הם עשו זאת בפעם השלישית ברציפות. הם שברו את שיא המסלול של עצמם למרות שהמרחק השנה הוארך ב- 4 ק"מ. הם הגיעו לכל נקודה אפשרית בזמן המהיר ביותר, ובסופו של דבר אף היו הקבוצה הראשונה לחצות את קו הסיום של הר לעמק – בזמן של 14:37 שעות. עורך המשנה שלנו אילן גולדמן, קיבל מקום של כבוד, והזדמנות נדירה, לסקר את המירוץ כפרד מן הפרדות, ואלו הם הרשמים
מאת:אילן גולדמן
הטוב
הם ישבו סביב השולחן כשהגעתי וארשת חמורת סבר על פניהם. זיהיתי את רובם אך חיכיתי להכרות הרשמית עם אלו שלא הכרתי. "גיא סבו, רץ ניווט תחרותי, 35 דקות ל- 10 ק"מ." הציג עצמו הבחור הגבוה תכול העיניים ויפה התואר.
"אלכסיי, רץ ניווט תחרותי ופרד בנשמתי, בימים טובים אני יכול לרוץ 33 דקות ל- 10 ק"מ, אך הפעם אני אהיה זה שידאג לכל דבר לו תזדקקו. החל מסנדוויץ' אחרי הקטע, ועד להבאתכם לנקודת הזינוק בשלום," הבטיח הנווט המוכשר, צהוב השיער, הסובל כיום מפציעה טורדנית.
לאחר שסיימנו "להתלקק" אחד על השני, קלסרים עבי קרס הונחו על השולחן ונתבקשנו "להוריד טונים" על ידי ראש הקבוצה, כדי שהתדריך יוכל להתחיל. ערימות של גרפים, טבלאות ושאר מיני מספרים מלחיצים הציצו מבעד לכריכה. "למה הכנסת את עצמך?" שאלתי עצמי בשקט, בעוד נתבקשנו לפתוח את העמוד הראשון, שכלל את זמני הקטעים משנה שעברה, והצפי מאיתנו לשנה זו.
"הפעם אני מצפה שבכל קטע נגלח כמה דקות לעומת שנה שעברה. יש לנו מתחרים חזקים מאיתנו והם באים לנצח" הבהיר לנו תמיר, ראש הקבוצה. "לגבי המתחרים: הכנתי סקירה על כולם" נשמע קולו של אבישי מהקצה השני של השולחן.
גיא סבו- אלוף ניווט יפה תואר ותכול עיניים
בעוד אני בולע כדורי רוק מנפחי צוואר, החל אבישי לגלגל על לשונו, שמות של רצים תחרותיים (ותוצאותיהם) זריזי רגליים, שהיו מסמרים את שיער רגליו המתולתל של כל חובב ריצה. מיד סווג אבישי כאיש המדע והמידע של הפרדות- גרסת 2011.
בעודי יושב ומאזין לכל הסקירות והתכנונים המלומדים כיצד זה יעשה מבלי שנאבד ולו שנייה אחת על עיכובים לוגיסטיים, ירד לו אסימון בראש עייף והבנתי, כי הכנסתי את עצמי לבור מלא "בשרצים" מהמין התחרותי ביותר. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בימים בהם ניצחון ומהירות נחשבים למילים מעט בוטות בקונצנזוס המתרוצץ, אני מצאתי בית וחברים חדשים. טוב לי.
חג'בי "ערבות" כבר מהזינוק מצהיר כוונות
הרע
כשהגענו למתחם הכלא, היה זה לאחר שכל אחד מאיתנו כבר "דפק את הופעת הבכורה שלו" והחשיכה עמדה לסגור עלינו הקפה. מסביבנו, דמויות דקיקות, שרועות על מדשאות, אחרי יום בו השמש המיסה כל חלקיק של שפיות. עייפות קלה מבצבצת מבעד לזיעה, אך זו מסולקת ברגע שאיתי לויטה מסיים את הקטע שלו. האש חוזרת לרשוף בעיניים מעט כבויות. הרס"פ אלכסיי מבקש לייצר יותר מהירות, כאילו הייתה זו הזמנה מפס ייצור טיוואני.
אלון, חקלאי ואיש שכולו אבוקדו, עומד לצאת ולהלחם בהרי העלטה. הוא לחוץ, מפחד לאכזב, הייתי אומר עייף. אך הפרדות מקבלות אישור לעייפות רק ב- 10 בבוקר היום הבא, כשטקס ננעל ומטרה הושגה. אלון יוצא. במהרה הגבעות נופלות, וההרים מתקמטים, לרגליו של איש אדמה המעפיל. הזמן של שנה שעברה מתמוסס טרם אבק הגבעות הספיק לשקוע. איש הרים אמיתי הוא החקלאי הגבוה.
לייצר מהירות תחרות גבוהה אינה דבר של מה בכך במירוץ כה ארוך. אך "ערבות" (משה חג'בי) דואג להרעיל אותנו ולפטמנו במיטב המזונות אותם לוחם ערבות יכול להשיג.
"אש, אש, אש" צועק המלווה הרכוב שלנו תום לנגר, בכל פעם שאלומת אור מבזיקה מעברו של קוץ בלילה חשוך. התשובה המיידית: "לתהילה" והקצב עולה ועולה. "אתה רק ב- 18 קמ"ש" צוחק עלי הדוושן הקטן, בעודי מפרפר בין חיים לעליה. במהרה שדות העמק נכבשים על ידי פרדות ממין זכר. אין יותר גב לרדוף, נגמר למה לשאוף.
