עושה רושם שלסבב תחרויות הסייקלוקרוס הצעיר והרענן של איגוד האופניים בישראל, יש את הרוח והנשמה של אירועי אופני ההרים הראשוניים בארץ, מתחילת שנות התשעים

מאת:נמרוד כהן

באמצע 2011 האיגוד הוציא מכתב לכל המועדונים והקבוצות בארץ, בו הציע להם לארגן בסיועו תחרויות סייקלוקרוס קומפקטיות ופשוטות, על מנת לבסס ולמסד את הענף החדש והצעיר בסצנה הישראלית. רק שני גופים נענו בחיוב והרימו את הכפפה: בסטבייק יבואנית Focus, Willier ועוד כמה מותגים, ביחד עם המאמן ויקטור קיטייב בפארק העירוני בסביון ואוזון 11, מרכז האימונים והרכיבה במתחם הקאנטרי בגלילות.
ההצלחה היחסית של שתי התחרויות הראשונות, הדליקה עוד אנשים וגורמים בענף, וכך התמלא לו חודש דצמבר בעוד שתי תחרויות: סייקלוקרוס רמת גן – טרק ביום שישי האחרון, וסייקלוקרוס פתח תקווה בשישי הקרוב. גורמים נוספים מדברים על עוד תחרויות בתחילת 2012, אך הם כבר נתקלים ב"צרות של עשירים": אין תאריכים פנויים

פקץ' מראיין את חיימי המנצח על רקע האוהל של נותנת החסות TREK. עוד על הפודיום, אליעד דניאל במקום השני (משמאל) ועודד דנון במקום השלישי, שניהם מקבוצת CCC.

דרור פקץ' הוא תופעה בענף אופני ההרים הישראלי. הבחור החל להתחרות כבר ב-1992, והחליט כבר אז שהוא רוצה להיות מקצוען כשהוא יהיה גדול. מאז, הוא הקדיש את חייו לטובת העניין, והיה הישראלי הראשון שרכב כמקצוען בקבוצה בינלאומית, SUBARU GARY FISHER, ובכך פרץ את הדרך עבור ישראלים אחרים, דוגמת רותם ישי ושלומי חיימי. היכולות השיווקיות של פקץ' תמיד בלטו לטובה, ואף עוררו את כל ה"נשמות הטובות" ממקום מרבצן, שכן אנו, הישראלים, טובים במיוחד בהעברת ביקורת על הזולת ובפרגון שלילי למי שמתבלט. כך, כשדרור הגיע לתחרויות אופניים עם אוהל משלו, רכב ממותג ומולבש בתמונות שלו, ומעסה ומכונאי צמוד, הנשמות הגיבו בציניות. כותב שורות אלו, תומך גלוי וידוע בדרור (וגם מאמנו הטכני בעבר הרחוק), דווקא ראה בכך מודל לחיקוי של כל מקצוען שמבין שהשיווק והפרזנטטיביות לנותני חסות, הן עוד חלק בלתי נפרד מה"מקצוענות" של הרוכ המקצוען. ואכן, אחרי פקץ', החלו לצוץ עוד ועוד רכבים ממותגים מכף רגל ועד ראש – לאמיר כספי ו-Morewood, למועדון TACC, לשלומי חיימי, והרשימה נמשכת.

השנה דרור חגג 30, הוריד את הפוקוס מהחיים כרייסר, והחל להסתכל קדימה ולצדדים. בעבר הוא כבר ארגן שני מחנות אימון בינלאומיים באזור מצפה רמון, והצליח לרתום לעניין את ישרוטל, נותני חסות שונים ואף השיג כתבת סיקור על המחנה במוסף "7 ימים". את כל היכולות האלו דרור גייס לטובת הפקת התחרות הראשונה בחייו – תחרות הסייקלוקרוס בפארק הלאומי ברמת גן.

תוך שבועיים בערך, דרור תכנן מסלול קרוס "ברמה של אליפות עולם, לא פחות", חסות ראשית מ-TREK, שהם נותן חסות וכמעט משפחה עבורו, אישורים מהעירייה, ביטוחים, צוות רישום, שי לכל משתף (ג'לים של GU, שמן אישי של Joe's, חטיף נייצ'ר ואלי, בקבוק מי נביעות), פודיום, פרסים, הגברה – כל מה שצריך, דקר תאריך על לוח התחרויות של האיגוד, שיווק, פרסם והפיץ – וכך נולדה התחרות השלישית בסבב הסייקלוקרוס הישראלי.

