ארבעים וארבעה שבועות, שישה ימים בשבוע, זה מה שצריך (במקרה שלנו) כדי לברוא איש ברזל. שישה ימים ובכל יום שביעי מנוחה. אצלנו בסבב יום שני הוא היום הקדוש ואילו יום ראשון הוא היום שסוגר את שבוע האימונים. יש לנו יחסי אהבה/שנאה עם יום ראשון. מצד אחד אוטוטו ואנחנו סוגרים עוד שבוע, מצד שני, ביום ראשון בשעה 5:45 בבוקר, כשהשעון מצלצל ואפילו הציפורים עוד לא מצייצות, קשה למצוא יותר מידי סיבות לעליצות אופטימית. הגוף של שנינו מרגיש די סמרטוטי אחרי חמישה ימי אימון רצופים והמחשבה על בלוק הריצה/שחיה שעומד בפתחו של יום גורם לשנינו להתחפר עמוק לתוך השמיכה ולהיאחז לעוד מספר דקות בערמת הכריות שמחזיקה לשננו את הרגליים הכואבות למעלה

מאת:יובל בז'רנו, צילומים: טל בז'רנו

גם בימי בראשון, המטרה היא להתחיל מוקדם ולסגור עניין מהר ככל שניתן. בשלב הזה, של האימונים, ריצת יום ראשון מתקרבת ל- 30 קילומטרים. היא לוקחת לנו כ – 2:45 שעות. אימוני השחייה זזים באזור ה- 5 קילומטרים ונמשכים משהו כמו 1:45 שעה עד 2 שעות (תלוי את מי שואלים – הבהרות בהמשך). בגדול, אנחנו מתקרבים ל – 5 שעות אימון נטו ועם ניקח בחשבון נסיעות וכיו״ב עניינים טכניים, כ – 6 שעות עבודה. רגליים באוויר בשעה 7:00 בבוקר אומר סיום בסביבות 13:00 ואחר צהרים עם הילדים, חברים ובימים אלה, המון משחקי פוטבול. פוטבול אמריקאי תופס מקום מרכזי בהווית ביתנו. ביני לבין איתי הקטן, שאוהבים את הניו אינגלנד פטריוטס, לבין טל שאוהבת את האינדיאנפוליס קולטס והבנות שאוהבות את מי שמנצח. ימי ראשון, אחר הצהרים, הם משהו שכולנו מחכים לו ומהווה בשביל טל ובשבילי מן גזר בסופו של שבוע מתיש.

את ריצות יום ראשון אנחנו מעבירים באזור מדהים ביופיו הנקרא קפיטל קרסנט. מדובר בשביל אספלט שמתחיל במחוז מונטגומרי, מרילנד, ויורד כל הדרך (משהו כמו 12 קילומטר) עד לליבה של וושינגטון. חלק ניכר מהשביל (שמשמש רצים ורוכבי אופניים בלבד, הכניסה לרכבים ממונעים אסורה) סלול במקביל לנהר הפוטומק והנופים מסביב פשוט מדהימים. למי שמעדיף לגוון ולעשות את העסק עוד יותר מעניין ישנה אפשרות להתחבר לשביל עפר שמפריד בין הפוטומק לבין מה שמכונה The Canal, או בעברית התעלה. נתיב שייט מלכותי ששימש במשך שנים להעברת סחורות אל ומוושינגטון. טל ואני מחלקים את המסלול בין הסלול לעפר. מבלים חלק מהזמן בין קבוצות של עשרות רצים שמתאמנות בקרסנט לבין המעטים שמעדיפים לדלג בין השלוליות של שביל התעלה.

