מאת:דנה מורן
זו לא הפעם הראשונה שבה אני צופה בתחרות מהצד. אבל זו הפעם הראשונה שמאוד היה לי קשה לבצע את המשימה הזו.
חייל אמיץ ואני הגענו לאילת בצהרי יום חמישי היישר לתוך ההמולה בשדות הדוכנים הביגוד והנעליים. אווירת הפסטיבל היתה אמיתית כמצופה וכממומש בכל שנה. המון צבעוניות המון פרצופים מחייכים, אי אלו מבצעי קידום מכירות שמוסיפים לססגוניות של הארוע ובעיקר, המון חברים ואנשים שאני אוהבת וזו (כמעט) ההזדמנות היחידה לפגוש אותם.
(ותודה לכל האנשים שידעו להגיד מילים מחממות על הטור השבועי…)
מבעד לכל מעטה השמחה ניתן היה לראות כמה וכמה קמטים של מתח על הפרצופים. מחר זו תחרות גדולה. לרב האנשים זו תחרות מטרה שאליה התאמנו חלק ניכר מהעונה. הבנתי את המבטים וחלק מהחיוכים החצי – עצבניים – לא סבלניים. ההרגשה היתה קצת מוזרה. להיות באילת בזמן הטריאתלון ולא להרגיש את הדריכות הזו של לפני… ובמקום זה להסתובב שלווה עם שקיות.
אני יודעת שחלק מהספורטאים לא ממש מבינים על מה ולמה המתח. הם באו להנות ודי. אלא שבשנים קודמות חלק מהאג'נדה שלי הורכב בין היתר מהשגים שרציתי להגשים. 'להנות' לא היה מספיק. לכן שום מילה שנרדפת למילה 'רוגע' לא היתה בהשיג ידי ביום חמישי שלפני התחרות. ועכשיו… ההתחושה היתה משונה.
חייל אמיץ מזניק את כל המקצים
יום שישי הגדול. חייל אמיץ לחץ על הזמבורה והמוני טריאתלתי ישראל אצו אל המים. אני בשלב הזה התמקמתי באמצע המדבר, מספר מטרים צפונית לבאר – אורה לקבל את ההקלה בפניהם של ה'אולימפים' כשהם מסובבים לרוח את הגב. כייף אמיתי. נקודה אסטרטגית מדהימה בנופה המדברי והאנושי. איזה רייטינג. מאות אנשים רכבו עד אלי כדי שאוכל לעודד אותם לפני שהם דוהרים חזרה למלון…
והנה הנפילה הגדולה ב mood…
נפתח מסלול האופניים וחזרתי לאיזור הכינוס. רב האנשים כבר סיימו את התחרות. מזיעים ומאושרים התחילו להוציא את האופניים והציוד. אי אפשר היה להתעלם מהדי האדרנלין שגדשו את האזור… ואני לא איתם.
כל השיחות נסבו סביב התוצאות של התחרות… ואני לא שם.
ומי עקף את מי… ומי הצליח ברגע האחרון להשתחל לפני מתחרה שלו בתוך המשפך… ואני לא שם.
שמתי לב שכל מפגש שכזה מיישר לי את זוית החיוך בעוד קצת… זה כמו להיות מפוקחת בתוך חבורת שיכורים. כולם שמחים ומאושרים ואני לא יכולה להיות שותפה להרגשה. יותר גרוע מזה. אני יודעת בדיוק איך הם מרגישים ועדיין לא יכולה לחלוק את זה.
באותו היום אחרה"צ הכרחתי את עצמי לרוץ לכוון טאבה. קצת להכניס ממריצים טבעיים לגוף למשך שעה ויותר. קצת פחות ממה שהיה לוקח לי לעשות ספרינט… אלא שזה לא נתן את העבודה. בעיקר נאבקתי עם הרוחות ועם עצמי. אימון לא משתווה לתחרות אפילו שמדובר באותו משך הזמן. לאימון אין את הדריכות, הביצוע וההקלה שעושים את ההבדל הדק. זו פשוט הייתה עוד ריצה ארוכה (עם נוף מדהים. חייבת להודות…).
במהלך הנסיעה הביתה דיברנו לא מעט על התחושה. ברור היה שדבר אחד טוב יצא מהדיכוי הספורטיבי הזה. האירוע באילת נתן דירבון חזק מאוד להמשיך ולדחוף כדי להיות שם אחרת בשנה הבאה.
אינשאללה.
להיות שם אחרת בשנה הבאה
