מאת:דנה מורן
את הביקור הראשון ב"מרתף" אני יכולה להכתיר כהצלחה חלקית. לא בגלל שנהניתי שם, אלא בזכות שהאירוע עבר בשלום…יחסית.
מכיוון שאני לא סומכת על השילוב שבין היכולות הקוגניטיביות שלי וספורט, החלטתי ללכת ל"מרתף" עם התכנית שמ.י. העניק לי בתום פגישת השיקום הראשונה. בתכניה שקיבלתי כתוב במפורש את אילו כפתורים במכונה הזו שנקראת גוף האדם, אני צריכה להפעיל ואיך. במבט ראשון הרשימה נראתה לי מאוד ארוכה ובעיקר מאיימת.
כדי לרכך את המפגש הראשוני עם המכשירים של חדר הכושר עשיתי חימום של 20 דקות על האופניים. בעיקר כהכנה מנטלית. שנים ניסיתי למנוע את האינטראקציה הזו.
מזיעה וחיוורת ירדתי למטה. לא סתם אני קוראת למקום הזה "המרתף". מעבר להיותו מרתף עינויים שלא יבייש שום אינקוויזיציה, הוא באמת ממוקם מתחת לאדמה. כך שאני לא עושה יותר מדי חוסר צדק וקוראת שמות גנאי.
הסצנה הראשונה שנגלתה לעיני היתה מפחידה משהוא. כאילו אני נמצאת באתר צילומים של סרט מלחמה מדע בדיוני. הרבה מאוד רובוטים מתכתיים לבנים שכל אחד יכול לקום לתחיה כל שניה ולהכאיב בצורה שונה. הרבה שרירנים, ושרירניות, מתעסקים עם הרובוטים האלו ועל פניהם מבטי סבל. אף אחד לא מחייך. גם הלבוש שלהם שונה מזה שאני רגילה לראות אצל ספורטאים. כפפות וחגורות משונות. לא מסוג האנשים שהייתי רוצה לפגוש בסמטה חשוכה. ואם זה לא מספיק, במסכי הפלסמה רואים התפוצצויות ופליטים בורחים מבתים הרוסים. כתושבת קריית שמונה לשעבר, הבנתי שיש סצנות ותחושות שאפילו שפילברג לא יכול לביים… אבל נסראללה כן.
בהססנות מה הצצתי בדף שבידי בתקווה למצוא את המכשירים המיועדים. את המתקן שבו צריך לדחוק משקולות עם הרגליים אני מזהה מימי התהילה של הפזיוטרפיה לפני המרתון. בדף מ.י. צייר לי קווים אלכסוניים שמעידים על הפוזה של כפות הרגליים. ישר, פנימה, החוצה. לא מסובך וגם לא נורא. היו עוד כמה תחנות שהייתי צריכה לעבור לחיזוק הרגליים והברכיים. גם בעומס הזה עמדתי. אולי עוד פעם פעמיים ואני אפילו ארגיש שאני משפרת את יכולות הארבע ראשי…
מכיוון שכרגע אסור לי לשחות (שוב, כאבי גב), גם את הידיים אני צריכה לחזק ב"מרתף". המכשיר הבא ברשימה: "חזה-פרפר". עד היום התייחסתי לצמד המילים האלו כאל שני סגנונות שחיה. כל אחד בנפרד. השילוב של שניהם במכשיר אחד הותיר בי סימנים קשים. כל מיני שרירי כתפיים שלא ממש עבדו עד עכשיו פתאום צריכים להתאמץ.
ואחרונים, שרירי הבטן. אלו בחודשיים האחרונים היו עסוקים בעיקול יותר מאשר בכפיפות. התגובה היתה דומה בעוצמתה לזו של "חזה-פרפר".
אולי משום שחלקים מהגוף שלי עדיין דואבים, ואני מרגישה חצי נכה, לא במיוחד נהניתי מהרנדוו המשונה הזה. קשה לי לעכל שאני אצטרך להמשיך ולפקוד את המקום פעמיים בשבוע. לפחות האופניים לפני ואחרי הסיבוב, נותנים לי את ההרגשה הטובה.
שלוש מסקנות ביניים:
1. אני חייבת להוסיף שירים לנגן MP3
2. לא בטוח שכשאלוהים תכנן את גוף האדם הוא רצה שנעבור את המסכת הזו. מה רע בלרוץ, לצוד ולנוח? מעניין האם התירוץ הזה יתפוס כדי לשחרר אותי מהעונש?
3. המטרה חשובה. אני חייבת להמשיך.
חיוך וזזתי.
עכשיו מגיע לי גלידה.
