כשחיין צעיר בן 13, למרות שעוד לא הייתי אלוף, עקבתי תמיד אחרי מתחרים פוטנציאלים לעתיד. יום אחד בשנת 1973, בחצי גמר גילאי 10 ב-50 חתירה אני רואה ילד מחליק על המים עם סגנון יפיפה וגובר על כולם בקלות רבה. לילד קראו אמיר גניאל ואני ידעתי כבר אז בגיל 13, שיש לי סיבה לדאגה.

מימין: יזהר שנהר, אמיר גניאל, ניר שמיר וזהר וייס | צילום: באדיבות ניר שמיר

אחרי זמן מה הפסקתי לשמוע עליו וחשבתי שאולי בכל זאת לא אצטרך להתמודד איתו. אבל שלוש שנים לאחר מכן, באליפות ישראל, ראיתי שעולה על דוכן הזינוק ילד בן 13 עם קביים ורגל אחת דקה בהרבה מהשנייה עקב ניתוח בעקבות מחלת הסרטן בה חלה. הילד קפץ למים וניפץ את שיאיו של כוכב הגילאים הגדול של אותה תקופה (בועז שעשוע). אמיר גניאל חזר. בגדול. זכיתי להכיר אותו אישית רק שנה אחר כך, ב-1977 בנסיעה לקייאסו, איסלנד, ואחר כך במכביה. למרות ששנינו ידענו שאנו מתחרים באותם מקצים נוצרה בינינו חברות אמיתית שנמשכה עד יום מותו.

אמיר היה בחור מאד אינטליגנטי, אבל היתה בו פשטות וצניעות שהקלה עלי לקבל את העובדה שהוא לקח לי את השיא ב-200 חופשי ואיים מאד גם על השיא ב-100 חופשי. הוא לא היה שחיין שמגיע לבריכה כדי להביס את יריביו, אלא כדי לשחות הכי מהר שהוא יכול, ואם זה מספיק מהר, אז זה המצב. ב-1979 כשנינו גרנו בלוס אנג'לס, הוא עם משפחתו, ואני בלי, הייתי אצלם בן בית וזכיתי להכיר גם את שאר בני המשפחה.

במשך השנים ליווינו אחד את השני, לפעמים מקרוב ובעיקר מרחוק, אבל בשנתיים האחרונות עם מעברו לפילדלפיה, זכיתי באפשרות לחדש את הקשר ולהיפגש עימו פעמים רבות. אמיר נאבק במחלה באותה נחישות, עקשנות, תכליתיות, ושקט בהם התמודד עם האתגרים בחייו. לא התלונן, לא ביקש עזרה ולא הפיל את הנטל על הסובבים אותו. אמיר נלחם ובסוף גם נפטר כמו גיבור.

ניר שמיר | אלוף ישראל ושיאן ישראל בשחייה, החזיק בשיא הישראלי במשחה ל-100 מטר חופשי כ-12 שנים ובעל 8 מדליות במכביה