לרוץ שעתיים וארבעים וחמש דקות זה קשה לגוף אבל הקושי האמיתי נמצא בסופו של דבר בראש. השבילים לאורך נהר הפוטומק מקלים עלינו ומספקים רגעים של הסחת דעת ואפילו, מידי פעם, רגעי שלווה. השבילים מלאים במהלך סוף השבוע בקבוצות. למי שמכיר מעט את לוח התחרויות המקומי ברור כמעט מיד מי מתאמן ולמה. הקבוצות שבונות לקראת המרתון של המרינס, הקבוצות שמתכוננות למרתון של בולטימור, אלה שמתאמנות למרוץ עשרת המייל של הארמי ואילו שעובדות לקראת מרוץ פריחת הדובדבן. כל קבוצה שכזו מורכבת מערב רב של טיפוסים, נשים וגברים, רזים ושמנים, גבוהים ונמוכים, צעירים וזקנים, הכל הולך ולכולם יש נציגות כזו או אחרת. ככל שהזמן עובר אתה לומד לזהות את הקבוצות והן לומדות לזהות אותך. חיוכים הדדיים, הנהוני שלום, מי עדיין בקבוצה שעוברת מולך ומי חסר (ואם חסר, למה חסר, אולי נפצע, אולי פרש). פרטים קטנים שביום יום בחיים לא הייתי שם לב אליהם ושבשבילי הפוטומק נותנים לי הזדמנות לצוף, רגעים קטנים של חסד. ואז מגיע סוף השבוע בו השבילים מתרוקנים. הקבוצות הגיעו ליום המטרה. התחרות אליה בנו והתכוננו. הם רצים, אבל במקום אחר. אבל גם זה בסדר מבחינתנו. אנחנו רצים בשבילי הפוטומק וחושבים עלהם. איך הולך להם, כמה מרחק כבר עברו עד עכשיו, איך מסתדר האיש השמן (שככל שעברו השבועות נעשה פחות ופחות שמן), ואיך מסתדרת האישה המבוגרת עם השיער האדום, זאת שרצה עם חולצת TNT ואוספת תרומות למלחמה בסרטן, והבחורה שרצה כפוף, וזה שרץ עם הכלב. זה הקסם שבשבילים האלה, גם כשהם ריקים, הם עדיין ממלאים אותך במחשבות.

סיום ריצת סוף השבוע אומר שנשארה לנו עוד מטלה אחת כדי לסגור עניין. השחייה הארוכה. את הדרך מהשבילים לברכה אנחנו מעבירים בפה מלא. עשרים דקות של נסיעה, בה אנחנו משתדלים להחזיר כמה שיותר נוזלים וקלוריות, לפני הקפיצה למים (אבל בזהירות, שלא יעלה תוך כדי השחייה). השחייה עבורי היא כורח. אני שחיין של 100 מטרים בשתי דקות. לא משהו לכתוב עליו או להתגאות בו. בשבילי מקצה השחייה הוא משהו שצריך לגמור אותו עם מינימום נזקים. מה שיאפשר לי להדביק פערים בהמשך. יחד עם זאת, למדתי לאורך השנים, להכיר בעובדה שאימוני השחייה משפיעים במידה רבה על יכולות הרכיבה והריצה שלי. סיבולת לב/ריאה, חיזוק פלג גוף עליון והכי חשוב, חיזוק החומר האפור שיושב בין האוזניים. השחייה המונוטונית, המשעממת, המייאשת, מחזקת את הראש והראש, כמו שכבר אמרנו פעם או פעמיים בעבר, הוא המפתח להכל.

תוכנית האימונים עושה עימנו חסד ושוברת את 5 הקילומטרים לכמה חלקים. קצת עבודת רגליים עם הקרש, קצת עבודת ידיים עם המצוף, והמון סטים ארוכים של חתירה, חתירה ועוד חתירה. טל מריצה את האימונים האלה כמו מכונה. מאה מטר בשפה שלה אומר כדקה וחצי ולא משנה אם זה ה – 100 הראשון באימון או המאה שסוגר את ה – 5,000. כל שלוש בריכות שלי היא סוגרת ארבע. אנחנו שוחים בשבילים סמוכים. אני רואה את הבחורה חותכת את המים כמו כריש ומרגיש כמו מדוזה. כיף לראות אותה שוחה, כואב לצאת מהמים אחרי שהיא כבר סיימה מקלחת, אכלה פיתה, ויושבת רגל על רגל בעמדות המתנה.

סוף שבוע ארוך על הקפיטל קרסנט

זהו, מנת היתר של כלור מסמנת שעוד שבוע נמצא מאחורינו. אנחנו בדרך הביתה, הפוטבול מחכה, הטשולנט שטל הספיקה לדחוף לתנור אתמול בלילה מחכה, הילדים, סבא רפי וסבתא גליה, יונתן והמשפחה הקטנה שלו, כולם כבר בדרך אלינו. איזה כיף לסגור ככה את השבוע. מעניין איך ירגיש לסגור את האיירון…

מתיחות בסיום ריצה

נתראה בשבוע הבא, עוד חמישה שבועות לאריזונה.

טל ויובל

טל ויובל בז'רנו
מתעוררים, עובדים, מתאמנים, הורים, הולכים לישון ביחד כבר 20 שנה, וחיים מחוץ לקופסא
רוקוויל,  מרילנד, ארצות הברית.

הבלוג של יובל בז'רנו – אני פה בגלל אישתי או המסע לאריזונה
קישורים: טריאתלון, אופניים, איש ברזל, ישראמן,

אתר –
ישראמן סמסונג 2012

תאור מסלולי התחרות