מי שהתאכזב מהניצחון ב-2:04:15 שעות של ג'פרי מוטאי ומהמקום השני במרתון הבכורה של דניס קימטו עם 2:04:16 שעות צריך לבדוק את עצמו. מי באמת קובע את כללי התחרות?

מאת:חגי אשלגי

• כל הכתבות על מרתון ברלין – כאן
• קישור לסיקור החי – כאן

It's a GROUP, stupid
האמריקאים הנחילו לעולם את סיסמאות הספורט שלהם, ואחר כך גם שטפו איתם את המוח. "ניצחון הוא לא הכל, הוא הדבר היחיד" (מאמן הפוטבול וינס לומברדי), "הקצב היחיד שקיים הוא קצב התאבדות, והיום זה יום טוב למות" (סטיב פריפונטיין), וכו'… אנחנו ינקנו מילדות את התורה, והאמנו.

אבל ברמות של מערב קניה לא משננים אמריקאית. שם עושים דברים ביחד. מי שמוצא את עצמו לבד, עלול להיכחד. פעם אחר פעם אנחנו רואים אותן, את החבורות, את הדבוקות, את הציד בקבוצה.

חבורות של קנייתים ולעתים גם אתיופים מנהלות מקדמת הדבוקה את אג'נדה של ריצות הכביש והמרתון כבר שנים, וזה עובד עבורם טוב יותר מכל טקטיקה אחרת. הראיות – רשימת מהירי העולם במרתון מכוסות בדגלי קניה (ובמידה מועטה יותר) ובדגלי אתיופיה.

הם חיים יחד, מתאמנים יחד, אוכלים יחד, מנוהלים יחד, נוסעים יחד להתחרות, גרים יחד לפני התחרויות. לפני ברלין אמר שיאן העולם הקנייתי, פטריק מקאו, שהוא מתאמן לאחרונה עם ג'פרי מוטאי וכי מוטאי בהחלט מסוגל לשבור את שיא העולם שמקאו עצמו קבע בברלין לפני שנה.

להתאמן יחד ולעזור ליריב שלך להתכונן לניסיון לשבור את שיא העולם שלך עצמך? הדבר דומה למייקל פלפס וריאן לוכטי שוחים ביחד אצל סדרות אימון אצל אותו מאמן. אצל האמריקאים, אין דברים כאלו! (חוץ ממקום אחד בעת הזו – שאליו נגיע עוד מעט).

כפי שהם מתאמנים כקבוצה, הם גם מתחרים כקבוצה. לא צריך עודף תכנון או "סגירות" מראש. לא צריך לומר מילה. זה בא טבעי. הכפירים הצעירים רצים בדבוקה ביחד עם מלך האריות ומקווים להשתוות לו. הם מנסים להתמודד עם פרצי התוקפנות המהירים של המלך, ולשרוד. הם מכבדים את סמכותו ויכולתו.

על כבישי ברלין
כך יצאה החבורה הקנייתית לרחובות ברלין. להקת מכתיבי קצב בגופיות "זברה" וארבעה-חמישה מתחרים "רשמיים". ג'פרי מוטאי הוא המלך המכהן על המסלול. ניצחון בברלין היה מעניק לו כמעט סופית את פרס ה-World Marathon Majors (WMM) של 500,000 דולר כרץ המרתון הבכיר בסדרת המרתונים הבכירה בעולם לשנים 2011-2012 (מוטאי ניצח ב-2011 בבוסטון ובניו-יורק).

מוטאי ביקש פתיחה של 1:01:40 שעה בחצי המרחק. הם איחרו להגיע לשם ב-32 שניות. יחד עם מוטאי ומכתיבי הקצב, הגיעו לחצי הדרך, ג'פרי קיפסאנג הצעיר (במרתון בכורה, בעל שיא אישי של 59:26 דקות בחצי מרתון); דניס קימטו (במרתון בכורה, בעל שיא אישי של 59:14 דקות בחצי מרתון) וג'ונתן מאיו (שקבע כבר בינואר השנה במרתון דובאי תוצאה של 2:04:56 שעות).

15 הקילומטרים, מהק"מ ה-5 עד ה-20, נעו על קצב אחיד שבין 14:44 ל-14:40 דקות לכל 5 ק"מ. עשרת הקילומטרים הבאים, בין 20 ל-30 התכוננו להמראה וחלפו ב-29:09 דקות. ממוצע של 14:34 דקות לכל 5 ק"מ (או 2:55 דקות לק"מ).

