בתחרות הכתיבה לסיפור הקצר ממרוץ הלילה של נייקי 2010, זכתה במקום הראשון עדי סקרישבסקי עם סיפורה 'כל אחד בדרכו'. במקום שני ושלישי זכו שירלי אבנון קרייזל ואילנה פנחס
מאת:מערכת שוונג
במסורת תחרויות הכתיבה של אתר שוונג מביאים רצים רבים את סיפורם האישי והמרגש שחיבר אותם לענף הריצה ולספורט בכלל. בתוך כל סיפור מסתתר אדם שבחיי היום יום הוא ככל האדם, אך מסיפורו תמיד מתגלה ייחודו של האדם. כך גם במשתתפי תחרות הכתיבה של מרוץ הלילה של נייקי 2010, אשר התקיים לפני קצת יותר מחודש.
עדי סקרישבסקי בת 21 סובלת ממחלת שיתוק מוחין המתבטאת אצלה בנכות צד שמאל של גופה: ביד, ברגל ובגב. ואם עד היום התרגשנו מסיפורים רבים על רצים אמיצים שחצו את קו הסיום כנגד כל הסיכויים והוכיחו שאם רוצים אין דבר שיהווה מכשול, כך גם סיפורה המרגש של עדי סקרישבסקי, אין גבול למה שאדם יכול לעשות אם הוא ממש רוצה. עדי סקרישבסקי היא המנצחת בסיפור הקצר של מרוץ הלילה של נייקי וזוכה בשובר קנייה בסך 1000 ש"ח
לקנייה בחנויות נייקי. את הסיפור המלא תוכלו לקרא בהמשך הכתבה.
במקום שני זכתה הרצה שירלי אבנון קרייזל בשובר קנייה בסך 600 ש"ח לקנייה בחנויות נייקי עם סיפורה 'סוליקו':"הכיכר ריקה. אין כלב. אחרוני המלווים, כמה עובדי במה, והמנקים שאוספים אתהשאריות של מה שהתרחש פה עד לפני מספר דקות. עוד שניה מכבים פה את האורות.ג'יזס."
במקום השלישי זכתה אילנה פנחס בשובר קנייה בסך 300 ש"ח לקנייה בחנויות נייקי עם סיפורה 'סטטוס יחסים: מורכב':"לאחר שלא התראינו שבוע, הקדמתי מעט והגעתי למקום נרגשת, לבשתי את מיטבמחלצותיי, סידרתי את תסרוקתי והייתי מוכנה לפגישה המרגשת, אני, הריצה ועוד15,000 איש."
תודה לכול המשתתפים בתחרות, היה עונג לקרא גם את סיפורכם.
כל אחד בדרכו / עדי סקרישסקי
אומרים שכל בנאדם יכול לרוץ. כל אחד מהסיבות שלו: לרדת במשקל, לשפר את הכושר, השכן התחיל לרוץ אז הצטרפתי אליו, כולם בעבודה רצים, ועוד אלף ואחת סיבות. אצלי זה קצת אחרת.
שמי עדי סקרישבסקי, אני בת 21 ונולדתי עם שיתוק מוחין – CP, מי שמכיר את המחלה שיתוק מוחין יודע שזה בלתי אפשרי לרוץ. שיתוק מוחין הוא הפרעה הגורמת לבעיה מוטורית וקושי בתנועה רצונית. אצלי זה מתבטא בנכות בצד השמאלי של הגוף: ביד, ברגל ובגב. לפי דבריהם של הרופאים אני אמורה לשבת על כסא גלגלים או לחלופין ללכת על קביים. עכשיו נסו לרוץ דרך הרגליים שלי בראש שלכם.
הכול התחיל לפני שמונה חודשים. התקשר אלי אדם בשם חזי ושאל אותי, "מה דעתך לגבי רעיון מיוחד. להצטרף לקבוצת הריצה של העיוורים ולקויי הראייה בעמותת 'אתגרים?'" "מה?" שאלתי את עצמי בתמיהה, "ספורט?!" בטח ובטח לא לרוץ. אך בכול זאת עניתי לו, "מתאים. מתי מתחילים?" "היום בשעה 18:00 במכולה של 'אתגרים' בפארק הירקון בת"א. תבואי בבגדי ספורט ובנעלי ריצה." לא הספקתי להגיד כן או לא והשיחה נותקה. חשבתי שזו בדיחה. אני, עדי, הבחורה שכמעט ולא מצליחה ללכת 10 דקות רצוף תתחיל לרוץ? היה נשמע ממש לא סביר. כל מאמץ קטן היה בעיניי ובעיני הסובבים כבלתי אפשרי. אבל בתור בחורה ממושמעת נסעתי מכרמיאל לעכו ועליתי על רכבת לתל אביב. התייצבתי כבר 17:30 במכולה. מתרגשת, חוששת, מבוהלת – אך בעיקר מלאת רצון לנסות.
