האיום הגרעיני מאירן אינו הדבר היחיד שמאיים עלינו מארץ זו. מתחקיר של אילן גולדמן עולה שהסיכוי של הרוכבים מאירן להגיע לטור דה פראנס גבוה יותר מהרוכבים בישראל, ומסתבר שיש תרבות אופניים ענפה במדינה העויינת 

מאת:אילן גולדמן

שילוב מוזר של שעמום חג, יום מנוחה מאימוני הריצה המפרכים וסקרנותי הבלתי נגמרת לגבי המתרחש במרחב הערבי-פרסי (מזרחן בהכשרתי) הניעו אותי לשוטט באתרי אינטרנט ערביים בחיפושים אחרי אגדות אופניים ערביות. אגדות אופניים ערביות עוד לא הספקתי למצוא, אבל במהלך שיטוטי גיליתי שהמרחב הערבי נדבק במחלה של משחקי מחשב (כמעט כל החיפושים של מרוצי אופניים העלו משחקי אופניים ממוחשבים), וגם שיש דבר כזה שנקרא אליפות ערב באופניים.

קבוצה אירנית בטור דה פראנס? / צילום: user:Kallenovsky

אני יכול להגיד לכם שענף האופניים הוא לא ממש המטאור העולה של העולם הערבי כרגע. מלבד מספר קישורים לנפילות טור דה-פראנס ביו טיוב או מודעות על כך שהגברת אסמה אסד (אשתו של בשאר) הנכבדה מתכוונת להשתתף ברכיבת אופני הרים למטרות צדקה, לא מצאתי הרבה, אז עברתי קצת לשיטוט במרחב הפרסי שם מצאתי תמונה אחרת לגמרי. הדיאספרה הפרסית אוהבת אופניים. היא תוססת, חיה ומעודדת רכיבה על אופניים. יש בה קבוצות רבות ורוכבים טובים.

בכתבה זו החלטתי להביא לכם את סיפורה של הבולטת בקבוצות האיראניות הלא היא קבוצת "טבריז-פטרו כימיקל". אני מזהיר, אחרי שתקראו את הכתבה אני בטוח שתשנו את דעתכם על הספורט האיראני במידה והייתה לכם דעה עליו מלכתחילה.

טבריז-פטרו כימיקל
טבריז, למי מאיתנו שלא יודע, היא העיר הרביעית בגודלה באיראן. טבריז יושבת לה גבוה, תלויה באוויר בגובה 1350 מטר מעל הקרקע. העיר מכילה בערך כמיליון וחצי תושבים ומארחת מגוון רחב של תעשיות שאחת מהן היא תעשיית הנפט האיראני הידועה לשמצה.

חברת טבריז-פטרו הוקמה ב- 1988 וחזונה מצהיר בגאווה כי מטרת קיומה הוא "פיתוח למען חיים טובים יותר". כחלק מהאג'נדה הליברלית שלה וניסיונה להיצבע בטרנד הירוק השוטף את העולם החליטה חברת הענק לטפטף חלק מרווחיה לטובת אימוצן של קבוצות ספורט בענפים רבים ומגוונים. וכך גם נפגשו להם ענק הנפט וענף האופניים. בשנת 2002 החליטה חברת הענק לאמץ מועדון אופניים מקומי מטבריז והחלה לשפוך קמצוץ ממשאביה העצומים לתוכו. בתחילת דרכו, המועדון האיראני הקטן שכעת נהנה מתמיכה פיננסית כמעט בלתי מוגבלת, שם לעצמו כמטרה להתמקד בטורים מקומיים וליגות אזוריות. אך ככל שהמועדון גדל והתקדם, גבר התיאבון והקבוצה החלה להסתובב ב"שכונה" ולהתחרות בטורים בין-לאומיים כמו הטור בטורקיה, הטור במלזיה ואליפויות במרחב הערבי. לאחר 4 שנים מוצלחות למדי, הקבוצה הוכרה כקבוצת קונטיננטל בארגון ה- UCI.		מהדי סוהרבי הכישרון האירני / צילום: Abtin Bitaraf

קבוצת פטרו-כימיקל החלה את דרכה עם רוכבים איראנים בלבד, כשהיא מסתמכת על כישרונות מקומיים שגדלו וצמחו במרחבים ההרריים של טבריז וטהראן. הרוכבים האיראניים הנחושים הכירו תודה לנותני החסות והחלו לנצח את מרבית המרוצים בהם השתתפו. לא עבר זמן רב והקבוצה דורגה במקום הראשון מבין הקבוצות המתחרות בסבב ה-  UCI האסיאתי .

