תחרות ה-Celtman היא אחת מתחרויות איש הברזל עם מסלול קיצוני במיוחד. יובל בן חורין השתתף ושרד כדי לספר
מאת:יובל בן חורין
קיימות בעולם שלוש תחרויות Extreme Ironman שהינן תחרויות למרחק איש-ברזל עם מסלול קיצוני: ה-Norseman בנורבגיה, ה-Swissman בשוויץ וה-Celtman בסקוטלנד. מביניהן, האחרונה היא בעלת זמן הגג הקשוח ביותר. אין מדובר בזמן גג של פסילה, אלא בזמן גג שמעבר לו המתחרים מופנים לסיים את התחרות במסלול מעט פחות קשה מהמסלול המקורי שכולל טיפוס לשתי פסגות הרים.
תמונה קבוצתית של המתחרים צילומים: ערן זאבי
אין תמיכה של המארגנים
תחרות זו, שהתקיימה בחודש יוני במהדורתה השלישית, כוללת 3.8 ק"מ שחיה, 202 ק"מ רכיבה וריצת מרתון. התחרות הינה תחרות קטנה (150-200 משתתפים) אשר נערכת באזור נידח של ה-Highlands בסקוטלנד, בין כפרים ומפרצים מקסימים. כמו התחרויות האחרות מסוג זה, זו תחרות ללא תמיכה של המארגנים והמתחרה נדרש לצוות ליווי (להכנת עמדות ההחלפה, אספקת מזון ומים במהלך הרכיבה וכיוצ"ב).
כך נערך תדרוך בתחרות קטנה ואינטימית
מבחינת הקושי, הדברים המייחדים את התחרות הינם טמפרטורת המים (13-15 מעלות), אופי מסלול הרכיבה (מסלול גבעות עם למעלה מ-2000 מטר עליה מצטברת, המאופיין ברוחות פנים בחציו הראשון), ומסלול הריצה שרובו בשטח וכולל – בחלקה השני של הריצה – טיפוס לפסגותיהן של שני הרים. משיקולי בטיחות ועל מנת שלא יהיו מתחרים שנמצאים באזור ההר בחושך, לא מאפשרים למתחרים שהגיעו למרגלות ההר (ק"מ 18 של הריצה) לאחר יותר מ-11 שעות לטפס לפסגה. מתחרים אלה מופנים למסלול שטח חלופי שכולל טיפוס לא מבוטל בפני עצמו.
השכם בבוקר התחרות. נקטתי בכל גישה אפשרית כדי לקצר את הזמנים שלי
כשהצלחתי להכנס לתחרות (דרך הגרלה) ידעתי שהשאיפה להגיע לקילומטר ה-18 בריצה במסגרת 11 השעות הינה יומרנית עבורי. מאידך, מאחר שאני אוהב תחרויות מסוג זה וכבר התמזל מזלי להתחרות בתחרויות ה-Norseman וה-Swissman, היה בי רצון עז לנסות ולהשלים את רצף תחרויות האקסטרים הללו.
המסע במהלך האימונים לתחרות היווה עבורי אתגר של ניסיון למצוא את גבול היכולות ולמצות את עצמי. נקטתי בכל גישה אפשרית כדי לקצר את הזמנים שלי – דיאטה, שדרוג האופניים לאופני טריאתלון (נג"ש), הגדלת כמות האימונים וביצועם בעצימות גבוהה יותר מאי פעם. מצאתי את עצמי מבצע אימונים קשים תוך מעקב אדוק אחרי המהירות והדופק, מנסה למצוא את מעטפת היכולות – עד כמה אני מסוגל להתאמץ בפרק זמן מסויים.
עלי להודות שבניגוד לתחרויות קודמות, מרכיב ההנאה מהאימונים נפגע מעט לטובת אלמנט מיצוי היכולת, אך זה היה מחיר שידעתי והסכמתי לשלם מראש . בסופו של דבר, לקראת התחרות, הייתי במצב "גבולי מינוס" – ידעתי שביום טוב, עם מזג אויר נוח ועם קצת מזל – אולי אצליח להשתחל בזמן ולטפס להר. יש שיאמרו שזה כיף ומאתגר להתעמת עם אתגר כאשר אלו סיכויי ההצלחה שלך; לצערי אינני מזדהה עם הגישה הזו, והייתי מעדיף להיות חזק (ועם שקט נפשי) יותר…
לתחרות עצמה נסעתי עם חברי הטוב ערן זאבי שזו התחרות השלישית בה הוא מלווה אותי. ברכיבת אימון על מסלול התחרות התנסיתי בעוצמת רוחות הפנים הצפויות לנו, ופיקפקתי אף יותר בסיכויים שלי להגיע בזמן. יחד עם זאת – לקחתי על עצמי אתגר והתכוונתי לעשות את כל שביכולתי בכדי לעמוד בו. הכנתי את עצמי למה שידעתי שיהיה אחד הימים הקשים (פיזית) בחיי, והתחייבתי לתת את כל כולי ולא לוותר בשום שלב לאורך 11 השעות עד לזמן הגג.
