עונת האופניים הגיעה לקיצה. בפוסט השלישי בסדרה "קולטון בדרכים", רוכב העילית אילן קולטון מסכם לנו את מעלליו, קשייו וחוויותיו לשנה זו. "אם מישהו מחפש אותי, אני על הבר"
מאת:אילן קולטון
את הפוסט הזה אני כותב מול הטלווזיה, ערוץ יורוספורט – אליפות העולם עד – 23 באופני כביש. אני מזהה מספר רוכבים שלפני חודש עוד התחרנו כתף אל כתף בספרד. איפה הם ואיפה אני. במקצה היוקרתי נציגים אפילו לאלג'יר, אתיופיה ואיראן, רק ישראל חסרה…מזפזפ לרגע לערוץ אחר, גל גדות, טוב על מי אני עובד, חוזר בחזרה ליורוספורט. רגע לפני סוף השבוע האחרון של העונה אני יושב עם עצמי ומריץ בראש את התמונות מהעונה שעברה ,הניצחונות, הכישלונות ובעיקר ההתבגרות.
אילן קולטון במרכז – על דוכן המנצחים בחץ הצפון (צילום: באדיבות אילן קולטון)
אז מה היה לנו: 11חודשים, 26,242 ק"מ נכון להיום – שווה ערך ל- 874 הקפות במשולש (לטרון-נחשון-נשר-לטרון), 852 שעות על האוכף, 506,289 קלוריות שנשרפו, שווה ערך ל8,729 ג'לים של צ'אלנג, או למכורים מבינינו: 1,390 חבילות דוריטוס חמוץ חריף. אני מכור, הקבוצה שלי כבר רגילה. עכשיו העולם יודע. אהה כן, תוסיפו לזה עוד 265,000 מטר טיפוס מצטבר, שווה ערך ל- 120 פעמים החרמון.
לאורך העונות האחרונות, לקחתי את העלייה של נס הרים כאינדיקציה לכושר שלי בתקופות שונות של השנה. את עונת 2010 סיימתי עם שיא אישי של 16:47 דקות. העונה, רק בסוף מרץ הצלחתי לשחזר מחדש את השיא של 2010. היום הוא כבר עומד על 16:21 דקות.
עונת 2011 שלי, הייתה מלאה בחוויות חיוביות וחיוביות פחות. למדתי "לקחת את הבאסה בסבבה" ,להודות בכשלון, דבר שהיה לי מאוד קשה בעבר אבל מקדם אותי היום מאוד. אני מרגיש שהתבגרתי. לשמחתי יצא לי השנה להשיג כמה נצחונות מתוקים. יש משפט של אילן אולמן (מאמן אופניים) שמלווה אותי כבר זמן מה, "לפעמים לוקח 10 שנים של עבודה קשה כדי להפוך לכוכב בן לילה"- כמה אמת יש במשפט הזה, כמה המשפט הזה הוא ענף האופניים. אין קיצורי דרך, יש רק עבודה קשה ואמונה גדולה. זה לקחת את האופניים בבוקר גם אם חם, גם אם הגשם לא מפסיק, לצאת לרכב ולהאמין. להאמין בחלום, להאמין בדרך ולהאמין בעצמך.
גדלתי בענף הזה כילד עם שחר גורן (רוכב עלית). רק שנינו עדיין רוכבים מכל הנערים שהחלו איתנו במשגב. היינו מגיעים למרוץ, מסתכלים על רוכבי העלית במבט מעריץ, בחלומות שלנו דמיינו שנצליח לרכב בעלית ואולי יום אחד גם לנצח. בשנים 2006 – 2007 תמונת הרקע שלי במחשב הייתה של צחי בויגן (רוכב עלית) באליפות ישראל נגד השעון בעפולה. צחי עם פרצוף סובל אחרי שנפל באחת הכיכרות עם האופניים של אורי צור (עד היום בתוך החבר'ה אנחנו שומעים את הסיפור על איך צחי העיז לשרוט לאורי את השיפטרים בנפילה ההיא). באותו יום צחי בכל זאת סיים שלישי, עובדה זו הדהימה אותי. צחי היה אחד הסמלים והמודלים לחיקוי שלי כנער מתבגר על האופניים ובכלל לא הכרתי אותו אישית. והיום, היום הוא אחד האנשים הקרובים אליי.
צחי בויגן – "אחד המודלים והסמלים שלי כנער צעיר" (צילום: סיגמא אופניים)
אני זוכר את הדרך חזרה הביתה מהמרוצים עוד כשהייתי בן 15, מסתכל על הרגליים במבט מאשים,"מה הבעיה שלכן? אולי תסעו מהר יותר! אני כבר רוכב שנתיים שלמות (נצח בזמן של נער מתבגר חסר סבלנות) למה אני לא מצליח?" בדיעבד אני לא מתחרט ולו על חוויה אחת. חוויות אלו בנו אצלי את הבסיס והרעב להמשיך. עם השנים, אט אט כל הנקודות מתחברות לקו.
אז אולי הסיכויים להיות מקצוען לא לטובתי, אך בסוף הפגרה אחזור ואעלה על האופניים שלי, כי זה אני. את החברים הכי טובים שלי בעולם פגשתי על האופניים ואת ההחלטות הכי גדולות שלי לקחתי על האופניים. ואם החלום לא יתגשם, אעשה זאת בראש מורם אחרי שאדע שנתתי את כול כולי, לפחות אהיה שלם עם מעשיי ובחירותיי. מבחינתי האופניים הם כמו יחידת עילית בצבא, הם מעצבות אישיות ונותנות לך כלים להתמודדות עם מכשולים וקשיים בחיים. אז אני רואה את זה כמצב ממנו אפשר לצאת רק כמנצח. אז עד כאן מעונת 2011, אם מישהו מחפש אותי…אני על הבר
