אני מאמינה שהעולם מתחלק לשני סוגים של אנשים: אלה שאוהבים עליות, ואלה שיאהבו עליות, אם הם רק ירוצו אותן קצת יותר. השמועות מספרות גם על סוג השלישי, של אלה שלא אוהבים בכלל לרוץ, אבל בואו נהיה רציניים לרגע. אני אוהבת עליות, והבעיה היחידה היא שאני רצת עליות גרועה
מאת:יעל גורלי
בתקופות של אימוני עליות אינטנסיביים, אני יכולה להפוך לרצת עליות בינונית-מינוס, אבל ליותר מזה עוד לא זכיתי להגיע. אם לא הייתי מוציאה את עצמי מירושלים, רק על זה היו מוציאים אותי לגלות.
בזכות הקונג פו הרגליים שלי הרבה יותר חזקות משל הרץ הממוצע, ובכל זאת, המצב קשה. המאמן של הקבוצה שלי בקנדה טען שזאת בעיה של נפח ריאות. בכל פעם הייתי רצה עם כולם בכיף במישור, ואז נאבקת בעלייה, רואה איך אחד-אחד החברים טסים קדימה, מגיעה מתנשפת לקצה כדי למצוא אותם מחכים לי, נראים כאילו בדיוק סיימו לקרוא את "החטא ועונשו" והם מחפשים במה להעביר את הזמן עד שאופיע. באימוני העליות, כשכולם התחלקו לקבוצות לפי הכושר, אני הייתי, אם נאמר זאת בעדינות, בקבוצה משלי. רצה עם כולם אבל למעשה באזור זמן אחר. וזה – כשהתאמנתי.
קשה לרוץ עליות טוב כשמתאמנים בתל אביב. אני פשוט לא מאמינה שיש אנשים שפותרים את הבעיה הזאת בזריקת האמירה "גבעת המופעים". גבעה?! בקושי חצ'קון. בשבוע שעבר היתה לי ריצה נפלאה: התחלנו בעלייה של רכבת האוניברסיטה, המשכנו לגבעת נפוליאון, אחר כך את הגבעה בראש ציפור ולקינוח, ורק כי זה היה בדרך, עלינו את חצ'קון המופעים. הגיוון עשה לי טוב, אבל בסך הכל, ספרתי שבע עליות קטנות (ומי שמצקצק בלשונו על כך שאני לא יודעת לספור – את חלקן עשינו כמה פעמים). זה לא הרבה לריצה של כמעט שעתיים.
הפתרון השני – בן שמן. פתרון מעולה, במיוחד בקיץ כשהמרק התל אביבי כבר על האש. דורש רכב (או חברים נחמדים, שזה דווקא יש לי), דורש חוש כיוון (או עוברי אורח נחמדים, שזה דווקא היה לי) ודורש זמן (כאן אני נופלת). יש בעיה קטנה עם בן שמן, והיא שבפעם האחרונה שהייתי שם זה הרגיש כאילו מישהו עבר עם טקרטור ושיטח את כל העליות. הן בטח לא מה שהיו פעם. כנראה שדרכתי עליהן יותר מידי. זאת תכונה של עליות – כשדורכים עליהן הן משתטחות. אם מפסיקים, הן מתנפחות מחדש. בקיצור, לאמצע השבוע אני ממשיכה לחפש משהו יותר מלהיב מהגשרים שמעל פארק הירקון.
אז מה יש בהן, בעליות? אני יכולה לספר בהתלהבות שהן מחזקות בלי לפצוע, אבל זה כמו לספר שאני אוכלת שוקולד כי יש בו נוגדי חימצון. אני אוכלת שוקולד כי זה טעים, ואני רצה עליות כי אני אוהבת את זה.
אני אוהבת את הגיוון, ששרירי הרגליים מרגישים אחרת מאשר במישור. אני אוהבת את השריפה בארבע-ראשי. כן, לקח לי זמן להודות בזה, אבל אני באמת אוהבת אותה. אני אוהבת את הנוף – ואין עלייה שבאה בלי נוף. אפילו העלייה של רכבת האוניברסיטה, שהיא אחת המגעילות, מביאה אותי בסוף לתצפית נהדרת על גוש דן, עם קרני שמש מציצות מעננים של בוקר.
אבל יותר מהכל, אני אוהבת את המטרה. עלייה היא אתגר מוגדר, בדרך כלל קצר. משהו שאפשר "לנצח". לעיתים רחוקות אני יוצאת לריצה שהיא כולה אתגר, אם במרחק או בקצב. אבל כשמוצאים עלייה "טובה", כזאת ששורפת את הרגליים בכל ניסיון – זה אתגר! וזה לא אתגר שקל לשבור, כי הוא שם בכל פעם מחדש, עד שהשרירים מספיק חזקים בשביל לשאת אותי בגאווה בקצב קבוע עד לפסגה. בלי להאט, בלי לעצור, בלי ללכת, ועם השיר של "רוקי" מתנגן בראש.
הבלוג של יעל גורלי– רצה על זה
יעל גורלי
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
קישורים: ריצה