נקודת היציאה מהמים בכפר השקט
הידיים לא תפקדו
המזל החל להאיר פנים כאשר בישרו לנו לפני התחרות שעקב הטמפרטורה של המים (11 מעלות) מסלול השחיה יקוצר ל-3 ק"מ. בתור שחיין מאוד איטי ומתוך התעלמות מסוגיית הקור שמחתי מאוד כי הבנתי שנחסכות לי כ-15-20 דקות בשחייה. התקווה להגיע בזמן ולטפס להר התחילה להיראות ריאלית.
ביום התחרות עצמו הוזנקנו מחוף נידח למים קרים בליווי הזוי של נגינת חמת חלילים. גישת ההתעלמות מהקור לא הוכיחה את עצמה בפועל, ולקח דקות ארוכות להתרגל לכאב של הקור אבל כמו שנאמר – באנו "לתת עבודה". באגם היו מדוזות רבות, למזלנו מהסוג שלא עוקץ, ולעיתים תנועת הגריפה כללה בתוכה דחיפה של גוש ג'לי. יצאתי מהמים מעט מאוחר מהצפוי (1:17 שעות) אך עדיין מהיר משמעותית מהתכנון המקורי (שהיה למרחק השחייה המלא), כך שהרגשתי טוב. החילוף לאופניים התבצע בצורה חצי-פסיבית, כשאני עומד וערן עוזר להלביש אותי – מאחר שהידיים לא ממש תיפקדו עקב הקור.
רוחות הפנים היו חלשות יחסית ולא ירד גשם בסקוטלנד
בשלב הרכיבה נוכחתי שאלת המזל שוב האירה פנים ומזג האויר ביום התחרות היה מושלם. רוחות הפנים היו חלשות יחסית ולא ירד גשם (בסקוטלנד!). רכבתי לפי התכנון, אך למרות שעבדתי חזק הקצב היה מעט איטי מהמתוכנן וראיתי בעיני רוחי את המטרה חומקת לה מבין אצבעותי. בנקודות (הרבות) בהן עלה בי הספק הכרחתי את עצמי לזכור שהתחייבתי לא לוותר, והמשכתי להיאבק. בחלקה האחרון של הרכיבה, במתאר נוח ועם פחות עליות, אמרתי לעצמי שצריך לתת את הכל – ועבדתי חזק ככל שיכולתי כדי להדביק את הפער ביחס לתכנון האגרסיבי.
הנוף ממסלול הרכיבה
בחלק האחרון של הרכיבה עקפתי מספר לא מבוטל של מתחרים והגעתי לאזור החילוף לריצה עם מעט יותר מ-1:50 שעות (ו-18 קילומטר ריצה) עד זמן הגג. המטרה היתה בהישג יד. את הריצה התחלתי יחסית מהר, אך בשלב הראשון שלה יש טיפוס מתמשך של מספר קילומטרים, בו רוב המתחרים עברו להליכה. בשלב הזה כבר הייתי בלחץ אדיר ולא הרשיתי לעצמי ללכת מעבר להפסקות קצרות של 10-20 שניות. עקפתי מתחרים נוספים, אך המאמץ לאורך היום נתן את אותותיו והתחלתי לדעוך. לאחר סיום הטיפוס עוד הצלחתי לרוץ לפי התוכנית במשך מספר קילומטרים, אך אז קצב הריצה התחיל לרדת. כאן התחיל המאבק האמיתי, כשלא ברור לי מאיפה הצלחתי לשאוב כוחות ולא לוותר. דמיינתי כיצד אני מטפס להר, וחזרתי ואמרתי לעצמי שזה קרוב, שאסור לוותר, רק עוד 8…7…6…5 קילומטרים. את נקודת הטיפוס להר ראיתי כשנותרו לי מעט פחות מחצי קילומטר ו-4 דקות לזמן הגג, ובמאמץ אחרון הגעתי אליה, עם מעט יותר מדקה לסגירת המסלול… הצלחתי, ודמעות עמדו בעיניי.
