ביום שישי בבוקר, 30 במרץ 2012, אלפי
רצים שטפו את רחובות העיר . בשבעה מקצים שונים ואין ספור חוויות. מיד לאחר
סיום האירוע החלו להגיע אלינו סיפורים שלכם. אלו יתפרסמו בכמה חלקים כשבכל
חלק יקובצו כמה מהם – חלק 2 של חוויות הרצים במרתון ג'ילט תל אביב 2012
מאת:מערכת שוונג
חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב- חלק 1, חלק 3 , חלק 4 , חלק 5
חלק 2
אבירם שליט
אני בן 42, מתגורר בחדרה נשויי באושר ויש לי שלוש בנות מקסימות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שרצתי מרתון , הספורט היחיד שעסקתי בו לפני כן הוא עם קבוצת חברים מעירי חדרה ברכיבה על אופניים ואפילו רכבנו לאילת פעמיים בטיול קבוצתי. לפני כשנה וחצי הפסקתי לעשן {היית מעשן מעל שתי חפיסות ביום}. לאחר שהפסקתי לעשן התחלתי לרוץ להנאתי,לבד ללא מאמן או חבר, קראתי באינטרנט המון כתבות על ריצה, והתאמנתי מתוכנית אימונים מהאיטרנט. עד הקילומטר העשרים ושש היה לי קל , ולאחר מכן היה קשה והק"מ האחרונים היו לי קשים מאוד, המעודדים, השוטרים ואנשי ההפקה, שהיו לאורך כל המסלול, עודדו ואף ריגשו אותי. צריך המון כוח רצון ומוטיבציה על מנת לסיים את המרתון, אף כתבה או אנשים ששוחתי איתם לא הכינו אותי נפשית לכוח הרצון שצריך לסיום. אך לאחר חציית קו הסיום התרגשתי מאוד וכבר חשבתי על המרתו הבא.
ברצוני לברך לשבח את הארגון המעולה של העוסקים בכך, על הסדר חלוקת המים והכיבוד- ישר כוח.
איילת פאר
אני בת 46, הספקתי להתאמן כ 6 שבועות למרוץ בהדרכת תמי ברוך הנפלאה, ורצתי 10 ק"מ. התחלתי לרוץ בעקבות משבר ספורטיבי שחוויתי עם מותה של לי זיתוני ז"ל, לפני כחצי שנה. לי הייתה מדריכת הספינינג שלי למעלה מ3 שנים והיא היתה סוג של מודל בשבילי וגם לרוח ספורטיבית ומקור להמון עידוד ואמונה ביכולותי. במרוץ ביום שישי רצתי כשלידי צמיד המרתון הכתום וצמיד סגול שהכינו חבריה ובני משפחתה של לי, עליו כתוב justice for lee . ערב לפני דיברתי עם אמה ואמרתי לה שהצמיד יהיה איתי במרוץ, אבל יותר מזה – שרוחה של לי תהיה איתי. בקטע האחרון של הריצה – כשחזרנו מאלנבי לטיילת, אספתי את שארתי כוחותי ואמרתי חזק בלב: "לילו, את איתי ואני רצה כאן גם בשבילך" וככה, עם פניה לנגד עיני ועם המחשבה עליה בראשי – הגעתי לקו הגמר!
איציק יוספון (מניף ידיים)
צריך להיות מישהו מיוחד כדי להשתתף באירוע המרתון- זו התובנה שהגעתי אליה כשהגעתי לקו הסיום עייף ומותש לאחר מסע פנימי של 10 ק"מ. זו הפעם השלישית ברציפות שאני משתתף באירוע הזה ובכל שנה זו חוויה חדשה ומעצימה לא כנגד מי שרץ מסביבך אלא מול עצמך. אין לאן לברוח ואין ברירה אלא להתמודד עם כאבים פיזיים ותעצומות הנפש.
לפני שנה בדיוק, ב-30.3.11, נפצעתי בתאונת ספורט וקרעתי את רצועות הברך בפעם השנייה בחיי. הגוף הצליח להכריע אותי שוב ובאופן בלתי צפוי. אני מודה, שהיו לי ספקות וחששות לגבי ההשתתפות שלי במרתון אבל לפני מספר ימים הבנתי שאני חייב לסגור מעגל ולנצח את הגוף בחזרה.
8:30- תפילה קטנה לשמיים ויוצאים לדרך. הריצה התחילה על מי מנוחות, השרירים נעו בקלילות והגוף קיפץ בתיאום עם הנשימות העמוקות שלקחתי מתערובת המתח, הלחץ וההתרגשות. מפגין מעין פרצוף מחוייך לאנשים ולמצלמות שבצדדים אך בפנים השקט הזה של הגוף לא מוצא חן בעיניי. כמו בסרט קולנוע צפוי, העלילה התחילה להסתעף. אחרי 3 ק"מ כאבי הברכיים התחילו לאותת לי לפרוש מהתחרות, תנועת השרירים נהיו כבדות כמו שרשרת ברזל ששוקלת 3 טון והמסלול נראה כמו אדמה לוהטת שחורכת לי את כפות הרגליים.
כל הזמן, עוברות לי המחשבות של הלילה שלפני. אסור לי לאכזב את עצמי. אסור לי לאכזב את המשפחה והחברים שרוצים בהצלחתי. עברתי דרך ארוכה ותהליך פנימי מתמשך מאז הפציעה ואסור לי לעצור. לא עכשיו. אני מעודד את עצמי על כל 10 מטר שאני מצליח להמשיך לרוץ. אני חושב איך שכולם מחכים לי בקו הסיום עם הרבה אהבה וחום.
בשעה 9:38 , 100 מטר לפני קו הסיום, אני רואה את משפחתי בחבריי מעודדים מהצד בקולניות, כאביי הברכים נדמו, תרועת הניצחון של הנפש הדהדה בתוכי. זהו- כך נסגר מעגל.
עדי טובול שמש
השתתפתי במקצה של ה10 ק”מ. זה היה המרוץ הראשון שלי והחוויה שעברתי שם היא מאד קשה לתיאור ההרגשה היא עיליית ומשגעת , ההישג הוא של ניצחון אישי של הגשמה וגאווה. זה נותן לך רצון לעוד ואפילו מכניס אותי להילוך שהפעם הבאה תהייה חצי מרתון. חוויה מדהימה….
חוויות הרצים ממרתון ג'ילט תל אביב- חלק 1, חלק 3 , חלק 4 , חלק 5
גם אתם רוצים לספר את החוויה שלכם?
כתבו לנו את החוויה שלכם בקצרה, הוסיפו תמונה מהמרתון – מכאן ושלחו אותה למייל [email protected] .