אחרי 30 ק"מ העביר ג'פרי מוטאי הילוך ונתן את הלחיצה הקטלנית על הדוושה שהפכה לסימן ההיכר שלו, ושניצחה עבורו שניים מהמרתונים הגדולים בעולם ב-2011. הוא נתן קילומטר של 2:43 והשלים את חמשת הקילומטרים בין 30 ל-35 בקצב מטורף של 14:19 דקות (ממוצע של 2:52 דקות לק"מ). כצפוי, הדחיפה הזו ניערה כמעט את כל יתרת הדבוקה. מכתיבי הקצב נעלמו והמתמודדים החלו להתפוגג לאחור. רק חברו של מוטאי לאימונים, דניס קימטו (במרתון בכורה עבורו), הצליח לשרוד ולהישאר עם מוטאי בחוד. מכאן ועד הסוף רצו השניים יחדיו עד קו הסיום.

בק"מ ה-40 עוד היו השניים מרוחקים רק 7 שניות מקצב שיא העולם, אבל שניהם נראו מתעייפים. קימטו בקושי עמד על הרגליים. בסיום, קימטו לא ניסה אפילו לתת קרב למלך המנוסה. גם אילו היה מנסה, ספק אם היה בכך טעם. קימטו נראה על אדי הדלק האחרונים בהחלט ונגרר אחרי מוטאי בשני הק"מ האחרונים.

בסיום היו אלו ג'פרי מוטאי ראשון ב-2:04:15 שעות; דניס קימטו שני עם מרתון הבכורה (הרשמי) המהיר בהיסטוריה – 2:04:16 שעות; ג'פרי קיפסאנג שלישי עם מרתון בכורה מרשים משל עצמו ב-2:06:12 שעות.

כל תשעת הרצים הראשונים במרתון ברלין 2012 מקניה – התשיעי בזמן של 2:10:22 שעות.

מדוע לא נלחמו קימטו ומוטאי במאוץ לקו הסיום?
התקשורת המערבית, ובעיקר האמריקאית, נכנסה לסחרור מיידי עקב ה"בעיה" של היעדר מאוץ סיום בקרב "לחיים ולמוות" בין שני המובילים. האם קדושת הניצחון בכל מחיר הופרה כאן כדי לאפשר למוטאי לקחת הביתה את 500,000 הדולרים של זכייה בליגת ה-WMM לשנים 2011-2012? האם קימטו הצעיר נתן יותר מדי "כבוד" למוטאי הוותיק? האם השיטה של ניצחון בכל מחיר נעקפה והופרה על ידי צמד קנייתים?!

רצי קניה משדרים:
אנחנו לא גלדיאטורים, אנחנו נקבע את הכללים
הרצים הקנייתים רצים בקבוצות, חיים בקבוצות וחושבים קבוצתי. פרנסי המרתונים המערביים הם אלו שרוצים להופכם לגלדיאטורים מודרניים שנלחמים אלו באלו עד התמוטטות לקול תשואות. אנחנו, קהל תאב הקרבות והיריבויות, יחד עם המארגנים, מריעים לתחרות שמקדשת את הניצחון, ומחפשת להכתיר כל שנה את "רץ המרתון הטוב בעולם".

הקנייתים משתתפים במשחק הזה כי שווה להם. כלכלית – בהחלט כלכלית. הם לא בחרו להיות שכירי חרב, הם לא בחרו להיות גלדיאטורים שנזרקו לזירה להילחם אלו באלו להנאת הקהל בקולוסאום. היכולת שלהם היא זו שמזכה אותם בהשתתפות במשחק בכללים שלהם. גם אם זה אומר להימנע, כשמתחשק להם, ממאוץ לקו הסיום נגד חבר לאימונים שעומד לזכות בחצי מיליון דולר.

מי שחפץ לחלוק על ההיגיון הזה, מוזמן להגיע ב-2:04:15 שעות לקו הסיום של המרתון ולנסות! אבל כל עוד חברי האימון הקנייתים מגיעים לשם יחדיו ולבדם, הם אלו שזכאים להכתיב את הכללים בקילומטר האחרון! הם אינם חייבים לנו מאום.

בין כך ובין כך, לא נראה היה שלדניס קימטו נותר כח למאוץ סיום. הוא היה על אדי דלק אחרונים, במרתון בכורה מהטובים בהיסטוריה (באותו רמה רק עם מרתון הבכורה של מוזס מוסופ בבוסטון אשתקד). הוא קבע את הזמן הרשמי החמישי הכי מהיר בכל הזמנים, כאשר רק מוטאי (שנייה לפניו) מונע ממנו להיות רביעי.

