מאת:איל הראל

פרק ב'

אכזבה… אני מנסה להבין מה לא עבד. התאמנתי נכון, אני בכושר הטוב ביותר שהייתי אי פעם ולמרות זאת נאלצתי להכנע למרתון תחת החום. אני בספק אם פתיחה איטית יותר בכמה שניות הייתה משנה את התמונה הכללית. ההרגשה שעשיתי את הדבר הנכון אינה מנחמת. "צריך לקבוע יעד חדש בטווח זמן סביר", אני חושב, "כזה שיאפשר מנוחה ותקופת אימונים ראויה". הסתיו הקרוב נראה כמועד הראשון האפשרי, כניראה שנגזר עלי להתאמן בקיץ. הבחירה הפעם קלה, מרתון ברלין ב 30 לספטמבר משאיר מספיק זמן להתאושש ולהתאמן ונופל השנה על חופשת סוכות. נרשמתי, מצב הרוח משתפר מיד, יש מטרה חדשה, לא עוד רוטרדם, קדימה ברלין.

בימים הבאים אני עדיין מתאושש, חוזר לשגרה ומתנזר מריצה. בסוף השבוע אני יוצא לריצה קלה, ראשונה לאחר המרתון. להפתעתי, אני מוצא את עצמי מגביר מהירות ללא שליטה והראש נודד חזרה לרוטרדם, מנסה להחזיר את הגלגל אחורה, מנסה לדמיין מה היה אילו… התסריט חוזר על עצמו גם בימים הבאים. כלפי חוץ אני רגוע, אבל לראשי מתגנבת המחשבה שאולי ברלין רחוקה מדי, אם רק היה אפשר לרוץ עכשיו, בעוד חודש… המחשבה הזאת חוזרת שוב ושוב ודוחפת אותי לבדוק ולגלות שמרתון אדינבורו יתקיים ב 27 במאי, עוד פחות מ 5 שבועות (בדיוק 6 שבועות אחרי רוטרדם). הייתי שם לפני שנה, עיר מדהימה ביופיה, מרתון אינטימי, חביב, אולי… איך מתכוננים? האם אני מסוגל לזה, נפשית וגופנית? אני קובע לעצמי 2 מבחנים, הראשון, לרוץ בסביבות 40

דקות במרוץ הרצליה בסוף השבוע הקרוב (10 ק"מ), והשני, ריצה ארוכה ל 36 ק"מ בסוף השבוע שאחריו. ההרשמה למרתון נסגרת יום לאחר הריצה הארוכה המתוכננת. מרוץ הרצליה מאשר לי שהכושר והיכולת למצות אותו עדיין איתי ואני יורד מ 40 דקות תוך שאני קובע שיא אישי ל 10 ק"מ. 4 שבועות למרתון, מבחן ראשון עבר בהצלחה. הרכבת יצאה מהתחנה… אין לי סבלנות לחכות ואני נרשם עוד לפני שבצעתי את המבחן השני. הבעיה הגדולה בארבעת השבועות הקרובים היא לשלב התאוששות מספיקה מבלי לשחוק את הכושר, החלטתי לתת למנוחה לנצח בכל הזדמנות. הריצה ל 36 ק"מ עוברת היטב, אם כי מעט פחות טוב מהריצה הארוכה האחרונה לפני רוטרדם.

שלב החידוד, השני בתוך מספר שבועות, מעלה בי ספקות לא מעטים. ציפי, אשתי ושותפת הסוד היחידה שלי בשלב זה, מנסה לספק לי סולם לרדת מהעץ ושואלת אותי לא פעם "האם אני בטוח? האם במרחק הזמן הדברים לא חוזרים למימדים הראויים? מה יהיה אם לא אצליח?". שאלות ומחשבות דומות עוברות גם בראשי, אבל אני כבר החלטתי, המחשבות וסימני השאלה נדחקים הצידה. אימוני הריצה המשמעותיים אחרי ולמרות שהמרתון הלא מתוכנן יגבה כניראה את מחירו במספר שניות לק"מ, ההרגשה שהצלחתי לתמרן נכון בין מנוחה לאימון מחזקת את בטחוני הרופף. ברוטרדם קיוויתי לסיים את המרתון ב 3:10, אבל באדינבורו אשמח לסיים ב 3:15 … אולי קצת מהר יותר.

יומיים לפני המרתון אני נוחת באדינבורו, הכל מוכר משנה שעברה ויחד עם זאת מוזר. "הרי לא הייתי כאן עכשיו אם הכל היה מתנהל כמו שצריך". חם לא יהיה כאן השנה, אבל כאילו להכעיס המארגנים מזהירים מפני הגשם ובמיוחד מפני הרוחות החזקות הצפויות בזמן המרוץ. מבדיקת כוון הרוח אני משער שרוב המרתון ארוץ נגד הרוח אבל ב 8 מייל האחרונים אעזר ברוח גבית.

חצי שעה לזינוק ברחוב Princess מול טירת אדינבורו המדהימה, גשם שוטף אבל הרוח פחות מורגשת. אני מנסה להסתתר בפתח אחת החנויות עטוף במעיל גשם אותו אני משליך רק עם הזינוק. יצאנו לדרך, הגשם נחלש מעט ולא מפריע. 4 מייל ראשונים, במגמת ירידה קלה בתוך העיר, עוברים בדילוגים בין השלוליות, הקצב טוב אבל צריך להזהר לא להחליק. לאחר 4 מייל המרוץ ממשיך לאורך החוף והרוח הנגדית מכה במלוא עוצמתה. אני מחליט לשמור על הקצב ולנסות ליצור דבוקה עם עוד רץ ורצה בקצב שלי. למרות שהרוח מורגשת בחוזקה כל הזמן, האסטרטגיה כניראה עובדת ואנו מחליפים הובלה ללא מילים וכאילו תוך תיאום מראש. את סימון חצי המרחק אני מפספס אבל לפי חשבוני עובר בערך ב 1:34:30. רוטרדם חוזרת אלי, רק דקה הפרש בחצי המרחק אבל איזה הבדל… הגשם מתחזק פעם נוספת למספר דקות ונחלש סופית. 16 מייל, הרוח ממשיכה להצליף, הדבוקה שלנו מתפרקת, אי אפשר להסתתר אבל עוד קצת ומתחילים לחזור. סיבוב, אולי הרוח תעזור כבר… זה לא עובד, אני מאט קצת ולא מצליח להגביר. אני יודע שהרוח שם, בגב, אבל למה היא לא עוזרת… הקצב מתייצב סביב הרף התחתון שקבעתי לעצמי (7:30 דקות למייל, 4:40 לק"מ), שרק ישאר כך. את ששת המיילים האחרונים אני סופר אחד אחד, רץ ממייל למייל. עוד 2 מייל, כף רגל ימין כואבת, זכר לדורבן, אני לא סוחב אבל המטרה תושג. פניה אחרונה ב 26 מייל לכוון שער הסיום (למה נדמה לי שזה יותר מ 320 מטר?) וחציה ב 3:12:54.

לא ציפיתי לתוצאה טובה יותר, שיפרתי בדיוק ב 9 דקות את שיאי האישי שנקבע באדינבורו לפני שנה. הדרך הייתה מפתיעה וארוכה אבל השגת היעד מתוקה יותר… ומה עם מרתון ברלין? הוא כניראה יחכה להזדמנות אחרת.

סגרתי את שנת החמישים בפיגור קל אבל בחודש הנכון, עכשיו אפשר לנוח…

פרק א' כאן

לתגובות איל הראל