מי היה מאמין שעד שנת 1967 נשים לא רצו מרתון. שבתקופה זו נשים רצו במשחקים האולימפיים מרחקים של עד 800 מטר. טענות רבות הועלו כלפי נשים וריצה – שזה לא מתאים להן, שהרחם יצנח, יגדל להן שפם, הרגליים יתעבו ושהן פשוט לא מסוגלות להתמודד עם ריצות למרחקים. הראשונה לשבור את תקרת הזכוכית בובי (רוברטה) גיב בובי, שעשתה היסטוריה כאישה הראשונה שהשתתפה במרתון בארה"ב בשנת 1966 בבוסטון, שעד כמה שזה ישמע תמוה היה איסור על נשים להתחרות בו. שנה לאחר מכן גם כן במרתון בוסטון, השתתפה בנוסף לגיב קתרין סוויצר שנרשמה למרתון בוסטון תחת השם ק.ו. סוויצר עם מספר החזה 261 (איתו רצה גם במרתון בוסטון השנה). משעלתה סוויצר על המסלול עם המאמן שלה, המארגנים תוך מספר קילומטרים בודדים ניסו להורידה מהמסלול, אך קתרין סיימה את מלוא המרחק בריצה. רק בשנת 1972, "נרשמה היסטוריה" כשמרתון בוסטון פתח באופן רשמי את ההרשמה גם לנשים. כדור השלג התגלגל ובשנת 1984, במשחקים האולמיפיים של לוס אנג'לס, נכנס באופן רשמי מקצה נשים למרתון. סוויצר, כיום בת 70, רצה עד היום כבר 40 מרתונים ומובילה את מהפכת ריצת הנשים תחת מועדון "261 Fearless".