישמש אותה בעתיד.

עם אופני הכביש

צילום: באדיבות ענבר רונן

על מצבו העגום של הענף:

"צריך לתמוך בכל רוכב שעובר

את הצבא ומתמיד. שזה לא קורה 

אתה מגיע למצב שיש לך שלוש

רוכבות עילית על קו הזינוק"

המצב בו נמצאות רוכבות העילית הבוגרות בישראל אינו מזהיר. דוח וועדת בורוביץ' קבע כי ישנה עדיפות להעברת כספי הטוטו אל הדור הצעיר, שכן לדעתם, הסיכויים של הצעירים להגיע לאולימפיאדה טובים יותר. ובעוד הנבחרות הצעירות נתמכות על ידי איגוד האופניים, הבוגרות נשארות בצד "להתייבש". ענבר מרגישה שזה פספוס עצום. "חבל לי, בנינו נבחרת של רוכבות עילית שכבר לא קיימת. היינו היחידות שיכולות לאסוף את הנקודות. בגישה שלי צריך לתמוך בכל רוכב ורוכבת שעוברים את הצבא ומתמידים. שזה לא קורה, אתה מגיע למצב שיש לך רק 3 רוכבות עילית על קו זינוק באליפות ישראל". חבל שוויתרו עלינו, אם היינו מגיעים לאוליפיאדה בדרך כלשהיא זה היה מרים את כל הענף". ענבר מספרת כי בדרום אפריקה ופולין, ההצלחה של בנות בודדות, שינתה את פני הענף, ומשכה אותו למעלה. "הן פשוט היו גרועות פעם",היא מספרת. "היום זה כבר עולם אחר". 

אם כן, בימים בהן מספר המזנקים לתחרויות האופניים השונות נמצא בשפל חסר תקדים, והביקורת הציבורית כלפי התנהלותו של איגוד האופניים היא קשה, רונן עדיין מצליחה לשרטט תמונה וורודה לעתיד הענף. "אני חולמת לראות נבחרות עמוסות ברוכבים, אליפויות ישראל שיכללו עומק בלתי סופי של רוכבים, תחרויות משולבות של בי.אם.אקס, דאון-היל, וקרוס-קאונטרי – שהכול קורה בסוף שבוע אחד מטורף שכולו אופניים". ענבר סבורה שזו הדרך להביא את החובבנים, המקצוענים והחשוב מכל – את הקהל, לאותה זירה. "בכלל הגיע הזמן שיחזירו את כל אירועי המרתון והצ'אלנג' שהיו פעם", היא מתרפקת על הימים היפים שידע הענף. 

ובכן עד שחלומה הוורוד של ענבר יתגשם, אנחנו נמשיך לספור את כמות המזנקות בתחרויות העילית בקומץ אצבעות. בתקווה שיום אחד הקומץ יהפוך לחופן. רק קוראים יקרים, שימו לב לשלט בדרך, זהירות!!! ענף האופניים בסכנת הכחדה.

ענבר מבקשת להודות באופן מיוחד לגופים הבאים: קיבוץ משמר העמק, רודי פרוג'קט, הוועד האולימפי, סי.טי.סי, ואגנטק

---

אילן גולדמן
עורך המשנה של אתר שוונג – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי בעל תואר במזרחנות

כל הכתבות של אילן גולדמן במדור– מזרח תיכון חדש