עשרות תמונות הועלו לשוונג-נט לתחרות הצילומים של מרוץ הלילה של 'נייקי' – נבו אלבה הוא הזוכה במקום הראשון. בתחרות הסיפור הקצר של המרוץ זכתה במקום הראשון הרצה רותם שחר עם הסיפור – המרוץ הזה מוקדש לך אמא

מאת:יריב זרביב

15,000 רצים השתתפו במרוץ הלילה של חברת 'נייקי'. מתוכם 40 רצים ישבו בביתם והעבירו את החוויה שלהם על כתב. היו ביניהם סיפורים מרגשים עד דמעות ומצחיקים עד דמעות. הבחירה הייתה קשה וגם ההחלטה. בסיום נבחרו שלושה סיפורים שונים:

מקום 1 – הסיפור הזה מוקדש לך אמא – מאת: רותם שחר, שזכתה בשובר בסך 1000 ש"ח לקנייה בחנויות נייקי.
מקום 2 – נעליים – מאת: אורן רבינוביץ', שזכה בשובר בסך 600 ש"ח לקנייה בחנויות נייקי.
מקום 3 – לרוץ עם האח הגדול – מאת: אליענה רטנר, שזכתה בשובר בסך 300 ש"ח לקנייה בחנויות נייקי.

תודה רבה ומקרב לב, לכול המשתתפים בתחרות, תמשיכו לרוץ, לכתוב וליהנות.

——————————————————————————————————————————

הסיפור הזוכה

המרוץ הזה מוקדש לך אמא / רותם שחר

שמי רותם, אני בת 38 ואמא לשישה ילדים, חמישה מתחת לגיל 4.5, למי שמתחיל לעשות חישובים, יש לי שלישייה ואני עדיין לא מאמינה שאני-רותם שחר רצתי 10 ק"מ. זה לא שאני לא מאמינה, כל מי שמכיר אותי כל השנים יודע שאני הייתי היו"ר הבלתי מודח של האגודה לשימור האנרגיה וכל מאמץ קטן היה בעיניי בלתי אפשרי ומיותר.

לפני 11 חודשים ילדתי את ביתי השישית אבישג בניתוח קיסרי, ניתוח טראומטי לגביי, אך עם זאת מהבור שאליו נפלתי אפשר היה רק לעלות. מהרגע שהגעתי לשולחן המנתחים כל מילה שנייה ששמעתי מהם הייתה "OBESETY" (השמנת יתר קיצונית), כמובן שהגעתי עם סכרת היריון שטופלה באינסולין והרבה.

הניתוח ארך מעבר לזמן הרגיל. ההחלמה הייתה קשה מאחר והניתוח הסתבך ומצאתי את עצמי מטופלת יום אחר יום במיון נשים של בית החולים 'איכילוב' למשך חודש שלם. לאחר כל הטראומה הזו, החלטתי שלא עוד… הפעם אני אנסה להיות בצד השני של המתרס, 37 שנים ביליתי בלהיות שמנה, עכשיו אני רוצה להיות אחרת, ובוחרת אחרת, לא עוד יצר הרסני, עכשיו אני משקמת את עצמי ובעיקר את בריאותי.

במקום לבזבז את הכסף על בגדים במידות גדולות ודברים דומים אחרים, החלטתי שאני לוקחת לעצמי מאמנת כושר. יצרתי קשר עם מאמנת המדהימה בשם אלי קורן שליוותה אותי בימים טובים ובעיקר בימים הפחות טובים. היא הייתה מגיעה אליי הביתה בכל מזג אוויר, ובכל שעה שרק נוחה לי ולימדה אותי שהתעמלות זו לא מילה גסה, זה אפילו כיף. כך מצאתי את עצמי כבר חודשים עושה הליכות, רוכבת על אופניים, ואפילו רצה, כן, אני 'הפדלאה', רצה ונהנית מכל רגע.

לפני כחודשיים אימי נפטרה לאחר 10 שנים של מאבק עיקש במחלה ארורה. אימי שכל חייה ראתה לנגד עיניה את ביתה הולכת ותופחת וניסתה כל השנים להניע אותי מלהרוס את עצמי ובריאותי. אך אני לא השכלתי להאזין לה או לאף אחד, וכאן המקום לפנות אליכם, כל אותם אנשים שמנסים לכפות את דעתם על מי שהשמין, שייעשה דיאטה, אתם מבזבזים את זמנכם לריק, ההחלטה תבוא רק מהאדם עצמו, חבל על אנרגיות שליליות וכעס.

