רוב הישראלים שמחפשים מרתון אירופי בעונת האביב בכלל לא לוקחים בחשבון את זלצבורג. הרי שבועיים לפניו מתקיים מרתון וינה, שהפך לברלין החדש כי לברלין כבר צריך לעבור סוג של הגרלה. וחשוב לציין, מרתון וינה זכה בצדק לכבוד הזה, לפחות לפי עדויות של מאות ישראלים שהיו שם באפריל.
מסלול מיוחד במינו. מרתון זלצבורג | צילום: באדיבות מרתון זלצבורג
הבחירה שלי בזלצבורג היתה בגלל שחיפשתי מרתון קטן. אחרי 6 מרתונים בארץ ועוד 2 מרוצים למרחקים ארוכים יותר, התלבטתי עם עצמי אל מול היתרונות והחסרונות של מרתונים גדולים וקטנים באירופה. בסופו של דבר, מה שגרם לי להחליט היה הרצון ליהנות מאירוע קטן ואיכותי והשאיפה לקבוע תוצאה טובה בשבילי. אחרי הכל, פספסתי את טבריה וחיפשתי תחליף דומה. לא רציתי להסתכן בפקק של רצים בדרך לתחנת השתייה הראשונה וחשבתי שמרתון בוטיק יתאים לי.
כך הגעתי לזלצבורג, שבלי שום קשר למרתון זו עיר מדהימה ביופיה שחייבים לבקר בה – אז על הלוקיישן, האוכל והשופינג כבר אפשר לסמן וי. יודעים מה? גם על זה שלא באמת צריך להסתובב בה יותר מדי וכך בעצם נמנעים מלעייף את הרגליים. מה שכן, בדיוק מהסיבה הזאת ויתרתי על הביקור במצודת זלצבורג שהיא אחד הסמלים של העיר.
את אווירת המרתון מרגישים במרכז העיר כבר יומיים לפני, החל מיום שישי. אין שער זינוק או שלטי דרך, אפילו קשה להבין מאיפה מזנקים, אבל מתחם המרתון שהוקם במקביל לכביש וממש בסמוך לארמון מיראבל ההיסטורי מזמין אליו את כל הרצים שהקדימו להגיע כבר יומיים לפני כדי לקחת את הערכות שלהם. הם מגלים מתחם תרבותי ומגניב, עם אקספו צנוע אבל מעניין, ועם דוכנים של מזון ביולוגי ברמה גבוהה לצד דוכני בירה, שבהחלט יכולים לספק מנת פחמימות מתאימה בערב שלפני המרתון.
טועמים קצת מהיופי של העיר לפני שיוצאים למרחבים הירוקים | צילום: באדיבות מרתון זלצבורג
כל זה קורה ברוגע אוסטרי מעורר התפעלות המשולב עם תקתוק, ולכן ביום ראשון בבוקר לא הופתעתי לגלות שהעיר שלא שידרה יותר מדי "אווירת מרתון" בשבת, הפכה בשעות הלילה הקטנות למקושטת לגמרי עם שער זינוק ושלטי דרך ומה לא? ועדיין, היא שומרת על השקט שלה, הכרוז גם לא מגביר יותר מדי את הטונים שלו ולצד כמה להיטים עכשוויים ברמקולים – לא ויתרו שם על המוזיקה שהמקומיים גאים בה יותר כל והיא זו של וולפגנג אמדאוס מוצרט.
מארגני מרתון זלצבורג מתפארים במסלול שטוח ומהיר במיוחד, ובהתחלה קשה להבין איך הם בונים אותו. הרי מדובר בעמק שמסביב לו הרים ובחלק של העיר העתיקה יש בה מרצפות לא נעימות לריצה. אבל בפועל יוצאים מהעיר מהר מאוד לאזורים הכפריים. אז ברגע שחצינו את הגשר מעל נהר הזלצך כשני קילומטרים מהזינוק בדרכנו לעיר העתיקה, לא בדיוק נכנסנו אליה, אלא פנינו לכיוון אחת היציאות מהעיר.
אחרי כשלושה קילומטרים יוצאים לכיוון הפרברים. זה מתחיל בשביל עפר ישר ולבן למרחק של 3 קילומטרים, ממנו נשגבים מימין ומשמאל נופים עוצרי נשימה של הרים מושלגים (כי במקרה ירד שם שלג שבועיים לפני). בהמשך חוזרים לכביש ורצים עוד 3-4 קילומטרים בתוך יער מהאגדות, פה ושם מקבלים עידוד של מקומיים שהיו מספיק נועזים כדי להגיע למקום או שהם פשוט גרים שם באחת הוילות – נושא לא רע לחשוב עליו ולהעביר ככה עוד כמה קילומטרים.
רצי המרתון והחמי מזנקים יחד | צילום: באדיבות מרתון זלצבורג
6,000 רצים מזנקים יחדיו לשני מקצים: המרתון וחצי המרתון. המרתון הוא בעצם שני חצאים, וזה גורם מראש להרבה אנשים לפסול את המסלול הזה. אני דווקא חשבתי שבמקום כל כך פסטורלי ויפה, אין שום דבר רע בלראות את אותו המסלול פעמיים. העניין הוא שהאווירה משתנה. בעוד שבהקפה הראשונה עוד אפשר היה לחוות את האנרגיות של אלפי אנשים רצים, בהקפה השניה נותרו רק כשישית מהם. מאחר והחלק גדול מהמסלול הוא באזור כפרי מוקף הרים ובהמשך מקיף אגם, לא מרגישים בהתחלה שכוחות המשטרה כבר פותחים מחדש את התנועה בהקפה השניה, אבל דווקא בקילומטרים הקשים האחרונים, כשחוזרים לעיר, מבינים שהמארגנים משתדלים לשרת את כולם – כולל הנהגים המקומיים. זה אומר שהם מצמצמים את נתיב הרצים למינימום, ובצד השני נוסעות להן המכוניות.
