היום הגדול: המחר אכן מגיע, ולאחר ארוחת בוקר במלון, אני מתחיל בצעידה אל עבר נקודת הזינוק, שרחוקה קצת יותר מ-2 ק"מ משם

מאת:עופר ביידה

החלק הראשון של הסיכום שלי למרתון ברלין כאן 

המחר אכן מגיע, ולאחר ארוחת בוקר במלון, אני מתחיל בצעידה אל עבר נקודת הזינוק, שרחוקה קצת יותר מ-2 ק"מ משם.

לשמחתי אני פוגש עוד ישראלים, את הקבוצה של נמרוד דרייפוס (כדורגלן העבר, ומי שמארגן בשנים האחרונות את מרוץ קאנטרי ג').

אני מספר לנמרוד שבניגוד למרתון ניו-יורק לפני 6 שנים, הפעם אין סיכוי שאסיים לפניו, אבל הוא לא מאמין לי. טוב שיש רצים שמאמינים בי יותר משאני מאמין בעצמי, גם אם כמובן ברור לי שאין לזה סיכוי…

אנחנו ממשיכים אל אוהלי שמירת החפצים, כל אחד פונה לאוהל שלו לפי מספר המשתתף שהוקצה לו.

זמן קצר אחרי שאני מוסר את השקית ובה הבגדים לשמירה, אני מזהה על רצים ורצות רבים, את מעיל הגשם שאדידס חילקו, שמבטיח שנהיה מהירים אם נלבש אותו…
אני מבקש שוב את השקית שמסרתי לפני זמן קצר, ושם בה את מעיל הרוח שקניתי יום קודם באקספו במחיר לא זול, ומחליט להסתפק בריצה עם המעיל גשם מניילון של אדידס.

קצת פחות מחצי שעה לפני הזינוק המתוכנן, אני מתחיל את הדרך אל אזור הזינוק, בתקווה ששינוי מיקום הזינוק שלי מ-H ל-E, אותו השגתי ביום השני של האקספו, יעזור במשהו…

מאחר והגשם אכן התייצב אף הוא למרתון, המצלמה הקטנה היותר טובה עדיין מחפשת את עצמה בפורטוגל (חזרה לארץ הקודש ולבעליה החוקיים בזמן כתיבת שורות אלו), ואת איכות התמונות של המצלמה הקטנה השנייה, כבר ראינו יום קודם במרתון הגלגיליות, אני מתייצב למרתון גם עם המצלמה הגדולה, וגם עם התיק שלה.
אבל בינתיים המצלמה מחוץ לנדנה ואני רוצה לצלם, לכן אני מצטייד בעוד מעיל גשם מניילון של אדידס, ומנסה להגן על המצלמה בעזרתו, לפחות הניסיון הראשון, מראה את נוכחות מעילי הגשם גם בחלק מהתמונה שלא אמור להיראות…

ניסיון שני מצליח קצת יותר…

איך הגענו מהכביש חזרה אל החול?
לפחות הפלאש עוזר לנו קצת להאיר את היער,

כדי (לא) לראות איפה הקצה?

גם בכיוון השני לא ממש רואים את הסוף…

11 דקות חולפות, ואנחנו מגיעים אל הכביש ממנו יתבצע הזינוק.
בקושי אפשר לזהות את שער הזינוק, וכבר די ברור לי שכבר לא אזנק בזינוק הראשון, שזו הייתה מטרת רצוני לעבור מאזור זינוק H לאזור E.

מה שנשאר הוא לצלם את הרצים והרצות באזור שלי,

את הרצים שמחזיקים בעצמם מצלמה,

ולחכות למחיאות הכפיים, שמבשרות על הזינוק הראשון שיצא לדרך,

כפי שמוכיחים גם הבלונים שהמריאו אף הם אל שמי ברלין המעוננים והגשומים!

