"בכניסה לאריאל בקטע ריצה אורבני של אבנים משתלבות, נכנס לי שבב זכוכית לרגל אך הצלחתי לשלוף אותו במיומנות תוך דקות, לחזור למסלול ולהתקדם לשער סיום חצי המרתון"'. וזה היה רק הסוף של חצי המרחק בדרכו של הרץ היחפן ליאור רביד לסיים את מרתון התנ"ך. 42.2 קילומטרים עם יותר מ-1,000 מטר טיפוס מצטבר. על ריצה טבעית או ריצה יחפה אפשר להתווכח ולדון בלי סוף, הרי כתבו על זה ספר כל כך מצליח. השאלה היותר גדולה היא למה לעשות את זה, ועוד במשך מספר שעות, כשיש בדרך "סכנות קטנות" שה"רצים הנעולים" בכלל לא שמים לב אליהן?
כבר לא יכול לרוץ עם נעליים. ליאור רביד | צילום: גיא גורן
עוד כתבות בנושא
התייר ההודי שרץ את מרתון ירושלים יחף
כל האמת על ריצה יחפה
מה זה דרופ ואיך זה קשור לפציעות?
בדומה לרצים יחפנים אחרים, ליאור רביד לא רוצה להרשים אף אחד או להתבלט בשטח. להוכיח כן, אבל בעיקר לעצמו, שאורח החיים הזה שהוא סיגל לעצמו מוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. "נולדתי וגדלתי בקיבוץ איילת השחר, כך שרוב הילדות הסתובבתי יחף", מספר רביד בן ה-42, מהנדס ביו רפואי וגם מאמן ריצה בשעות הפנאי. "לפני 5-6 שנים התודעתי לספר "נולדנו לרוץ" שהעלה את הנושא והמודעות של ריצה טבעית ויחפה, וגם החדיר בי את הרצון לזרוק את הנעליים או לפחות להתקרב אל הקרקע שזה משהו שהיה חסר לי. ואז התחיל תהליך שאני קורא לו 'חזרה בשאלה'. עברתי להנעלה מינימליסטית, והדרך משם ליחפנות היתה קצרה מאוד. זה תהליך שדרש סבלנות, לקח זמן למערכות לכל המערכות ולגיד אכילס 'להתעורר לחיים', אבל נהניתי מזה מאוד וכבר 5 שנים שאין לי נעל מודרנית בארסנל".
מצד אחד הוא מוצא את עצמו מדי פעם מטיף לריצה הטבעית, שמסתבר שהיא לא טרנד זמני אלא חזרה למקורות עבור הרבה אנשים. מצד שני, גם חשוב לו שיבינו שהוא לא איש מוזר שהוריד נעליים כדי לרוץ מרתון יחף, ועוד את המרתון הראשון שלו כשהבחירה היתה במרתון עם מסלול קשה במיוחד מראש העין ועד שילה הקדומה דרך אריאל. "לפני שנתיים רצתי שם בפעם הראשונה 15 ק"מ ולפני שנה גייסתי את כל הרצים היחפנים שאני מכיר מהפייסבוק כדי לרוץ שם חצי מרתון. לא רק בגלל האג'נדה התנ"כית, אלא כדי לקדם את הריצה היחפה. השנה אמרתי לעצמי שהגיע הזמן לפרוץ עוד גבול, זה לא משהו שלא נעשה אבל בשבילי זה היה לסמן מטרה גם של מרתון ראשון וגם של לעשות אותו יחף, כי לא הייתי עושה כזה דבר עם נעליים – זה לא מעניין אותי. לעבור את המרחק הזה יחף זה אתגר, לא הייתי אומר למישהו אחר לעשות את זה, זה לא מתאים לכל אחד".
מאחר ורביד הוא פעיל בכמה קבוצות פייסבוק שעוסקות בריצה למרחקים ארוכים, הוא מצא גם כמה מלווים שעזרו לו לאורך כל הדרך, עד לסיומו של המרתון בזמן של 5 שעות. פרט לתקרית שבב הזכוכית, הוא טוען שהמרתון הזה רק לימד אותו שהוא פועל נכון, גם כשיש על הקרקע זכוכיות ואבני ואפילו כשרצים בשטח. "אני מתאמן לזה, אני מכיר את זה, עם הזמן פיתחתי שכבת עור עם הגנה טובה וגם אם פעם בחודשיים-שלושה נכנסת לי לכף הרגל זכוכית, היא לא נכנסת עמוק . אני מרגיש את זה ואני עוצר בזמן. גם במרתון עצמו שלפתי, המשכתי ולא קרה כלום. לא מזה חששתי, החששות שלי נבעו מזה שלא הייתי מוכן במאה אחוז, שהריצה הכי ארוכה שלי לפני כן היתה ל-30 קילומטרים ושבשנים שאני רץ יחף שמתי לב שכל 5 קילומטרים נוספים שמעלים הם משמעותיים מאוד מבחינת הנוחות בכפות הרגליים. וחוץ מזה באימון האחרון לפני המרתון נתפסו לי התאומים ברגל שמאל בגלל איזו תנועה לא נכונה שעשיתי.
