קווין בק, רץ מוכשר, כותב מחונן, מקור השראה, ואתיאסט מוצהר כתב: "Running is a religion. We require patience, devotion, guilt, humility, and the kind of single-mindedness that categorizes as zealots in the eyes of 'outsiders'. Above all, we require faith, both on a daily, practiced basis and in the greater picture".
"הריצה היא דת. אנו נדרשים לסבלנות, מסירות, אשמה, צניעות, ולרמת נחישות המביאה 'אנשים מבחוץ' לקטלג אותנו כקנאים. מעל לכל, אנו נדרשים לאמונה, גם על בסיס יומיומי וגם בהתייחס לתמונה הגדולה"
מאת:נחשון שוחט
גם אני אינני אדם מאמין, במובן הדתי. מעולם לא הייתי. ואני חושב שכאשר אנו ניגשים לדיון, "האם הריצה היא הדת החדשה?", אנחנו חייבים להזהיר את עצמנו ולהגדיר היטב את תכלית ההשוואה, אדרבא, את מגבלותיה. הבחירה לעסוק בריצה ומידת האדיקות שבה אדם בוחר לעשות זאת. אלו אינן בחירות "מוסריות" והן אינן נתונות לשיפוט מוסרי. הריצה מצידה, אינה מתיימרת להחיל מערכת נורמטיבית או להכתיב סדרי עולם. הבחירה להיות רץ היא בחירה אינדיבידואלית. היא נושאת אמירה אינדיבידואלית, לעתים (בעיקר כשעוסקים בה ברמה אינטנסיבית) גם בדלנית.
הריצה אינה תובעת שלא יהיו לנו אלוהים אחרים על פניה, ומותר, אפילו רצוי, לשאת את שם הריצה לשווא. נכון אמנם שכל רץ מרתון נע בחוסר-נחת על כסאו בכל פעם שהוא שומע על "מרתון של טלנובלות מתורגמות", או את הכרזת הפוליטיקאי התורן לאחר עוד הפסד בפריימריס, שהוא "רץ מרתון ולא למרחקים קצרים". אבל בכל זאת כדאי שנשמור על פרופורציות. הריצה היא, אחרי הכל, תחביב. לכן, ההשוואה בין הריצה לדת היא בעיניי השוואה מעניינת ברמה הסימבולית בלבד וככל שיש בה להציע תובנות או לקחים רלוונטיים לרצים. כלומר, הדיון יכול להיות מעניין כל עוד שהוא נועד לספק סוג של השראה ובתנאי שלא מנסים לקחת אותו למקומות רציניים יותר (מי לחיוב ומי לשלילה). ככל שמציעים להיאחז בסיסמאות על הריצה (או כל ספורט אחר) כ"דת החדשה", הרי שהרעיון לא מעורר בי הזדהות, אלא סלידה.
הסופר רודיארד קיפלינג (שג'ון פארקר כתב עליו שהוא לא יודע מה היה שיאו האישי למרחק 5 ק"מ, אבל הוא דיי בטוח שהיה לו כזה) כתב:
" Body and spirit I surrendered whole, to harsh instructors, and received a soul" (בתרגום חופשי: "את גופי ונפשי הפקדתי בשלמותן, בידי מדריכים קשוחים, וזכיתי בנשמה"). נדמה לי שזהו המוטיב המקשר הבולט ביותר, המדמה את הריצה לחוויה דתית, או קאווזי-דתית. הנכונות להקריב, לדחות סיפוקים, לשאת קושי ולעתים גם כאב, כל זאת במסגרת תהליך שהוא לכאורה לגמרי פיסי, אבל נחווה לא פחות מכך כחוויה נפשית, ברובד מסוים גם כחוויה מעצבת. אנחנו מרגישים שאנחנו יוצאים מתהליך האימון חזקים יותר לא רק מבחינת היכולת לרוץ מהר, אלא גם מבחינת האיתנות הנפשית.
ג'ורג' שיהן, הרץ – הכותב שנחשב לגורו של הרצים החובבים (או אולי של "הרצים הרוחניים") כתב שהריצה איננה דת, אלא מקום. "היא מנזר, מקום מפלט והתבודדות. מקום להתייחד עם אלוהים ועם עצמך, מקום להתחדשות פסיכולוגית ורוחנית". הריצה היא פסק זמן משגרת חיים צפופה שמנסה לנהל אותנו ואת הקצב שלנו. השעה וחצי בבוקר שבהן אנחנו רצים קדימה, הן למעשה גם השעה וחצי שבהן אנחנו עוצרים במקום. .במקום שהוא כולו שלנו.
