דורה הלר, אמא ל-4 ילדים ואחות במקצועה, לקחה את בנה אייבי הקטן ואת בעלה מייקי, ונסעו כולם להשתתף בטור טראנס אלפ, שחצה שלוש מדינות באירופה. נראה שמילים לא יספיקו לתאר את עוצמת החוויה
מאת:דורה הלר
חברי הקבוצה על קו הסיום
בהכנה לטור טראנסאלפ ליווה אותנו פסיכולוג הספורט, אבי פירוז, שהחליט בשלב מסוים גם להצטרף לשורות הרוכבים בתחרות. זאת הייתה אחת מיוזמותיו הרבות של הראל, שניסה לתת לקבוצה את המיטב, כדי שהרוכבים ייהנו מהאירוע. למען האמת, לא הרגשתי צורך בתמיכה מנטאלית. היה לי מושג די ברור לאן פנינו ואיזה קושי מחכה לנו. כשהחבר'ה אמרו "יאללה, תנו בראש!" השבתי בדרך כלל שלא נרכב שם עם אנשים ויניחו לנו לעשות זאת. את התמיכה המנטאלית אני צריכה עכשיו. אחרי שחולמים על דבר מסויים שנים, מתאמנים חודשים ונהנים מ(כמעט) כל רגע – קשה לקבל את העובדה שזה שנגמר. קשה לחזור למרפאה ולשמוע שאלות בסגנון "נו, היה נחמד?"
דווקא לא קשה לעלות את מעלי העצמאות, אבל קשה לא לדעת בשביל מה. אני מתגעגעת לשגרת התחרות, ליציאה למתחם הזינוק, לרכיבה המדהימה הזאת בתוך המון של רוכבים טובים, לחזרה למלון – עייפים אך מרוצים – להתעסקות הכללית לסידורי אופניים, גוף ונפש לקראת ערב. והכי הרבה – לאנשים. התחלנו את האימונים כאוסף אנשים שנרשמו לאותו אירוע, וסיימנו כחברים.
חסר לי לרדת לארוחת בוקר בשעה בלתי אפשרית, לראות את סוזי מזמינה קפוצ'ינו ממלצרית אוסטרית חמוצה ואת גיל נהנה ממרח השוקולד, לפזול לצלחת של אנשי הברזל כדי לבדוק מה נראה להם נכון לאכול, את מורן מנסה להצחיק את הסובבים העייפים. אחרי שבוע שבו ישבנו ביחד ב"פסטה פארטי" ובסאונה, שבו החלפנו עיצות, שמן שרשרת וחיבוקים, שבו ראינו זה את זה דוחפים בננות בתחנות ההאכלה, משתינים בשלג, מטפטפים רוטב פסטה על חולצות הקבוצה וזורחים על קו הסיום – הם כולם חסרים לי.
לא היה "יום קל" בטור. העליות היו תובעניות, המרחקים גם, מסגרת הזמן ברורה. לכל אחד היה קשה ביום אחר, אם בגלל תקלות טכניות ואם בגלל כאבים או עייפות. היום שתוכנן להיות הקשה ביותר היה היום השישי, שבו טיפסנו 4500 מטר, חמישה פסגות, על 180 ק"מ. יום ההולדת של גילעד גם – מתנה שאין כמותה. באופן אישי הכי נהניתי ביום הזה. העלייה של ה-Stelvio הייתה ללא ספק הדובדבן בקצפת של הטור – 48 עיקולים על קיר, נוף מהמם, שלג למעלה, ירידות תלולות מעבר לפסגה.
אחרי העלייה התחברתי לפלטונים, דיברתי עם רוכבים בדרך, התחריתי פה ושם עם מישהו, ובסופו של דבר לא הרגשתי סחוטה בקו הסיום. ישבנו שם ביחד ליד השער וחיכנו לבאים, רפי מתרוצץ בדרך למסאג', מורן כמעט מפיל את שרית בנשיקות כשהיא מגיעה, אנדרס דואג לאלן, אורי וליאור מתראיינים. חניון האופניים (מקום שמור בו אפשר היה להשאיר את האופניים עד לזינוק הבא) נמצא ביקב, השומר בכניסה חולק כוס יין עם רוכבת שוויצרית חתובה, ואנחנו קונים יין לשבת. בתחרות הזו ההנאות והקושי היו צמודים זה לזה.