אין ספק שג'פרי מוטאי, חברו לאימונים, הביא את קימטו להישג הזה. אין ספק שקימטו לא היה מגיע לתוצאה הזו בברלין 2012 אלמלא נוכחות מוטאי. אין ספק שערכו של קימטו בשוק המרתונים הבינלאומי נסק פלאים בזכות היצמדותו לג'פרי מוטאי בכבישי ברלין. קימטו עוד ירוויח הרבה יוקרה, כבוד וכסף בזכות המשיכה שמשך אותו מוטאי.

ייתכן שקימטו לא הרגיש שיהא זה מכובד או ראוי להחזיר רעה תחת טובה להובלה ולהכתבת הקצב של מוטאי. ייתכן שמוטאי הבטיח לו כמה דולרים מהפרס. ספק אם נדע. מה שחשוב הוא, שמוטאי הגיע שלוש פעמים בעמדת ניצחון לקו הסיום של המרתונים הגדולים בעולם בשנה וחצי האחרונות, וניצח בכל שלושת הפעמים. פעם אחת היה לצדו גם חבר לאימונים. כשהם שם לבדם הם מקבלים את ההחלטות, לא אנחנו.

ולאתרי הריצה האמריקאים שנחרדים מחילול קודש קודשי ה"ניצחון בכל מחיר", נאמר – תלמדו לחיות עם זה. אולי גם תלמדו לחקות את זה. העובדה היא, שכל תשעת הראשונים בברלין באו ממערב קניה. אולי יש לכם מה ללמוד. אולי ריצת כביש וריצת שדה היא ספורט יותר קבוצתי ממה שאי פעם חשבנו.

דווקא במערב ארה"ב נראה שישנם כמה רצים שהתחילו להפנים עמוק את ערך הקבוצה. הם אמנם מתחרים חזק ביניהם, אבל הם מתאמנים יחד וחיים יחד ב"אורוות" של אלברטו סלזאר וג'רי שומכר במדינת נייקי באורגון. העבודה הקבוצתית הזו הניבה, בין היתר, את מדליות הזהב והכסף בריצת ה-10,000 מטרים האולימפית האחרונה בלונדון, ובמקרה אחר את מיקומים 1-2 מבין נשות המרתון האמריקאיות במרתון האולימפי של לונדון 2012.

נשים
אברו כבדה האתיופית ניצחה בברלין לפני שנתיים והגיעה לקו הזינוק כמועמדת המובילה לניצחון, עם שיא אישי איטי בשניות מ- 2:20 דקות, לפני מתחרותיה הקרובות. בתחילה, הייתה זו דבוקה נשית של חמש אשר הלכה והצטמצמה לכל אורך הדרך.

עד הק"מ ה-35 החזיקה טירפי צגאי עם בת ארצה, אבל שם נתנה כבדה את התאוצה שבסופו של דבר הכריעה את המרוץ. את שבעת הק"מ האחרונים רצה כבדה רק עם מכתיב קצב לפניה, אשר גם "השתחרר" מתפקידו בקילומטרים האחרונים. כבדה המשיכה לבדה קדימה. שיא המסלול היה אבוד, אבל כבדה שיפרה את שיאה האישי בכמה שניות כשניצחה עם 2:20:30 שעות.

טירפי צגאי שיפרה את שיאה האישי בלמעלה מ-2 דקות וסיימה שנייה עם 2:21:19 שעות. שלישית הגיעה אולנה שורנו האוקראינית עם 2:23:32 שעות.

ההופעה הישראלית
ניתאי שטיין ממועדון איילות סיים ראשון בין הישראלים במרתון הבכורה שלו. שטיין קבע תוצאה מצוינת של 2:29:36 שעות וסיים במקום ה-50 כללי מבין הגברים! שלומי לאון מרמת השרון הגיע שני מבין הישראלים עם 2:40:18 שעות ומקום 173 כללי. גלעד שטיין מרצי רמת השרון סיים שלישי מבין הישראלים עם 2:44:23 שעות.

בין הנשים הישראליות סיימה ראשונה טליה אלוש ב-3:39:50 שעות; שנייה מיכל רגו'אן ב-3:40:37 שעות ושלישית ורדית סגל מרצי המושבות, שרצה בקטגוריית הגיל של מעל 45 לנשים, ב-3:44:55 שעות.

• תוצאות כל הישראלים שרצו במרתון ברלין רוכזו באתר raceview – כאן