בשתי התחרויות הראשונות בסבב, תפקדתי כמארגן התחרויות בשיתוף הגורם המקומי, כך שבזמן התחרות ניהלתי וכרזתי, אך ממש לא הזעתי… התחרות ברמת גן הייתה הזדמנות מצוינת לרכב ולהתאמץ בספורט הזה, שאני כל כך אוהב וכל כך מאמין בו. פקץ' ארגן לעצמו שפעת קלה בשבוע של התחרות (סימפטום ידוע של מארגנים צעירים ולחוצים…), וכך יצא שאופניו הפרטיים חיכו לי בפארק רמת גן. אלו ה-Cronus CX החדשים של TREK, יצירת קרבון קשיחה, מהירה וייעודית לרכיבת סייקלוקרוס תחרותית.

המקצה אליו נרשמתי – המקצה הקצר (30 דקות רכיבה) – תוכנן לצאת לדרך בשעה 12:30. אני מגיע לפארק רמת גן באיחור אופייני קטן, עובר בין מאות משתמשי פארק רגילים (משפחות, רצים, הולכי רגל, רוכבים חובבנים) ומגיע לאוהל ההרשמה של טרק. הפתעה! יש שם תור די ארוך… השתתפו בתחרות 42 משתתפים רשמיים עם מספר, ביטוח וכל הבאלגן, ועוד כעשרה לא רשמיים, שרכבו קצת על המסלול ואז נעלמו (ביניהם זיהיתי את עברי לידר, על קנונדייל הרים ישנים) – ובכך התחרות ברמת גן קבעה את שיא כמות המשתתפים עד כה בתחרות קרוס ישראלית.

אני מקבל את האופניים של דרור, קצת גדולים עלי, אני צריך מידה 52 כנראה, במקום ה-54 שלו, אבל איזו התרגשות… אופניים חדשים, קרבון מלא, משקל נוצה והכל מוכן לקרב.
אני מזהה את המדים הוורודים/סגולים של ניל אובריין (המדים המאותגרים אסתטית של קבוצת אשכולות שהוא מאמן) ודולק אחריו להכרת מסלול. פרט לעובדה שהדופק והקצב אצלי היו זהים למה שיקרה עוד מעט בתחרות עצמה, הצלחתי לשבת עליו במשך הקפה ולהבין את הקווים והמסלול.

פקץ', שהשתתף לפני כמה שנים באליפות עולם בסייקלוקרוס, אכן תפר את המסלול הכי יפה, אתגרי ומגוון שראינו עד כה בארץ. המסלול מתחיל בכניסה לדרך עפר, פנייה חדה ימינה למעבר של 3 ספסלי עץ (שתפקדו כמשוכות), ישורת סלולה, פנייה ימינה לדרך עפר משובשת ומנערת עצמות, חזרה לדרך הסלולה, Power climb קצרה ועצבנית לגב האמפיתאטרון בו יושב הקהל, ירידה עצבנית ממנו, עוד דרך עפר, מעקף של עץ, עוד עליית כוח כואבת על שורשים מאחורי מפל מלאכותי, ירידה טכנית קצרה וקשה שמסתיימת במדרגה גבוהה (בה הניחו שקי חול כדי לפשט את ירידת המדרגה), פנייה חדה ותלולה ימינה לסלאלום קצר, תלול ועצבני על המדשאה מעל לאמפי. בסוף הסלאלום עוברים מול אוהל השיפוט ויוצאים לעוד הקפה. סך הכל 1.8 ק"מ עם 3 עליות כוח, 3 מעברי משוכות והמון אינטראקציה עם הקהל. המסלול היטיב לשלב דרישות טכניות עם פיזיולוגיות מהרוכבים, ופקץ' אכן עמד מאחורי הבטחתו לתת לרוכבים מסלול שטרם נצפו כמותו בארץ. שאפו!

אז לבשתי את מדי הקרב שלי, בלעתי ג'ל, שתיתי קצת מים הלכתי לתדריך לקראת זינוק. יחד איתי בקטגוריה הקצרה והלא-מקצוענית עוד כ-20 רוכבים, מחציתם ילדודס ממועדון מקומי, של הילה מיימון כמדומני. לפתע אני נזכר שמצלמת הראש שלי נותרה ברכב, בטעינה. אני טס לרכב וחוזר לסוף התדריך, כשאני ממוקם מאחור, עם 15 רוכבים מלפני. טעות ראשונה…

יוצאים לדרך, איתמר איינהורן (האח הקטן והחזק של בן, שכיכב על דוכני המנצחים בשתי התחרויות הראשונות) ונועם מאור (חבר נבחרת ישראל בסוף הניינטיז תחילת שנות האלפיים שמתקמבק לענף בימים אלו) טסים קדימה ופותחים דו-קרב שיסתיים עוד 7 הקפות על קו הסיום, שנירוכבים של מועדון מומנטום אחריהם, ואני מנסה לעקוף הרבה ילדים ורוכבים איטיים שמיקמו עצמם טוב בזינוק. אחרי המשוכה השלישית, לקראת היישורת הראשונה, אני ממוקם 6 או 7, הדופק שלי פועם בחוזקה ברקות, הנשימה שלי כבדה ושורפת, השרירים זועקים ואני לא מבין מה קורה איתי ואיפה אני בכלל.