זה נכון גם לגבי אלמנט נוסף בטור: זוהי תחרות זוגות. אחד המראות המרשימים בטור היו הבחורים שדחפו את בנות זוגם לא רק לאורך כל עליה, אלא אפילו בפלטונים – וכל זה במהירות מדהימה. השכילו המארגנים לקבוע שהזמן של בן הזוג האיטי יותר קובע, כך שאין טעם ללחוץ לכיוון של ממוצע טוב. מי שחלש יותר חייב לעלות על עצמו, מי שחזק יותר נשאר לדאוג לפרטנר ולומד, אם הוא לא ידע עד כה, להתאפק.
אני אגזים אם אגיד שלא היו רגעים בהם היה קשה שלא להתפתות ולרדוף אחרי קבוצה או לדרוך על הפדלים עד הסוף. זו גם לא מתכונת להרמוניה שלא הייתה שם קודם – ראינו לא מעט כעסים ודמעות בדרך. רכב לפני זוג גברים שהחזק מביניהם לא נתן לשני לעצור בתחנות האכלה, אלא נתן לו להתקדם והביא לו אוכל בכיסים ובקבוקים בשיניים. הוא תיאר באוזני שותפו המתנשף מה הגישו בתחנה: "…אה, והיה אבטיח ממש טוב, אבל לא יכולתי לשים בכיס".
הוויתור על רכיבה ביכולת מקסימאלית הוביל אם זאת גם לרמת הנאה אחרת. עליתי עם גלעד ומורן את ה-Timmeljoch המושלג, בקצב האפשר לנו ליהנות מהנוף (דבר שהראשונים בטוח פספסו) בזכות בני הזוג שדוושו מאחורינו. ככל שחלפו הימים היינו אותם אנשים שחיכו מדי פעם, התחלנו לדבר ולהתבדח. ישמנו את מה שהתכוננו אליו במחנות אימונים: התקדמתי לתחנות אוכל, הכנתי בקבוקים ואוכל, וכשמייק הגיע מילאתי לו בקבוקים ודחפתי לו בננות לידיים, כדי שלא נצטרך להתעכב הרבה. בזמן הרכיבה העברתי לו בקבוקים ופתחתי ג'לים. פעם האטתי עם ג'ל פתוח בידי המושטת והרגשתי אותו מתקרב – רק שאז התברר לי שזה רוכב הולנדי שהתקדם כבר עם פה פתוח… בקיצור – רמת הסיפוק שברכיבה בזוגות תלויה הרבה בגישה: אפשר להיות מתוסכל, אבל אפשר גם להינות מהצדדים לחיוביים.
בין הרוכבים שררה אווירה של סקרנות ופירגון. עם עוד כמה ימי רכיבה לפנינו היו מעט מעוד התחרויות מיותרות ומתישות, לעומת עקיפות מדודות יותר, בקצב יותר אחיד, תוך כדי אמירות חיוביות ועידודים. רוכב קנדי סיפר על חבר שעומד להתחרות במכביה, אנחנו עוברים קבוצה בשם "משטרת הג'אז הרכובה", בעוד שקבוצה בשם "גברים זקנים שמשמינים בחורף" חולפת עם חולצות הומר סימפסון – הם טענו שהם במקרה חתיכים מאומנים כעת, כי לא חורף. "אספרסו חיובי" מהולנד מציעים דרפטינג, אבל ממשיכים דווקא כמה קילומטרים על הגלגל האחורי שלי.
תרבות הרכיבה הייתה למופת: בתחילתו של היום השלישי נכנסנו מכביש מהיר, בו עשינו דרפטינג על האופנועים המובילים, לעיקול חד מעל גשר צד ומשם ישר לעלייה מבורכת בשיפוע רציני. מתכונת להתנגשויות ונפילות? לאו-דווקא: הרובכים שהתקשו עברו לצד ימין, מי שביקש לעקוף רק אמר: "משמאל" ופינו לו מקום. יש לנו עוד מה ללמוד בדרך לטור דה ישראל…
נ.ב. האלוף האמיתי של הטור טראנסאלפ היה כמובן הראל נחמני: מי שערך מחנות אימונים יעילים, סידר חסויות, הזמין מקומות וחולצות ומדי קבוצה, אירגן הכל עד הפרט האחרון ושידל אותנו לעשות למען עצמנו ולמען אחרים דברים שלא היינו בהכרח מעלים על דעתינו (כתיבת הבלוג הזה היא דוגמא לכך). ולא נשכך שהוא גם ויתר על חלק משאיפותיו בתחרות כדי להתגלגל ליד כל מי שהזדקק לעידוד. אז תודה ענקית להראל, ואני מרשה לעצמי לומר: בשם כל הקבוצה.