לפתע בחשכה של לילה, לאורו של "סטיקלייט" ירוק ובדידות מהירה, מופיע גב ארוך. גב הולנדי שיצא לבדו לגמוע מרחקים צבריים. ליבי נחמץ אך תום מאיץ. חומצות חלב ויוצא המיץ. אני רודף אחר גלגל אופן ב- 3 לפנות בוקר וחושב על החברים החדשים שלי, על איך מתחברים ומתחברים גם כשקשה, גם כשמהר. שוב חומצה יוצאת ומחמיצה הלב. אני מבין שבעוד רגע הכול נגמר. הגלגל מתרחק, אני מגביר. "לתהילה" מהדהדות הצעקות ברחבי העמק. רע לי.
אלכסיי ותום לנגר- בלעדיהם הפרדות עוד היו רוכבות על סוסים
והמכוער
הצעקה המסורתית מחרידה את אזור הסיום. "גיא כפתורי לתהילה." אף אחד אינו זע מלבד השממה והמזון על השולחנות שהוכנו מבעוד מועד. המקום עוד ריק. כפתורי, איש המשולש (טריאתלון) בעברו, מקבל פקודה לנקות את השטח. הרגליים בועטות את האבנים ומפלסות דרכם אל עבר המטרה. הסיכון אולי מיותר, אך יש עוד רץ אחד על המסלול מלבד הכפתור.
גם הוא הוכרע ק"מ בודד לסיום. הפרדות כעת שועטות יחדיו כנגד השעון בלבד. קבוצה של מטורפים, מוטרפת לנצח. הקו נחצה ושעון העצר מופעל. הציפורניים נכססות בעצמן מהמתח. המתחרים מסיימים בפיגור של 11 דקות בלבד. הישג מדהים "לעקבות בטבע." עקבו אחרי הפרדות בכבוד.
לילה הולך ובוקר בא, עימו מגיע טקס סיום. הפרדות חיכו בסבלנות, לחצו ידיים והשלימו חסרים קלוריים. קשה להם לישון, אחרי 14 וחצי שעות בהם המושג "נתן את המקסימום" הרגיש מבויש. כל דקה במהלכה של חצי יממה מוארכת, חושבה כדי שיושג הישג. טעויות נרשמו רק לזכותו של הכתב המסקר שהגיע בכושר, איך נגיד זאת בצורה שלא יפגע, ירוד.
הטקס מתחיל וגיבורים עולים לקבל פרסיהם. "הר לעמק אינו מירוץ רגיל. אין בו פרסים יקרי ערך והמטרה העיקרית היא: ההנאה מהמירוץ הייחודי," כתבו מארגני התחרות באתרם. הפרדות יודעות זאת ואינן מצפות לדבר מלבד ההנאה, הם הכינו אותי לכך מראש. אני אוהב את הרעיון, כך עוד היה נהוג ביוון העתיקה.
אך ישנם מספר דברים אליהם הכתב לא התכונן:
1 – הכתב לא התכונן לכך שיכריזו על ניצחון קבוצתו בסופו של מרוץ "כשהבית ריק מיושביו"
2 – הכתב לא התכונן לכך שבסופו של דבר רבים יזכו בפרסים מלבד הפרדות.
3 – הכתב גם לא התכונן לכך שהמעטפה המכילה את שובר הפרס הצנוע תהיה ריקה.
המעטפה: ריקה כי התלוש לא נשלח למארגנים
וכך הלך לו פרד אחד לביתו, כשליבו מעט כבד ומלא שאלות, שאין בהם כדי לפגוע באיכותו המדהימה של המירוץ המהנה והמאורגן ביותר, בו רגלו אי פעם דרכה.
1 – מרוץ הר לעמק נקרא: "מירוץ השליחים מהר לעמק" על כן מדוע הפך למקדש פולחנם של רצי/ הלכי מרחקים בודדים כאשר פרנסיו העיקריים הם השליחים?
2 – מדוע ישנה מגמה ברורה לתגמול על כמות ולא על מהירות?
3 – כמה "ארוך" אנשים מוכנים ללכת ובאיזה מחיר?
4 – האם קשה יותר להיות מהיר מאשר ארוך ולכן אתגר המהירות מרתיע?
5 – האם מהירות כבר לא נחשבת כאתגר?
עובדה ברורה כשמש בעמק, היא כי כמות העילית התחרותית בישראל מצטמקת או לא גדלה, בעוד כמות הספורטאים החובבים נמצאת ביתרה. תקציבי איגודינו ירודים בין כה וכה, ודיכוי המהירות לטובת כמות רק תעודד ספורטאים נוספים לברוח מעולם הספורט המהיר. ישראל אינה הולנד ממנה הגיע אחד ממנצחי המקצה הבודד. אין לנו רזרבות של ספורטאים מהירים בדומה לארץ השפלה. אנחנו צריכים להילחם על כל אחד ואחד מהם ולתגמלו כראוי במקום להבריחו "רחוק."
אילן גולדמן
אילן גולדמן-עורך משנה אתר שוונג אלוף ישראל לשעבר באופני כביש וכיום רץ תחרותי
כל הכתבות שלאילן גולדמן במדור- מזרח תיכון חדש
