"במשך 40 שנות חיי למדתי לא מעט, במיוחד למדתי, שלהתעורר בבוקר כאשר אני מכוון מטרה, יש השפעה רבה על אורח החיים שלי כאדם ובין היתר יש השפעה גם על מאגרי האנרגיה הנפשיים שלי." אמיר בכר מספר על אירונמן גרמניה

מאת:אמיר בכר

בתחילת שנת 2000, כאשר נשלחנו אשתי דניאלה ואני לעבוד כסוכני נסיעות בעמק הסיליקון בקליפורניה החלטתי להתכונן לתחרויות איש ברזל. כיוונתי להגיע לאליפות העולם בהוואי, הייתי אז בן 31 עם ניסיון של 8 שנים בענף הטריאתלון, שבהן התחריתי בכ- 120 תחרויות טריאתלון בארץ ובחו"ל. זה לא היה מסע קל, ולאחר כ- 7 ניסיונות בתחרות איש ברזל, הצלחתי ביוני 2003 כשאני בגיל 34, להעפיל ולקבל את הסלוט המיוחל להוואי באחת מקבוצות הגיל החזקות והגדולות ביותר.

לאחר שסיימתי בהצלחה את התחרות בהוואי עם שיא אישי של 10:09 נולד בני הבכור, שבועיים לאחר התחרות. הרגשתי שזה רגע השיא וחשבתי לתומי שהגעתי לקצה הגבוה ביותר בחיי. מכאן והלאה אני צריך להתרכז בגידול ילדים. ב- 2005 עליתי חזרה ארצה. היצר התחרותי שלי החל לבעור בי שוב. לאט, לאט, חזרתי להתחרות, הגעתי להישגים טובים באליפות ישראל, ובישרמן אילת. המחשבות על הצ'אלאנג' הרות' בגרמניה החלו להרקם בראשי, אז החלטתי להירשם. כאשר התבקשתי למלא את טופס הרישום לא הייתי מודע לכך שיש באפשרותי להצהיר שאני רוצה או מכוון לזמן של 9 וחצי, וכך הציבו אותי על פי תוצאתי האחרונה מהוואי עובדה שבדיעבד השפיעה מעט על התנהלות התחרות היות וזינקתי עם ספורטאים איטיים ממני בהרבה ונאלצתי לעקוף מתחרים רבים מידי בשחייה וברכיבה.

מה שכן נעשה נכון הוא שברגע שזיהיתי ישראלים נוספים הנוסעים לאותו אירוע מייד יצרתי קשר וכך מצאתי את עצמי יחד עם בועז ריבק ואבנר שימרון להם היה ניסיון רב בהתמצאות ומציאת פתרון דיור וכו', אני הייתי אחראי על תחום הרכב השכור. ביום חמישי ה- 9 ביולי כבר הגענו 5 ישראלים ואני לבית המוקם סמוך לגבעות המקיפות את העמק בו מתקיימת התחרות – מקום שקט מאוד שאינו מעיד על מה שעומד להתרחש 5 דקות ממורד הכביש.

יום הזינוק
גילוח, צחצוח, מקלחת מהירה, 04:30 ירדנו לאזור הזינוק, חנינו את הרכב והתחלנו ללכת ברגל. הגענו לאזור האופניים להכנות אחרונות. 06:20 זינקו המקצוענים וכול הנשים שנרשמו לתחרות. היה קר מאוד אז יצאתי לריצת חימום חצי שעה לפני הזינוק.

לבשתי את החליפה ונכנסתי לאזור הזינוקים בכובע לבן. תורינו לזנק הגיע – בועז ריבק וצביקה פישמן זינקו 5 דקות לפני. רעש תותח הרעים באוויר ויצאתי לדרך, משוכנע בטעות שזינקנו ב- 07:20 בבוקר. שחיתי בדופק נמוך ורגוע כאשר אני עוקף עשרות מתחרים בדרך. ביציאה מהמים ראיתי שהשעה הייתה 8 ושלוש דקות לא האמנתי. המשכתי הלאה כדי לעשות חילוף זריז ולמזלי הרע לא ניגש אלי אף מתנדב, נאלצתי לפתוח את השק לבד ולארוז הכול מהר כדי לא לאבד כלום.