הזינוק לתחרות כל כך קצרה ואינטסיבית הוא חוויה קשה לפיזיולוגיה של הרוכב, ואני, שהתאמנתי לאחרונה בעיקר ברכיבות מרתון ארוכות באינטנסיביות בינונית, לא מוכן להלם הזה. אני מנסה להוריד דופק ונצמד לשלום מ"מומנטום", בוגר טראנס אלפ וותיק.

אחרי שחלק יפה מארוחת הבוקר שאכלתי בקפה תל אביבי לפני כמה שעות מוצא דרכו החוצה, אני חש טוב יותר, נכנס לקצב אחיד ומעריך את המצב. רוני כהן, גם הוא במדי מומנטום, חזק מדי ורחוק מדי לפנים, ועל הזוג איינהורן-מאור בכלל אין מה לדבר. הפודיום (שלושה ראשונים ללא קטגוריות גיל) מחוץ לתמונה אם כך. אני רב קצת עם שלום, שבכלל זינק ללא אוויר בגלגל האחורי ועוקף אותו, ומתחיל דו קרב החלפות מיקומים עם אלעד מ"מומנטום". אני משוכנע משום מה שהתחרות מתוכננת ל-5 הקפות, רוכב חזק 4 הקפות כשאלעד צמוד אלי, והתכנון שלי הוא להתאבד ולתת הכל בחמישית. בסוף ההקפה הרביעית, ג'ואל, שופט התחרות מטעם איגוד האופניים, מרים 3 אצבעות וצועק לנו: "עוד שלוש הקפות". אני נגמר מנטאלית ומוריד קצב. אין לי מושג כמה זמן אני רוכב (כ-5 דקות להקפה, רכבנו 7 הקפות בסוף), ואני מרגיש מפורק. למזלי גם החבר מאחור קצת עייף ול עוקף, והדו-קרב ביננו מסתיים רק כשהוא מתרסק בירידה הטכנית, שתי הקפות לסיום, ומפונה לחדר מיון (החלמה מהירה אלעד, שמעתי שרק חבלות).
סיימתי שפוך במקום הרביעי, טסתי לרכב להחליף בגדים, להעמיס את הצידנית עם שתי השישיות המקוררות וחזרתי לעודד את המקצוענים.

דרור (מימין), רן מרגליות (במדי קבוצתו, Saxo Bank) ואני, מפרגנים ומקריינים את המקצה המקצועני

ההערה היחידה שלי לשיפור המקצה החובבני, היא עבור האיגוד: זו קטגוריה חשובה, שאמורה לעשות נפשות לספורט הצעיר הזה, ולהפוך לרחבה וגדולה יותר מהמקצוענית. גם לנו מגיעים צ'יפים ומדידת זמנים, ולא רק מיקום בסוף. אני לדוגמא, רוצה לדעת מה הפער ביני לבין המקום השלישי – אך אין בלוח התוצאות את הנתונים הללו, אלא רק את מספר ההקפות. תודה

על קו הזינוק פקץ' עם מיקרופון נותן תדריך והצגה אישית לכל רוכב כמעט. עומדים שם החבורה הקבועה משתי התחרויות הראשונות, ובה הקרם דה לה קרם של הרוכבים הישראלים בכביש ובהרים: ניב ליבנר אלוף ישראל בכביש, יואב בר, הסגן שלו, אביחי גרינברג אלוף ישראל בכביש בעבר, עודד דנון ואליעד דניאל ממועדון ccc שעמדו על הפודיום בסביון ובאוזון, גיא גבאי שהגיע שני בשתי התחרויות האלו, וכמובן, במדי FOCUS MIG, מנצח שתי התחרויות עד כה – שלומי חיימי הבינלאומי.

הזינוק של החבר'ה הללו עצבני ומהיר מאוד, וחיש קל מתגבשת לה רביעיית החוד, הכוללת את חיימי, גיא גבאי,אליעד ועודד. אחריהם טור משתרך והולך של שאר הרוכבים. חיימי, שכרגע חסר תחרות בדיסציפלינה הזו, החל לרכוב את מרוץ נגד השעון האישי שלו מלפנים, ובעצם סגר את הניצחון בתחרות השלישית בסבב כבר בזינוק. חיימי סיים כ-1:45 דקות לפני המקום השני, נצח במונחי סייקלוקרוס.