על האופניים. "התמקדתי במטרה של להגיע למרגלות ההר בלבד"
לאורך כל הזמן בו תכננתי, התאמנתי וחשבתי על התחרות, לא הקדשתי מחשבה ל"מה קורה לאחר זמן הגג". התמקדתי במטרה של להגיע למרגלות ההר בלבד. מצאתי את עצמי מאושר, אך באפיסת כוחות ועם למעלה מחצי מרתון של מסלול שטח (אולי יותר מדוייק לומר "טרק") לפני… אבל בשלב הזה שום דבר כבר לא היה משנה כי ידעתי שהצלחתי ושאני אסיים. יצאנו, ערן ואני (הטיפוס להר דורש ליווי מטעמי בטיחות), לכבוש את ההר. הטיפוס היה לי קשה מאוד אך ככל שעבר הזמן הרגשתי שאני מתאושש וחוזר לעצמי. מאידך, ערן – שהיה בשלבי החלמה ממחלה והיה גם הוא אחרי יום ארוך של ליווי שלי – החל להרגיש לא טוב. לקראת הפסגה הראשונה הגענו למרשל – איש צוות של התחרות, שהסכים ללוות אותי במקום ערן, שסיכמנו שעדיף שירד חזרה. הייתי המתחרה האחרון שטיפס על ההר (זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי), כך שצוותי התחרות שעמדו בנקודות הביקורת חיכו רק לי וסגרו את העמדה לאחר שעברתי בה. בצורה זו התגבשה "קבוצת הליכה" הולכת וגדלה שלי עם צוותי התחרות.
מבט למטה אל נקודת ה"סינון" במהלך הטיפוס להר
האם זה היה שווה את המאמץ?
שלב הטיפוס בהר, ההליכה ברכס והירידה ממנו, לקח שעות רבות. מדובר ב-17 ק"מ ובמעט יותר מ-6 שעות (למען ההשוואה, המתחרה שהגיע במקום הראשון רץ את רוב הדרך בהר ועשה זאת במעט יותר מ-3 שעות)…לאחר הירידה מההר היו עוד 8 ק"מ של מישור בדרך לנקודת הסיום, אך גם שם כבר לא הצלחתי לרוץ ועלי להודות שאף לא ראיתי סיבה לכך. ערן התלווה אלי לקטע האחרון ואת קו הסיום חצינו ביחד בריצה, לקולות עידוד צוות התחרות. בסיכומו של דבר, לאחר למעלה מ-19 שעות על המסלול ביום של מאבק, פחדים, תקוות וחששות, והרבה מאוד עצבים ולחץ – פינו אלו את מקומם לתחושות של אושר, גאווה וסיפוק.
למחרת התקיים טקס הסיום וחלוקת החולצות המסורתית. אינני זוכר הרבה רגעים בחיי בהם הרגשתי גאווה כמו ברגע שקיבלתי את החולצה הכחולה שמסמלת את סיום התחרות במסלול ההררי. האם זה היה שווה את זה? בדיעבד, כמובן שכן. השאלה היותר מעניינת הינה האם היה נכון "לקפוץ מעל הפופיק" מלכתחילה ולנסות את האתגר שהיה גדול עלי? על זה אפשר להתווכח. הפעם היה לי מזל, ועל כך אני מודה. אך באותה הקלות שהגעתי להר דקה לפני זמן הגג, הייתי יכול להגיע דקה או שתיים אחרי זמן הגג – וההתמודדות עם האכזבה היתה אז קשה. בכל מקרה, חוויית התחרות עצמה (ללא כל קשר באיזה מסלול מסיימים אותה) הינה מדהימה ומחזקת, של קבוצה משפחתית של מתחרים שבאים לעשות את מה שהם אוהבים, במקום פסטורלי ובאווירה חברית. אלה חלק מהסיבות שמושכות אותי להשתתף בתחרויות האלה ולחזור אליהן.
למרות שמדובר בתחרות אישית, לא ניתן לעשות אותה לבד. תודתי העצומה שלוחה לערן זאבי, שותפי לארועים הללו, שיחדיו השלמנו את שלושת התחרויות וללא תמיכתו בכל המישורים התוצאות היו נראות אחרת לגמרי; לארז רווה שלימד אותי על המשמעות של אופני נג"ש ולעופר ורד שעזר לי למצות אותן; לקבוצת הרכיבה המדהימה X-team בה רכבתי ואיתה השתפרתי לאין שיעור במהלך החודשים האחרונים; ומעל לכל, לאישתי הדס, שותפתי למסע החיים, אשר לולא תמיכתה תוך פירגון אינסופי שום הישג לא היה אפשרי.
22.7.2014