האימון הראשון שלי
חזי החזיק לי את היד בצורת "אנגאז'ה", נשענתי עליו והתחלנו ללכת, אחרי 5 דקות לא הצלחתי לדבר הנשימה לא הייתה סדירה, שאפתי אוויר ופלטתי אותו בנשיפה אחת – נחנקתי, אגלי זיעה ירדו במורד גופי אמרתי לעצמי איזה שטות זאת הייתה לבוא לפה. חזי לא ויתר לי, עוד 5 דקות וחוזרים למכולה.
למחרת הלכתי לעבודה לא הרגשתי את הרגלים וכל הגוף כאב לי. לא מספיק שאני הולכת צולעת עכשיו הייתי צולעת לצד השני (ממש צ'ארלי צ'אפלין), אבל ההרגשה, ואוווו ההרגשה. משהו בי התעורר לחיים, הייתי בהייי, זה עשה לי משהו, המחייבות לקבוצה שלי. רציתי אורח חיים בריא ונפש בריאה בגוף קצת חולה. האמנתי שזו הדרך לתת אמון בעצמי, בגופי, ביכולת שלי לעשות משהו אחר על אף המגבלה ולהראות לעולם שגם אני יכולה! לאחר שבועיים הצלחתי ללכת עשרים דקות. עברתי מהליכה לדילוגים מהירים ואז ליפול ולקום וללכת ושוב. התנגן לי משפט מהשיר של שב"ק ס' "אני נופל וקם, נופל וקם, אף פעם לא אפסיק ללכת. כמה ארוכה היא הדרך…" ולאט לאט ובהדרגה עליתי ל- 4 ק"מ, כל שבוע הצלחתי להעלות במאמץ את המרחק. לא שיערתי שאוכל להדביק את הפער. הרגשתי שאני מעין "מעבדת ניסויים" שבה אני חווה, קשת שלמה של מצבים ורגשות. פתאום אני מוצאת את עצמי קמה בחמש בבוקר, מתלבשת ויוצאת לאימון. ואז החלו הדיבורים על מרוץ הלילה של נייקי, היה לי ברור שאת המרוץ הזה אני רצה לעשות.
עדי סקרישבסקי: כי אם מתאמצים מצליחים!
המרוץ
הגעתי לכיכר יחד עם חברי לקבוצה. האווירה בכיכר הייתה מחשמלת מוזיקה, ריקודים, חיבוקים. אנחנו נקראים לאזור הזינוק כל כך הרבה אנשים. מד ההתרגשות התחיל לעבוד. הלכנו ברכבת ארוכה לאזור השרוול כדי שלא נלך לאיבוד. חברי העיוורים וליקויי ראיה עמדו יחד ורצועת בד אלסטי מחוברת למלווה ולמובל על מפרק היד. אותי מלווה אורית, הקביים האנושיים שלי לכל אורך הדרך. אנחנו צועקים כיפאק "אתגרים". עם ההזנקה התחלתי להבין שאני רצה במרוץ של 10 ק"מ כמו עוד 15 אלף בני אדם. התחלנו לרוץ איתם ולפתע נפתחו ארובות השמיים והיורה הצהיר על נוכחותו – איזה התרגשות. לכל אורכו של רחוב אבן גבירול עמדו אנשים מחאו כפיים צעקו ועודדו. אורית ואני התחלנו לשיר והגברנו קצב, נהנו ממחיאות הכפיים והעידוד לקראת קו הסיום. אי אפשר להסביר את ההרגשה במילים. את קו הסיום אנחנו חוצות עם ידיים מורמות כלפי מעלה עם סימון הספרה 1 באצבעותינו. הריצה הוכיחה לי שאין גבולות למרות המגבלות, כל דבר אפשרי גם אם קצת אחרת, ושניתן להנות מהספורט – כי אם מתאמצים מצליחים!
תחרות צילום מרוץ הלילה של נייקי 2010
בתחרות הצילום זכו במקום ראשון טל למברגר ובמקום שני שירה לאור.
טל למברגר: לפני הזינוק
שירה לאור: זינוק מרוץ הלילה של נייקי
* לקבלת הפרסים יש ליצור קשר בטל: 03-6092116