חיימי, כחץ שלוח, משלב יכולת טכנית מאוד גבוהה, וכושר גופני שכמו נתפר במיוחד למאמץ העצים והקצר יחסית של תחרות קרוס

מאחוריו, גבאי, דניאל ודנון החלו בקרב צמוד ורב תהפוכות לאורך 12 ההקפות המפרכות של המקצה המקצועני. את הקרב על המקום השני ניצח לבסוף אליעד דניאל, שהגיע לראשונה על אופני קרוס מקצועיים, והצליח לברוח לדנון ולשמור על פער של שתי שניות עד לסיום.

גיא גבאי, שסבל מתקלה טכנית הגיע למקום הרביעי בפער גדול. בקרב הנשים ניצחה שנטל ההולנדית, שגם הייתה היחידה שהשתתפה הפעם, נפילה קלה מחמש המשתתפות של תחרות הקרוס באוזון 11. בפודיום המכובד והמכבד שנערך בסוף המקצה, קיבלו כל עשרת המקומות הראשונים פרסים מתנת TREK, GU ועוד.

אליעד דניאל הגיע על אופני קרוס מקצועיים, והצליח לקחת את המקום השני אחרי קרב קשה וצמוד עם עודד דנון

איך שלא תסתכלו על זה, תחרויות הסייקלוקרוס של תחילת העונה בסופי שבוע, הן קונספט נכון לכולם: למשתתפים, לקהל, למארגן. מדובר על פורמט קומפקטי, קל וזול יחסית לארגון, המכוון בול למרכזים אורבניים במרכז הארץ: פארקים עירוניים, אוניברסיטאות וכולי. הקהל זוכה לתחרות במרחק יריקה מהבית, בה רואים בקלות כמעט את כל המסלול בהליכה קצרה ולא אתגרית. הרוכבים זוכים לאימון אינטנסיבי מעולה לתחילת עונה, לגירוד החלודה, קצת לחץ תחרותי ולהרבה אנרגיה ותמיכה מקהל לא אופייני. העובדה שניתן להתחרות ברוב התחרויות גם על אופני הרים או כביש, בכלל פותחת את השורות לכל רוכב ורוכבת. המקצה החובבני, שנפתח ברמת גן בפעם הראשונה (בשל כמות משתתפים ראויה), הוא דבר מוצלח וראוי לשמר אותו ולנסות להגדיל אותו.

בנימה אישית יותר, שיתוף הפעולה בין פקץ', עיריית רמת גן ומנהלי הפארק ונותנת החסות CTC, מפיצת TREK, יצר אירוע מהמעלה הראשונה, עם מסלול ברמה חדשה. אני נהניתי, גם מהרכיבה וגם מהמעבר לצד השני ועידוד המקצוענים על בקבוק בירה או שניים.

כל שנותר לי הוא לארגן אופני קרוס אחרים, להגיע לתחרות הבאה בפתח תקווה בשישי הקרוב בזמן, להתמקם טוב יותר בזינוק – ולתת בראש (:

התחרות הארוכה – מקצה מקצוענים:
1. שלומי חיימי, FOCUS MIG
2. אליעד דניאל, CCC
3. עודד דנון, CCC
4. גיא גבאי, NCC
5. ניל אובריין, אשכולות

מקצה מקצועני – נשים:
1. שנטל ורטסטראטן, הולנד
2.

התחרות הקצרה – מקצה חובבנים:
1. איתמר איינהורן, 500 וואט
2. נועם מאור, עצמאי
3. רוני כהן, מומנטום הרים

תוצאות מלאות באתר איגוד האופניים בישראל

שלדת הקרוס הראשונה של טרק מסיבי פחם הוצגה לראשונה השנה וזכתה למבחן סופר מפרגן באתר בייקראדאר (עם ציון נדיר של 5 מ- 5). השלדה מיוצרת במפעל הקרבון של טרק במזרח הרחוק, ולכן המחיר שלה תחרותי יחסית. פרטים יפים בשלדה הם ציר מרכזי בסטנדרט BB90 של טרק, צינור ראש בקטור משתנה E2, חיווט פנימי לכבל המעצור האחורי ולכבל ההילוכים האחורי, מזלג קרבון ייעודי עם סטירר אלומיניום, התקן למעצור הקדמי ותושבות גלגל בסטנדרט ה-FCC הייחודי לגארי פישר (ממשק מזלג-גלגל בקוטר מגודל של 25 מ"מ להגברת הקשיחות הצדדית), מרווח בוץ עצום מלפנים ומאחור וחשוב מאוד לארצנו – מקום לשני כלובי בקבוק.

