מאת:דנה מורן
הבדלי השעות בין ארה"ב לארץ הקודש נתנו בי את אותותיהם. מכיוון שנרדמתי רק בשלוש לפנות בוקר, לא הצלחתי להרים את עצמי לריצה שעתיים אחרי כן. בלית ברירה פניתי לאלטרנטיבה הממוזגת…
מסתבר שחגורת הגומי הממונעת הזו מאוד אטרקטיבית ולכן משך הזמן שה'הנהלה' מרשה להימצא עליה מדוד. זה לא הדבר היחיד שמדוד שם. על המכשיר, לוח הבקרה יודע לתת, בבת אחת, את כל הנתונים בזמן אמת: זמן מתחילת האימון, קצב ריצה, מרחק, מהירות., קלוריות ששרפתי.. אחרי שחרגתי מהמוסכמות ביני ובין מ.י. כשהקפתי את הפארק בניו יורק, הרי שריצה מדודה לפרטים היא קנס הולם למעשיי.
מרגע לרגע אני נהנית מהיכולות הטכניות של המתקן שאני מתפעלת… אפילו את הדופק הוא מודד. בלי הרצועה שחוסמת נשימה סביב החזה… דרך אלקטרודות מכפות הידיים. מכיוון שדופק הוא לא פקטור בריצות כרגע מבחינתי, בפארק אני רצה בלי הקולר. מה שאומר שני דברים לגבי ביחס לריצות בטבע. האחד, שאני אנוכית חסרת לב (לוגיקה פשוטה – אין לי דופק) והשני, שאני לא שורפת ולו קלוריה אחת. לפחות לפי השעון שברשותי. מחדל נשי ממדרגה ראשונה. תא הטייס הנוכחי, יודע לחשב את הקלוריות בכל מקרה, החל מהצעד הראשון. יתרון בולט.
כנראה שלנצח, וללא שום קשר לעובי ההתחלתי, רב הנשים ירצו שיחמיאו להן שהן רזו, ושהן נראות נהדר ושלא צריך ללבוש שחור כדי להראות שדופה… ושיום אחד היא תוכל להכנס לאותו ג'ינס שמחכה בארון כבר שנתיים. לכן ספירת הקלוריות היא עניין שבשגרה. אולי בשל הסיבה הזו החדר עם המסילה מרושת במראות… שניראה את הקלוריות בורחות מאיתנו יחד עם הזיעה… (ואני מתנצלת בפני כל אלו שאותן זה ממש לא מעסיק…).
התחלתי לרוץ ולמרות הפלא הטכנולוגי קשה עלי הנוף המונוטוני. הקילומטרים עוברים ורק המוזיקה באוזן מתחלפת. כמה אפשר לספור שניות ולראות שאני מתמידה בקצב הרצוי? איפה האנשים של ה'אוטוזבל' שמנופפים לי לשלום בבוקר? אפילו הריחות האופייניים שלהם הפכו חלק אינטגראלי מהאימון. בינתיים את הריח אני מספקת בזכות הקרמים המדיפים שמרחתי על הרגליים כדי להקל על הכאבים. השכן לאימון מעיף בי מדי פעם מבט מזיע עם חיוך מאולץ. אין לי ספק שאדי ה'בן-גיי' הגיעו אליו. בעבר ריחמתי יותר על אלו שנאלצו ליהנות מהשילוב הקטלני של כלור וספינינג… אבל גם במקרה הזה אני לא משוכנעת שהארומה שהפקתי ממש הנעימה את זמנו. כנראה שזה חלק מהסיכונים שאנשים לוקחים כשהם מתאמנים בחדר סגור. אחרת למה החיוך המלאכותי?
Time is up! הבאים בתור מראים לנו את מחוגי השעון ומסמנים שתורם הגיע. השכן ואני יורדים כל אחד מהמסילה שלו לעשות את הצעדים הראשונים על קרקע יציבה. זה השלב שבו, מי שאינו מתורגל, נתקף במחלת ים ומאבד את השיווי לכמה שניות… כמעט וצנחתי ישר על השכן… האקט הדרמתי מחק לו מיד את החיוך. אני כל כך מבינה אותו.
אין לי ספק שהחוויה היתה משעשעת… אבל אין כמו הלחות של הדשא וניחוחות הירקון. מתי החורף מגיע?