כמו הדת, גם הריצה מורכבת מריטואלים. מהמתגברות בחימום ועד לסדר הפעולות המדויק בסיום האימון; מ"אימוני הדגל" ועד למסורת הטקסית של הריצה הארוכה האחרונה (בפיהם של רוב החוגגים – "המסכמת"); מהשיר הקבוע להגברת הריכוז לפני התחרות ועד לעיתוי המדויק של החלפת החולצה לגופיה. ובמבט רחב יותר, בעצם ההתמסרות לשגרת הבוקר אנחנו מאמצים ריטואל אישי, התחדשות שבה אנחנו פותחים את היום. שחרית, אם תרצו.
ואולי השוואת הריצה לסוג של דת נובעת מן האדיקות הלא תמיד רציונאלית, וכמעט תמיד אנטי תועלתנית (במונחי הרווח וההפסד המקובלים) של העוסקים בה. "נגעת כאן במשהו אנדריאה, כי זה בעצם העניין עצמו. העניין הוא היעדר הפשרה. זה פשוט שאין 'דילים' שאפשר לקחת. הלוואי שהייתה לי דרך להסביר לך. הדבר הזה… אי אפשר לדלל אותו (במקור – it doesn't dilute)". כך קוונטון קאסידי, גיבור ספרו הבדיוני של ג'ון פארקר Once a Runner, ניסה (לשווא כמובן) להסביר לחברתו, מדוע גם הפעם לא יוותר על האימון לטובת בילוי של יום שישי.
הפרספקטיבה הנוקשה והבלתי מתפשרת היא ביטוי למחויבות (כמעט) מוחלטת ולחוסר נכונות לקצר תהליכים ו"לשמוע סיפורים". ספורטאי הסבולת הרציני נדרש לסבלנות, לעקביות, לרמה מאד גבוהה של מחויבות, שאינה תואמת את האבחנה המקובלת בין "עיקר" ל"טפל" ומכאן גם הקושי להסביר למה אנחנו עושים את זה, עד שאנחנו לא רואים בכך צורך (הבעיה היא לא אצלנו, אלא אצל אלה שאינם מבינים, ולעולם לא יבינו). אבל האם הספרטניות הנוקשה הזו מתקשרת בהכרח למניע מעין דתי? התשובה היא לאו דווקא. הרץ, במובן הזה, אינו "דתי" יותר מהפסנתרן.
אין ספק שהריצה מלמדת אותנו צניעות, וגם זו נקודת השוואה. מדי יום היא מזכירה לנו את המגבלות שלנו, לפעמים בעדינות, אבל אם לבנו גבה, אם הפכנו חמדנים, אז בהטחה ישירה לפנים. ככל שאנחנו משתפרים ומתקדמים, אנחנו תמיד גם מודעים, ממש מרגישים, את המגבלות ואת החולשות שלנו, מוחלטות או יחסיות, את הדרגה הנוספת שנשאף אליה ולא נגיע. את היותנו בני אנוש. מהמקום הזה אנחנו לומדים. מהמקום הזה אנחנו מעריכים. ומהמקום הזה אנחנו גם צומחים וגדלים.
אמונה – אימוני הריצה מבוססים באופן חזק על תפיסה רציונאלית ואמפריציסטית. כדי להתאמן נכון אנחנו לומדים מהניסיון שלנו ובעיקר מהניסיון המצטבר שכבר מוטמע במקורות שעליהם אנחנו מסתמכים, ואנחנו מיישמים הגיון. "אימון נכון הוא אימון אינטליגנטי" אמר המאמן הדגול ארתור לידיארד, "עליך להבין את ה'מה' של התרגיל, אבל גם את ה'איך' וה'למה". ובכל זאת, ככל שננסה ללמוד ולדייק, יוותר הצורך הנוסף. נידרש ל – Leap of faith. כשקשה ומתסכל ונדמה שאנחנו לא מתקדמים, אנחנו צריכים לפעמים לעצום עיניים ולחרוק שיניים, להוריד את הראש, להמשיך לעבוד ופשוט להאמין בתהליך. כן, כן, ממש להאמין. לא בכח עליון, אבל בהחלט בתהליך בלתי נראה, בלתי-מורגש לפרקים, לא מוחשי באותו הרגע, ושאין לנו יכולת מוחלטת להבין אותו ולמשטר אותו. בעקבותיו מגיע רגע הגילוי ואיתו תחושת ההתעלות…
בריצה אין נסים! ועל כך כל רץ מנוסה יוכל להעיד. מה שמכניסים זה מה שמקבלים. לא הנעל המשוכללת, לא הג'לים, לא כדורי המלח ולא הטריקים המנטאליים, גם לא איזה כח עליון או "קסם של יום המרוץ". אל המטרה נגיע (ובכלל נוכל לשאוף אליה, באופן ריאלי) אך ורק באמצעות האימונים. עוד ועוד אימונים. עם מינימום משבצות חסרות ביומן, ואחרי דרך עקלקלה ומתפתלת, עם הרבה עליות וירידות, אחרי הרבה שיעורים. האומץ צריך להיות בתוכנו, והוא נמדד על פני חודשים. כפי שבדת התפילה אל האלוהים מלווה בהבנה שבידי האדם לפעול ולשנות, כי זו אחריותו וחובתו, והתפילה לבדה לא תושיעו. כך גם בריצה, ההשראה, וה"מוג'ו" ו"האמונה" לא משנים את ההבנה שאת התהליך והאתגר יהיה עליך לעבור בעצמך. אף אחד לא יקום בבוקר לרוץ במקומך.