בעונת 2008-2009 מנהלי הקבוצה ראו כי טוב והחליטו שיש צורך להזרים מעט דם חדש בדמותם של כישרונות זרים מקזחטן הקרובה. כיום שלושה מרוכבי הקבוצה (איראנים) מדורגים בשלושת המקומות הראשונים בדירוג ה- UCI האסיאתי. מהדי סוהרבי, המקומי שנחשב למאיץ מצטיין, מדורג במקום הראשון. חוסיין אסקארי, עוד כשרון מקומי מדורג במקום השני וראדר מיזבאני רוכב ותיק בסצנה האסיאתית במקום השלישי.

אותו אדון מיזבאני ניצח את הטור ההררי של אגם קינגאי בסין כשהוא משאיר אבק למקסים איגלינסקי, רוכב קבוצת הפרו-טור אסטנה הקזחית. אם ההישג הזה לא נשמע לכם משכנע, כי אתם חושבים לעצמכם "לא חוכמה לנצח באסיה מכיוון שאין שם רמה", אז דעו לכם כי מקצוענים אירופים רבים מהשורה הראשונה מתחרים באסיה על בסיס קבוע. רק אוסיף את הפרט הפעוט שעם מנצחי העבר של הטור של אגם קינגאי ישנו אחד, טיילר המילטון ואיזה גמד איטלקי חביב בשם דמיאנו קונגו אשר ניצח פעם את הג'ירו. בטור הסיני השנה השתתפו נבחרות חזקות כגון נבחרת רוסיה החזקה, נבחרת קזחסטן וקבוצות מקצועניות כמו סקיל-שימנו וג'לי בלי האמריקאית.

הקשר האיראני
אם לשפוט על פי ההישגים של האיראנים, הרי שישראל קצת מאחור. זה לא כיף בהתחשב בכך שפרצופו של מיזבאני מזכיר במעט את פרצופו השנוא של הצורר אחמדינג'אד. אנחנו מדשדשים במקום והרוכבים האיראנים עושים חייל בכל מקום אליו הם הולכים. באותו טור בסין הם הפגינו שליטה מוחלטת בכל מה שקשור לספרינטים, קריטריום ועליות.

הם נותנים לרוכבים האירופים לטעום את טעמו המיוחד של האבק האסיאתי בכל מרוץ בו הם משתתפים. הם לעיתים מסיימים מרוצים ב- 50 קמ"ש ממוצע! (וזה הרבה אבק במהירות כזו). האם נראה בשנים הקרובות קבוצת פרו-טור איראנית? האם הרוכבים האיראנים יגיעו לטור-דה פראנס לפני הרוכבים שלנו? התשובה היא, שכנראה שכן.

עם רוכבים צעירים וכישרוניים כמו סוהרבי הספרינטר, המטפס הותיק אסקארי ומיזבאני הלוחם הזקן אין פלא שקבוצתם מדורגת הרבה לפני קבוצות מקצועניות מהדרג האירופי והאמריקאי הראשון. אחד מרוכבי נבחרת רוסיה שאיבד את חולצת המוביל לאסקארי בטור הסיני צוטט לאחר מכן באמרו, "אני פשוט המום מכך שפלטון שלם אשר עבד כמו מטורף לא הצליח להדביק קבוצת בריחה קטנה שהכילה רק שלושה אנשים וכאשר שניים מתוכם איראניים". הרוכבים ההמומים טענו כי האיראנים נעזרו ברכבים, מנהלי קבוצות האשימו אותם בקשירת קשר עם השופטים, אך האיראנים הדפו את ההאשמות ואמרו, "זה מה שקורה למי שמזלזל בנו וחושב שאנו לא יכולים לנצח".

האיראנים השתלטו באותו יום על כל החולצות בטור הסיני ושלחו את האירופים האסיאתים והאמריקאים כשזנבם מקופל בין הרגליים ונוגע באף. את הקטע האחרון סיים סוהרבי במהירות ממוצעת של 50.86 ק"מ לשעה.

איפה ישראל ואיפה איראן?

סודם של האיראנים טמון בהתמדה ונחישות. הם עובדים קשה ובסבלנות רבה, מדקדקים בכל פרט במטרה להוכיח את עצמם לעולם העוין אותם. כל שנה הם מעלים את הרף ועומדים בו בכבוד. אסקארי בשנים עברו סיים את הטור הסיני במקום השלישי והשני עד שלבסוף ניצח. האיראנים משתתפים בכמות עצומה של טורים מהירים שמכילים מקצוענים אירופיים מהשורה הראשונה. ואולי הסיבה להצלחתם, כפי שאמרה לי פעם המרצה שלי לפרסית, היא שיש להם "אורך רוח ויכולת מדהימה לסבול".

אילן גולדמן – אלוף ישראל לשעבר באופני כביש  וממייסדי ROAD RUSH, בית הספר להקניית מיומניות רכיבת הכביש בחיפה