הפעלתי את שעון הדופק. הרכיבה התחילה במהירות גבוהה עם המון מתחרים הייתי צריך לקחת החלטה האם ללחוץ ולעקוף או להישאר אחורה ולברוח ממצב של דראפטינג, או הגרוע מכול להישאר בקצב נמוך מידי שלא יותיר סיכוי רב לזמן רכיבה איכותית. החלטתי להמר ורכבתי אגרסיבי מאוד תוך כדי קימה לעיתים דחופות בעליות הקצרות – לאחר כחצי שעה כבר הכול היה די רגוע ורוב הרוכבים שהיו בקרבת מקום היו ברמתי.

הגענו לעלייה האמיתית בעיירה גרדינג שם כבר יכולתי לראות בבירור את היתרון שלי על פני כול הסובבים ופשוט עפתי קדימה תוך כדי שאני דואג לקחת מספיק מים ומזון לדרך – את התחרות התחלתי עם בקבוק מים קדמי אחד כיוון שיש מספיק בקבוקי מים לאורך המסלול, עם 6 ג'לים, 3 חטיפי פוואר בר ו- 6 כדורי מלח מושחלים בתוך מתקן מיוחד – הסיבוב הראשון למרחק 84 ק"מ הסתיים. השעון הראה זמן של 2:18. הבנתי שזה הולך להיות יום גדול במיוחד ונאלצתי להתמודד עם צמרמורות של התרגשות.

בק"מ ה- 100 שוב החלטתי להציץ במסך הזמן והשעון הראה 2:38 זה הדהים אותי. פעם ראשונה שאני גומע 100 ק"מ בזמן כזה. בהמשך התגברה מעט הרוח ואני גם החלטתי בקטעים הקשים להוריד קצב על מנת לא לסכן את התחרות. המשכתי לשתות, לאכול ולשפוך מים קרים על הראש.

בהמשך אבדתי כ- 7 דקות לסיבוב השני לעומת הראשון אבל עדיין הייתי בזמן טוב. פניתי לקטע האחרון  של כ- 5 ק"מ והנה לאחר 4:59 שעות, שאני כבר עייף מלדווש מגיע מקצה הריצה. פעם ראשונה בתחרות איש ברזל שאני מחכה לריצה בקוצר רוח.

רצתי בקצב טוב. רגל שמאל מעט נתפסה אבל למוד ניסיון ידעתי שזה ישתחרר בקרוב. לצערי, מרוב שחמצן למוח לא ממש הגיע, עדיין חשבתי שזינקתי ב- 07:20, לא העליתי בדעתי אפילו לשאול את המתחרים שעברתי ולברר את הסוגיה, אז כמו שאתם מנחשים הורדתי לעצמי עשר דקות מהמצטבר והמשכתי לרוץ בקצב המתוכנן שהוא כ- 3 ורבע שעות לכול 42.2 הקילומטרים.

בק"מ ה- 14 היו רגעים קצרים של האטה בקצב, שנבעו אולי מהתחממות יתר של הגוף אבל לשמחתי התגברתי עליהם די במהרה וטיפסתי מקצב של 5 עשרים, לארבע וחצי ובעצם בכול התחרות לחצתי על השעון כול ק"מ כאשר ראיתי את השילוט וכך יכולתי לראות את הזמן לכול ק"מ, זה בהחלט המריץ.
בק"מ ה- 40 התחלתי להגביר קצב, והנה השלט של ק"מ 41 וגם משפחתו של צביקה פישמן. נופפתי להם לשלום. חבל שלא היה בידי דגל ישראל, חשבתי לעצמי. עוד כמה דקות עוברות וילדים החלו ללחוץ את ידיי. מהשביל הקשה עליתי על השטיח הירוק, הרך והנעים, התחלתי להניף ידיים לאוויר והרגשתי שהפעם זה היה שונה. 09:15:08 שעות. 

שיאים נועדו שישברו אותם ואני חוויתי זאת באותו יום ברות', כשאני בגיל 40 – 'מגלח' – 54 דקות אחרי 6 שנים – מודע לכך, שיהיה לי קשה לשבור את השיא הזה אבל כמו שאמרתי אחרי התחרות בהוואי – הכול אפשרי.