מאת:דנה מורן
צעד חשוב בחיים הספורטיבים שאנחנו עושים זה בחירה של האוטוריטה שאנחנו סומכים עליה. ידוע הלא, שבשביל מאמן נתאמץ יותר מאשר בשביל עצמנו.
במקרה הזה מדובר במ.י. (מאמן יקר). בעיני האיש הנכון הוא לא רק בעל הידע הרב ביותר, או שהוא אלוף בדרך שבה הוא יכול להעביר אותו הלאה… אלא גם בשל דרך החשיבה ורמת התעוזה שלו. היא צריכה להיות דומה לשלי כדי להוציא ממני את המקסימום.
מ.י. איש מאוד מנוסה, למוד מרתונים בהצלחה רבה ושגמע הרבה קילומטראז' ברגליים. לא מעט רצים עברו דרך משרדו כדי ללמוד ממשנתו. אני הכרתי אותו לפני מספר שנים והבנתי שישנה התאמה. לא סתם הוא האיש שהסכים לאמן אותי למרתון כשלפני רק שמונה שבועות והרבה מאוד בעיות… אחרים לא היו נותנים יד למעשה משוגע שכזה.
פגישת שיקום ראשונה
מ.י. שואל כמה שאלות מכוונות ואנו הולכים למכשיר למדוד את הצמיגים. למזלי המצב פחות נורא ממה שחשבתי. כניראה שחוק שימור המסה עובד עלי. המשקל נשאר אותו הדבר. השרירים התחלפו בשומן. הטכנולוגיה החדשה גם הצביעה על איזורי הפיזור – בטן ורגליים. לא מפתיע. שני אזורים בגוף שבאמת נחו בתקופה האחרונה ולכן גם התרפדו קלות.
"לא נורא, תתחילי לרוץ הכל יירד" . זה כמובן מבלי להתחשב במגה- ארוחות שאני מרשה לעצמי אחרי כל אימון ולו השולי והחלש ביותר. הי, עבדתי בשביל זה…
בהתייחס לשאר הבעיות [עליה של הדופק בזמן מאמץ קל, חוסר יכולת מוחלט להתמיד באימונים ארוכים ועכשיו לרשימת התכלואים נוספו גם רצועות ברכיים רופפות…] הוחלט שאני צריכה לעבור פעמיים בשבוע עינויים לחיזוק הגוף בחדר כושר. ביקור ב"מרתף" משול בעיני לאקט עם סבל נוראי שעד היום ניסיתי להתחמק ממנו כמה שיותר. דיני נגזר.
עשינו סבב בין המכשירים וליד כל סד נוסף אני מרימה את הגבות גבוה יותר ויותר. איך בדיוק אני אמורה לעמוד בכל זה? מ.י. לא מתרגש וממשיך להסביר מה לעשות ואיך זה יחזק אותי. אני חוששת שבסוף אני יראה כמו ארנולד שוורצנגר. או קיי. I'll be back, אבל לא חשבתי שאני גם אצטרך להראות כמוהו כדי לעמוד בהבטחה הזו ולהיות בכושר לתחרויות בעונה הבאה…
וככה המשכנו עם רשימה ארוכה של המלצות למספר הסטים, כמה פעמים בשבוע לרכב על אופניים… ואיך להעלות את מספר הסיבובים ולהוריד את הדופק… לדקה.
ובסופו של דבר מגיעים לנקודה המנחמת – הריצות הארוכות בפארק…
ארוכות… מי שישמע. אני לא מסוגלת לרוץ 10K רצוף… ניחא.
המתכונת כמו באימונים למרתון: פעמיים בשבוע, כאשר הגורם המגביל הוא הזמן. לא הדופק ולא המרחק. אם כואב – להאט. אם הכאב ממשיך – להפסיק. ואם שני התנאים האלו לא מתקיימים – להמשיך לרוץ לאט ובקצב נוח. לזה אני מסוגלת. ומזה אני בעיקר אהנה.
מצוידת בכובע האדום המסורתי, מצב רוח שמתיימר להיות טוב [יש מלחמה בצפון, זה בכל זאת משפיע…] שמתי נעליים עם הפנים לירקון. לפני המרתון התאמנתי שם הרבה עד כדי הכרות אינטימית עם רוב המסלולים שיש לו, לפארק, להציע. אחרי חודשיים פרידה, התחושה היא כאילו אני מתאהבת מחדש באותו הבחור. איזו התרגשות! הנה מגרש הכדורסל והכביש החדש שסללו בדיוק לפני התחרות… והנה גשר העץ וקצת ירוק בעיניים באמצע העיר… אני מפנטזת איך בפעמים הבאות אני גם יגיע לפסל האדום… ופגשתי אנשים שנראים מוכרים [אח"כ במסנג'ר אני מבררת שזה באמת הם…]. זה היה נפלא. אני לא יודעת אם להודות לאנדורפינים או סתם לתחושה שכייף לחזור למשהוא מוכר וטוב. מה שבטוח, זה עודד אותי להמשיך, או בעצם להתחיל, ולחזור לרמת הפעילות שהיתה קודם לפציעה.
בגישה הכי חלולה שכלית אני מודה שבמהלך חלק מהריצה אני חושבת על נפח הגוף שיירד. מ.י. אמר, זה אמור להעלם כשאני אתחיל לרוץ… ואז עברה בי התהייה הבאה: עם חוק שימור המסה עובד כ"כ טוב, איפה תישמר המסה שלי כשהיא תעלם? פעם כשהייתי ילדה קטנה ושדופה היה לי "הסכם עודפים" עם חברות שהיו קצת יותר מלאות ממני. היום, כך נדמה לי, אני צריכה לנהל את המשא ומתן הזה טוב יותר ולהפוך את הכיוון…
והכושר? גם הוא יחזור. Asta la vista, baby
