נתחיל מהסוף. השבוע רצתי את מרתון ברלין שחוגג 40. כששואלים אותי איך היה, אני ישר עונה – מדהים. אך אחד הדברים שידעתי שאצטרך להתמודד איתם, אבל לא הבנתי לעומק את המשמעות שלהם היה תקופת האימונים. מרתון ברלין מתקיים בסוף ספטמבר והמשמעות היא להיות בשיא הכושר בחודשים יולי- אוגוסט-ספטמבר, חודשים
חמים, לחים ולא ממש ידידותיים למי שמחפש לרוץ למרחקים ארוכים. לכן הריצות שלי התקיימו בשעות הבוקר המאוד מוקדמות או בלילה.
שמח להיות אחרי. צילום למזכרת
אדרנלין באוויר
אך לא הכל היה על פי התכנונים שלי. חודשיים וחצי לפני הריצה השתתפתי בריצת חצי מרתון לילית עם חברים. היה הרבה אדרנלין באוויר, רצנו בצוות, הקצב עלה לקצב שהיה מהיר עבורי, הלחץ החברתי עבד והוא עלה לי בפציעה מתחת לברך ימין. עם הפציעה הלכתי לסם חמיס מאיימקס לבדיקת ריצה מקצועית והוא מיד הודיע לי שיש לי "חבר חדש" בשם שין ספלינטס (כאבים בקדמת השוק).
רגעים לאחר הסיום. וילסון קיפסאנג סיים לפניי
כמובן שלא היה לי מושג מה זה ומה זה אומר, אבל ידעתי שאני צולע וסובל מכאבים גם בהליכה. חמיס אמר לי, שלא תהיה לי בעיה וכי אין צורך לנסות לבטל את חבילת המרתון לברלין. חודשיים של טיפולים בחשמל, דיקורים, עיסויים ופיזיותרפיה
עשו את שלהם ואת השיפור הרגשתי בעיקר בשלושה שבועות שלפני המרתון. עד אז הייתי צולע למסלול. צולע ב-7 הק"מ הראשונים ואז מתניע. ההסבר הוא שהשריר היה חייב להתחמם ורק אז הכאב היה מתפוגג לו ומאפשר לי ליהנות מהריצה. אומרים שאחד הדברים הכי קשים במרתון הוא להגיע למרתון. ובאמת זה היה המצב כי גם הפציעה וגם האימונים המפרכים בחום של יולי-אוגוסט, גרמו לי להיות עייף ותשוש רוב הזמן.
בתחילה ניקח את ברלין
נוסעים לברלין. הראש לא מפסיק לעבוד , מתעסק עם המון החלטות קטנות – מהם הקצבים? מהי אסטרטגיית הריצה? האם נצליח לסיים את המרתון הזה? לרוץ עם מוזיקה, בלי מוזיקה – מצד אחד אני רוצה להרגיש את החוויה במלוא עצמתה ולהתחבר לסימנים שהגוף מאותת לי, ומצד שני זו בדיוק הסיבה לכך שצריך לרוץ עם מוזיקה. אחרי
30 ק"מ לא בטוח שאני רוצה לשמוע מה לגוף יש להגיד לי.
החוויות שעברתי במהלך הימים ששהיתי בברלין, היו רבות. אחת מהן היתה ריצת ארוחת הבוקר של יום שבת לפני המרתון. מדובר בריצה של 6 ק"מ ממרכז ברלין עד לאצטדיון האולימפי. אלפי משתתפים מחופשים ושמחים, הפיגו את החששות וגרמו
לנו לצאת עם תיאבון אדיר לקראת הריצה שלמחרת.
אזור ההזנקה. מעל 40 אלף משתתפים
אנקדוטה נוספת היתה בזמן הטיסה. לידנו ישב בחור גבוה בשם איתן חרמון. איתן הוא פצוע צה"ל שאיבד את רגלו במלחמת לבנון השנייה, והוא רץ עם פרוטזה ומגיע לתוצאות מרשימות ביותר – שלוש שעות וקצת. איתן הגיע עם צוות של "עמותת תקוות" שליווה אותו והסיפור שלו ריגש אותי וליווה אותי לאורך חלק גדול מהריצה.
מדליית הסיום של המרתון
סיפור נוסף ואחרון הוא, שעל המסלול פגשנו שני ישראלים בשנות השישים לחייהם,
שלאחד מהם זהו המרתון ה-4 ולחברו זהו המרתון ה-5. הם זיהו אותנו כישראלים
בזכות כובע הישראמן שהיה על ראשי ומשם חלוקת הטיפים והמידע כבר היו עניין
טבעי. אני מתייחס למפגשים הללו, משום שלדעתי הם נתנו לי כוחות לא פחות מהכוחות
שקיבלתי בזמן האימונים. אם אותם גיבורי הסיפורים שהבאתי לכם, לא מוותרים
לעצמם אז לי באמת שאין זכות.
מרתון ברלין הראשון בשנת 1974. 286 משתתפים בלבד כשהמנצח קבע זמן של 2:44:53
עשו ספורט ולא מלחמה
הריצה עצמה הייתה בלתי רגילה. לא היה מטר ללא עשרות רבות של אוהדים שהריעו לנו
וחיזקו אותנו. מזג האוויר היה לא פחות ממושלם. היינו אחראיים מבחינת
הקצבים, ולא הגברנו בהתחלה גם כשיכולנו ונשארנו חזקים עד לק"מ האחרון. יכול
להיות שהיינו יכולים לשפר בעשר דקות את התוצאה, אבל במרתון הראשון לא לוקחים סיכונים כאלה.
הגרמנים
מסודרים ברמות שאין לתאר ובכל רגע שבו חשבתי על משהו, הוא חיכה לי מעבר
לפינה. ג'לים, איזוטונים, מים, בננות, תפוחים, תה, וחטיפים, היו רק חלק
מהמזנון שליווה אותנו, וזה עוד לפני עשרות הלהקות הרשמיות והספונטניות
שהתארגנו להם לאורך המסלול. התחלנו את הריצה עם חיוך, וסיימנו אותה עם חיוך
גדול יותר ועמדנו בכל היעדים שהגדרנו לעצמנו.
המשמעות
של המרתון מבחינתי היא, הידיעה שניתן לצאת לדרך שבה אתה יודע מראש שתיתקל
במשברים ולדעת מראש שאתה הולך להתגבר עליהם. הגוף, לפחות שלי, לא בנוי
לריצת מרתון אולם כוח הרצון גובר על כל מכשול ואני מאושר על כך שאוכל לספר
לילדים שלי על הקושי, על התמודדות ועל הניצחון. על המשמעות של להיות נחוש,
לא לוותר ולרוץ למרחקים ארוכים.
תודה רבה לכל החברים שרצו איתי לאורך הדרך.
תודה לחברים שלא רצו איתי וקיבלו את הבחירה שלי.
תודה לפרטנר שלי לריצה שמשך אותי כשהייתי צריך.
תודה ליעלי אשתי, לנועה וגיא שחיבקו אותי מזיע כל שבת בבוקר וחיזקו אותי בכל צעד.
זכרו, עשו ספורט ולא מלחמה.