הרגליים כבר עמידות לכל דבר. ליאור רביד ביום שאחרי המרתון | צילום: שירב אתגר
"על קו הזינוק של מרתון התנ"ך הכל חזר והרגשתי שהתאומים דלוקים כבר בדריכה הראשונה. בעצה עם גיא גורן שליווה אותי החלטתי להתחיל מאוד לאט, והיה לי מאוד קשה לנהל את הסיפור הזה במשך כל המרתון. מצד שני לא היה לי אתגר של זמן וחוץ מהעניין של התאומים, במשך כל המרתון לא היתה לי שום תחושה קשה. הופתעתי מאוד מכפות הרגליים ולאחר המרתון נעלמה לי כל הרגישות וגם חזרתי לתפקוד מלא. כל המרתון הזה נתן לי גושפנקא שאני עושה משהו נכון, שהעסק עובד חזק. לא התכוננתי למרתון בעליות, התאמנתי בעיקר בגוש דן עם ריצת שטח שבועית אחת בהרים. לא עשיתי אימונים מסודרים מבחינת עליות בכלל".
הרגשה טובה זה דבר אחד, אבל במקרה הזה מדובר ברץ שבחר באתגר שלל סיים ריצה למרחק מסוים כמו שנוח לו וכמו שהוא אוהב. אי אפשר להתווכח אתו ולהכתיב לו מה כדאי או לא כדאי לו לעשות, אבל בהחלט אפשר לדון בשאלה מה הוא היה עושה אם המטרה שלו היתה לרוץ כמה שיותר מהר? "עד לפני שנה חשבתי שהייתי יכול לרוץ מהר יותר עם נעליים", אומר רביד, "היום אני מפקפק גם בזה. אולי עכשיו אני אחליט ללכת יחף למרוץ 10 קילומטרים כדי לבדוק את העניין הזה. כפות הרגליים שלי הן במצב שזה לא משפיע עליי. גם כשאני מאמן ונותן ספרינט 'אול-אאוט' אין לי שום בעיה עם זה, העור שלי במצב טוב ואני כל הזמן לומד דברים חדשים".
לשאלה האם הוא מטיף לריצה יחפה, ממליץ על זה למתאמניו או מנסה בכל כוחו להפיץ את הבשורה הוא משיב: "אני מתעסק המון בלחקור וללמוד את זה ובהתחלה היתה התלהבות, אבל היום אני יודע שלא הכל שחור ולבן, לא כל דבר מתאים לכל אחד, וזה לאו דווקא נכון לשנות טכניקה. אני התחברתי לזה מאוד ממקום רגשי, אני לא רואה את עצמי רץ בלי להרגיש וזה מוטמע באופן טבעי. אני לא מטיף ולא חושב שזה מתאים לכל אחד בכל מצב. אני כן חושב שכל אחד יכול לשלב אימונים יחפים ומאמין שזה תורם לחיזוק ולתחושתיות. כל ספורט שדורש מיומנות גבוהה, יציבות ותחושתיות, מהתעמלות ועד אומנויות לחימה –נעשה ללא נעליים. אתה מחזק את עצמך וכף הרגל עובדת כפי שהיא אמורה לעבוד. אנחנו לא מפעילים מספיק את כפות הרגליים שמשמשות ליצירת הקשר עם הקרקע".
בושה של מרוץ המנציח את הכיבוש וכליאה של תושבים פלסטינים בגלל אירוע זה.
מקסים ומעורר השראה. אהבתי מאוד את המוטיב של חיזוק הקשר בין הרגליים לקרקע.
גם לדעתי זה מרוץ שמנציח את מה שאני לא מייצג ולכן לא אשתתף בו , אבל הכתבה היא על הריצה היחפה שזה מעניין 🙂
לא כל דבר שקורה ביהודה ושומרון מנציח את הכיבוש, ומרתון ישראל הם ממש לא שלוחה של "אם תרצו". בוא לא ניסחף. עם כל הכבוד, כשאתה עובר בריצה את הקו הירוק ומזיע בצידו המזרחי, אתה לא עושה כלום, כמו שכשאתה מבקר בבני ברק אתה לא מנציח את לימוד התורה החרדי ואת ההשתמטות, וכשאתה נכנס לקיבוץ אתה לא מנציח את הסוציאליזם. לכן אמירות כמו "כף רגלי לא תדרוך שם, כי בזה אני מנציח את…" הן מגוחכות לדעתי.
שנית, גם התושבים היהודיים היו "כלואים" בגלל חסימות הכבישים, כמו תושבי טבריה שכבר ארבעים שנה כלואים בגלל המרתון.