שלדת קרבון קלילה, מכלולים קלים ומשולש קדמי גדול ופתוח מאפשרים נשיאה או הכתפה בקלות ובמהירות

בחירת המכלולים מעולה גם היא עם מערכת SRAM Force כמעט מלאה (הכל למעט הקראנק), מעצורי AVID Shorty Ultimate, הנחשבים למעצורי ה-cantilever הטובים בשוק, וסט גלגלי רייס לייט של בונטרגר עם צמיגי בונטרגר cx ברחב 35 מ"מ. הסטם והכידון מאלומיניום ממותג הבית בונטרגר, ומוט הכיסא מאותו מותג אך מקרבון, לשיפור בליעת הזעזועים.

לאחר כיוון גובה המושב, הרגשתי כמעט בבית. כנראה שההמלצה הקלאסית של מאמני קרוס, לשלדה במידה אחת קטנה יותר ממידת אופני הכביש, תופסת לגבי. בתחרות רכבתי על גלגלי האימונים של דרור פקץ'. סט גלגלים כבד וזול יותר של בנוטרגר, עם צמיגים בשרניים וכבדים יותר ברוחב 38 מ"מ. הגלגלים הללו קצת הכבידו עלי את המלאכה, אך הפכו את הקטעים המשובשים והטכניים לקלים יותר.

שילוב של מזלג מיוחד וקשיח עם מעצורים מעולים מאפשר בלימה ללא רעידות וחריקות גם בשטח קשה ובשיפוע חד

האופניים עצמם רוכבים כמו חלום: השלדה הזו קשיחה ומעבירה כוח לגלגל האחורי כמו המיטב של שלדות הכביש. המשקל הקל ביחד עם הקשיחות המבנית, הופכים אותם לחלום הרטוב של כל רייסר. על מערכת ה-Force של SRAM יש לי רק שבחים. יש לה משקל כמעט כמו של DuraAce בהרבה פחות כסף, וביצועים שנושקים לאלו של ה-Red היוקרתית. הקראנק עצמו הוא קראנק ייעודי לרכיבת קרוס תחרותית, כלומר כזה עם שתי פלטות מאוד קרובות זו לזו (38 ו-46 שיניים), לטובת יחסי העברה צפופים וקרובים זה לזה. זה מעולה לתחרויות בפארק, אך לישראלי הקלאי, זה שירצה לרכב ולהתאמן על האופניים הללו גם ברכיבות סופשבוע ארוכות, עדיף להחליף לקראנק קומפקט שיאפשר טווח הילוכי כביש מלא וכיבוש עליות ברכיבה (בתחרויות קרוס עדיף לרוץ את הקטעים התלולים באמת…).

נקודה נוספת יפה שתחמיא למי שיקנה אופניים כאלו בתור פלטפרומת אימון ונפח לסופי שבוע, היא האפשרות להתקין שני כלובי בקבוק. לחלק מזוגות הקרוס המקצועיים בעולם אין מקום לכלובי בקבוק או רק לאחד, עובדה המקשה לצאת עימם לרכיבות ארוכות.

ביחס לשלדות הקרוס מפלדה וטיטניום עליהן רכבתי בעבר, הכרונוס היא לשדה קשיחה למדי ולא רכה וסופגת. לטיפול בבעיה הייתי משתמש בצמיגי טיובלס על החישוקים המוכנים לכך, ובהתאמה מנמיך במעט את לחצי האוויר בצמיגים (רכבתי עם 45 מלפנים ו-50 מאחור) ומחליף את סרט הכידון במשהו מרופד יותר, שלא לומר עם ג'ל (זה של בונטרגר הוא המועדף עלי). נקודה נוספת למחשבה – על אף שזה לא קריטי בארצנו, כי אנו לא חיים במדינת בוץ ושלג – לשלדה ולמזלג אין הכנה למעצורי דיסק, ודיסקים הם העתיד בסייקלוקרוס (ולחלק מהמקצוענים הם כבר ההווה).

צילומים: אייל דולין, אלעד סגל, אלכס תומאשוב

  נמרוד כהן – עיתונאי אופניים, בעלים ומנהל של "עז הרים – הדרכות והפקות", יזם ומפיק אירועי רכיבה וספורט, מדריך רכיבה, כרוז ומנחה מקצועי ועוד כמה דברים. כותב בשוונג על אופני הרים, ציוד רכיבה, מסלולים, חוויות אישיות ועוד