אז זה היה החלק הפחות טוב של המרתון, אבל היו לו יתרונות גדולים שפיצו על זה. קודם כל היופי של המסלול. אני לא אגזים כשאומר שבין הקילומטרים 3 ל-10 הרגשתי שאני בתוך עטיפה של שוקולד אירופי איכותי, מאלה שמצויירות עליהן פרות על רקע הרים מושלגים ומרחבים ירוקים אינסופיים. האמת היא שברגע שהבנתי שאני באופן אישי לא בכושר המתאים לתוצאה טובה, הורדתי הילוך בהקפה השנייה וממש הצלחתי ליהנות מהנופים האלה שהם כל כך זרים לנו.
נופים מיוחדים שאנחנו לא מכירים | צילום: באדיבות מרתון זלצבורג
מבחינת הארגון, העובדה שמדובר במרתון קטן יחסית משרתת מצוין את המשתתפים. התחזית בישרה על יום גשום, והגשם אכן ירד בסופו של דבר, במקרה שלי החל מהקילומטר ה-32. חציתי את קו הסיום רטוב לגמרי, אבל למזלי קראתי היטב את ההנחיות של המארגנים שחולקו בערכות המשתתפים. המליצו שם להביא את השקית של הערכה (שהיתה ממוספרת) ובמרכז הכנסים החמים שהיה סמוך לשער הזינוק הוקם דלפק ענק לצורך השמירה של הציוד. מילאתי את השקית מראש בבגדים חמים (שגם הגעתי אתם בבוקר מהמלון) ובמגבת, ומיד בסיום המרתון קיבלתי אותה בחזרה, מה שאיפשר לי לפשוט מעליי את הבגדים הרטובים, להתנגב ולהתלבש בבגדים חמים ונקיים. אחרי מרתון קשה זה לא ממש מספק תחושת רעננות, אבל זה בהחלט מאפשר לחזור ברגל למלון בהליכת פינגווין יבש ולא פינגווין רטוב – וההבדל הוא גדול.
חוץ מזה היו שם עוד כמה דברים מעוררי התפעלות ברמת הארגון. מעבר לעובדה שתחנות ההזנה היו מסודרות להפליא במים, איזוטוני, פירות וגם קולה – ניתנה לכל משתתף האפשרות להפקיד מראש משקאות אישיים או ג'לים. לא הבנתי בהתחלה איך זה אמור לעבוד – בשטח גיליתי שבכל תחנת הזנה הוצבו בראש ובראשונה שולחנות שבהן משתתפים סימנו את הבקבוקים שלהם או שמו ג'לים בתוך קופסה וחיברו לזה מין מוט סימון שאי אפשר לפספס אותו (אפשר לראות בתמונה). זה בהחלט נראה נוח למי שלא אוהב לרות עם ג'לים עליו.
אנשים הפקידו לעצמם את התזונה בשולחנות, ומצאו אותה | צילום: באדיבות מרתון זלצבורג
בשער הסיום הוצבו דוכנים עם מים, קולה, קערות מוזלי מוכנות עם יוגורט וכמובן הבירה המקומית, שהאוסטרים לא ויתרו עליה גם כשהם עמדו רטובים בגשם אחרי מאמץ של כמה שעות.
למה כן? קודם כל כי העיר מדהימה וזה בהחלט יכול להיות שילוב מנצח בין מרתון לטיול. שנית בגלל שהארגון היה מופתי, ויש הרבה אנשים שמחפשים את המרוצים הקטנים ולאו דווקא את המסלולים האורבניים. עבור אותם אנשים, המסלול הזה מושלם. העיר קטנה יחסית, מאוד נוחה לטיול. התושבים מאוד ידידותיים והמחירים בסך הכל נוחים. חוץ מזה, יתרון גדול הוא שרצי המרתון וחצי המרתון מזנקים ביחד ורצים את אותו המסלול. זה יכול לאפשר לאנשים שנוסעים יחד ולא רצים את אותו המקצה, לחוות את אותו האירוע ביחד.
למה לא? לדעתי חלק גדול מהאנשים שמחפשים את חווית המרתון הראשון בחו"ל יהנו דווקא מהאנרגיות המחשמלות של הערים הגדולות באירופה כמו ברלין, פריז, וינה או ברצלונה. כאן מדובר במרתון "שקט מאוד" שאולי יתאים דווקא למנוסים יותר. המסלול הוא שטוח, אבל העובדה שב-6 קילומטרים מתוכו עוברים מכביש לשביל לבן קצת מאטה את הרצים. גם הרעיון של ההקפה השניה שהיא זהה הוא משהו שצריך להתכונן אליו מנטלית. לדעתי אחוז קטן מאוד מהרצים הצליחו לעשות שם נגטיב ספליט (גם לעומת אחוז קטן של רצים שעושים את זה באופן כללי במרתון).