בסרטו של וודי אלן, "פשעים ועבירות קלות", ישנה סצנת פלאש-בק לשיחה של המבוגרים סביב שולחן החג, מעיניו של ילד, על מהותה של הדת לעומת הספקנות. הדוד שואל את האב הדתי: "ומה אם האמונה שלך מוטעית סול? מה אם בסוף תגלה שהיא שגויה?" והאב משיב: "אז עדיין אדע שחייתי חיים טובים ומעשירים יותר מכל המפקפקים". ציטוט נהדר, שממחיש נקודת מבט שהיא לאו דווקא, או בוודאי לא רק תוצאתית. הדרך, הדרך היא בעלת ערך כשלעצמה. פשטני מדי לשאול על האמת האובייקטיבית שבה, או "מה יוצא לך מזה". חשובה יותר האמת הפנימית, ההתמודדות וההתבוננות. אנחנו הרצים חיים באובססיה של תוצאות ומספרים, תמיד חותרים אל מטרה חדשה, מתרגשים משיפור, כל כך משמעותי וכל כך זניח, של שברי דקה. אבל ממרחק השנים, בעתיד, כשנשב להיזכר, לספר וגם להתגעגע… יתהפך הסדר לחלוטין. או אז יהפכו המספרים והשיאים לתפאורה. אבל נזכור את השבילים, את החברים, את הבקרים החשוכים, את תמונות הנוף, את הרגעים המבדחים, את האוויר. יחזרו אלינו הצבע והרעש והשקט וההתרגשות. נזכור את החוויה הפנימית ואיך חיפשנו עמוק בתוכנו את המיטב שרק יכולנו לתת. איך חיינו. נחייך לעצמנו שחיינו וחווינו מה שהמפקפקים לעולם לא יוכלו להבין.
ולבסוף, ישנה נקודה מהותית שבה הריצה והדת נפרדות, לתפיסתי לפחות. כי החוויה של הרץ בבסיסה, בעיניי, היא דחייתה של המרות. היא ביטוי לאינדיבידואליות, לחיפוש אחר החופש. היא זעקת שחרור. יש בה אפילו מרדנות. הספרטניות והמשמעת הקיצוניות שבה הם מבחינה זו פרדוקסאליות. אנחנו רצים לא בגלל ש"ככה צריך להיות" אלא נגד מה שצריך להיות, למרות הצפיות (כי "החופש לא נמצא בפרופורציה, החופש לא נמצא בסבירות"). הריצה היא אקט של התבדלות. הריצה היא קריאת תיגר. ואנחנו הרצים, אנחנו הפיראטים. אנחנו לא רצים נגד שעון עצר, אלא נגד עצמנו, נגד השדים והפחדים, נגד החולשות וחוסר הביטחון שלנו, נגד השגרה, נגד הכללים, נגד הכניעה, בעד החיים.
אז אם הריצה היא דת חברים, מבחינתי היא הדת של אדי ודר:
I knew all the rules but the rules did not know me. Guaranteed.
נחשון שוחט – רץ צאוורון כחול
חגי אשלגי בפרויקט מיוחד – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?
אברהם בורג בפרויקט המיוחד – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?
אילן זיסר בפרויקט מיוחד – האם הספורט הוא הדת החילונית החדשה?