בזמן שישבתי שבעה, חברות שבאו לנחם סיפרו על ההרשמה למרוץ הלילה של 'נייקי' ואחת מהן הציעה לרשום אותי. לבסוף התברר שהיא עשתה זאת ללא ידיעתי. באותה תקופה הספקתי לרוץ 4 ק"מ, לא שיערתי שאוכל להדביק את הפער, אבל באגדות כמו באגדות, זינקתי לטרוף את המרוץ יחד עם כולם.

הקילומטר הראשון היה סיוט, מאחר ונורא התאמצתי להדחיק את ההתרגשות. עם ההזנקה התחלתי להבין שאני רצה במרוץ ריצה המוני. התרגשתי מאוד והנשימה שלי לא הייתה סדירה. אמרתי לעצמי "לרוץ כאן זו שטות מגלומנית." אבל לכל אורך אבן גבירול עמדו אנשים ומחאו כפיים ועודדו אותי כל כך, עד שלא הייתה לי ברירה אלה להמשיך לרוץ, הרי בטח שלא אפרוש כעת.

אחרי הקילומטר השני אחותי ובעלה חיכו בצד הדרך, עודדו אותי וצעקו לעברי, ועד שהנשימה שלי סוף-סוף הסתדרה התחלתי לבכות מרוב התרגשות. עכשיו היה לי ברור שאני חייבת להמשיך. ידעתי שהחברות ובני משפחתי חיכו לי בסיום. לא רציתי לאכזב והמשכתי לרוץ כמו רצה מנוסה.

בקילומטר התשיעי חברו אליי כל חברותיי המדהימות עם שלט גדול והרבה אהבה, עידוד וכובעים שעליהם היה רשום 'ROTEM-JUST DID IT', והן ליוו אותי בריצה עד קו הסיום של המרוץ, אילולא התמיכה שלהן, לא הייתי מגיעה לכאן. ואמא שלי, שכל המרוץ הביטה בי מלמעלה בגאווה גדולה אמרתי, "אמא, אני עוד אהיה רזה." מסע ארוך עוד לפניי, אבל לא אומר נואש כי המרוץ הזה מוקדש לך אמא.

מקום 2: נעליים / מאת: אורן רבינוביץ'
בשבועיים לפני המרוץ הרגשנו תכונה מיוחדת בחנות. המוני אנשים נכנסים ויוצאים, כולם מתהלכים כשבידם שקיות אדומות קטנות ובחטף עין נראים כאילו הם חולקים איזשהו סוד משותף. לפתע זה קרה. ללא כל הכנה מוקדמת, המוכר הוריד אותנו מהמדף העליון שכל כך אהבנו והנה אנחנו כבר נעולים לרגליו של בחור צעיר, אחד מאותם בעלי השקיות. בתוך ליבנו קיווינו שאכן זה הרגע שבו נגאל מהמדף ונצא קצת למרחב לשאוף אוויר צח ורענן במקום הקרירות של המזגן. זה לא היה קל, הבחור התלבט ביקש למדוד זוג אחר, חזר אלינו שוב, ניסה את כוחנו על המסלול שבחנות. רצינו לצעוק, אנחנו נעשה הכול, באמת. ניתן אקסטרה, לא נתעייף, נעודד אותך כשיהיה קשה. כמה חבל שאין לנו פה… בסופו של דבר הוכנסנו לקופסה ובמעומעם שמענו שהבחור איתנו בקופה. איזו תחושת הקלה. סוף כל סוף עוזבים את הקן הבטוח והעוטף נפרדים מהזוגות האחרים שאיתם התיידדנו (במיוחד נעלי הרטרו הירוקות ממדף ג') ויחד יוצאים לכבוש את המסלולים. לפחות לפי המפרט והבדיקות שעברנו במפעל זה אמור להיות לנו די קל.
המשך לקרא

מקום 3: לרוץ עם האח הגדול – מאת: אליענה רטנר
סיפור זה תחילתו הערצה, המשכו התפכחות וסופו תיקון שהתרחש בסיום שעה ושתי דקות במרוץ הלילה. הכול התחיל בסטירה. סטירה שהפרידה ביני ובין אחי בסופו של טיול רכיבה. חיינו אז בכפר בכרמל וסוסים היו חלק בלתי נפרד מילדותנו. הכול למדתי מאחי הבכור תכול העניים, הגבוה והנערץ: לעלות על הסוס מבלי שיזוז, לעבור מהליכה לדהרה, ליפול ולעלות שוב. הכול ממנו. בת ה- 12 שהייתי, העריצה אותו ואת העפר שעליו הוא דורך ממרום 15 שנותיו. ברכיבות הטיולים הינו שותפים לדמיונות ילדות, היינו אינדיאנים הרוכבים על סוסי מוסטאנג פראיים בערבות אמריקה. כשבידינו רובים עשויים ענף עץ, דוהרים בפראות ו"יורים ברעים" המסתתרים בחורשות האורנים.
המשך לקרא