עוד מספר דקות חולפות, והרצים שעדיין מהצד הלא נכון של החבל (כמוני), עוברים לצידו השני,

ומתייצבים על הכביש.

שתי דקות עוברות ואפשר להכריז תחילת תנועה!

שער הזינוק נראה כבר בתמונה,

ואני עובר בו בערך 11 דקות לאחר הזינוק הראשון למרתון, שבעצם מהווה את הבסיס לזמן הרשמי.
שטיח הבקרה ימדוד לי את הזמן האישי מרגע זה, ואני מגבה אותו בעזרת הפעלת הגארמין (שעון ה-GPS) שלי.

הנה זה מתחיל!

חלק רצים בצידו האחד של הכביש,

ואחרים בצידו השני,

לפני שהמסלול מתפצל.

אני ממשיך לרוץ בחלק הימני של המסלול,

ובחלוף כדקה אפשר כבר לראות מרחוק את שני קבוצות הרצים מתחברים שוב,

לריצה באותו הכביש.

אני מצלם פעם אחת את הרצים בצידו האחד של הכביש,

ופעם אחרת את אלה שבצד השני.
השוני בזוויות הצילום, מצליח לבלבל אותי בשלב זה של מעבר על התמונות בעת כתיבת הסיכום, אבל כנראה שרצנו כל הזמן באותו הכיוון…

כנראה שמרוב התעסקות עם הצילומים, פספסתי את הסימון לסיום הקילומטר הראשון.

הגארמין לעומת זאת סימן קילומטר ראשון לאחר 5:56 דקות, ללא התערבות שלי, מאחר ולא ביטלתי בו את תכונת ה-Auto Lap שלוקחת זמן ביניים בצורה אוטומטית כל מרחק מוגדר מראש (במקרה זה כל קילומטר).

כנראה שיותר עניין אותי לצלם את אחד ממעילי הגשם הירוקים שסיימו את תפקידם, אני עדיין רץ עם שניים כאלה, אחד מגן עלי והשני על המצלמה הגדולה…

חזרה לזווית צילום יותר שגרתית של הרצים.

גם למעודדים מגיעה תמונה, גם עם המעבר מתחת לגשר, מקשה קצת מבחינת תאורה.

נראה שבינתיים המצלמה שורדת את תנאי מזג האוויר, גם אם כמות התמונות שמצליחות, קטנה באופן משמעותי, מזו שיכולתי להשיג בתנאים אחרים.

את השלט לסיום הקילומטר השני, אני כבר מזהה בזמן.
השוואה בין זמן צילום התמונה, לזמן המצוין לפי הגארמין, מלמדת (כפי שאני גם זוכר) שהם אכן הגיעו כמעט יחד.
הגארמין רושם 5:46 דקות לקילומטר השני שלי.

מתחיל להיות קצת צפוף,

ולכן צריך לנצל את כל רוחב הדרך, ולא רק את הכביש.

הקילומטר השלישי מסתיים לאחר קצת פחות מ-6 דקות, עדיין יש התאמה בין זמני צילום התמונות לזמן הגארמין.

כרגיל במרתונים יש הרבה שלטי עידוד של חברים ובני משפחה, במרתון בינלאומי גדול כמו ברלין, לפעמים קשה אפילו לזהות מהי השפה השולטת בשלט…

ממשיכים לרוץ על הכביש,

וגם על המדרכה.

לא קשה לנחש שמשמעות השלט בתמונה הבאה, היא בערך: עוד 38 ק"מ ל…

נראה שהגשם מתחיל להשפיע על המצלמה הגדולה, למרות מעיל הגשם הירוק שמגן עליה,

אבל אני (עדיין) לא נשבר.

הקילומטר הרביעי כבר היסטוריה, הגארמין טוען שרצתי אותו ב-6:10 דקות.

התמונה הבאה שוב מלמדת, שיש מי שרצים עם קצר או רחוק, עם מעיל גשם או בלעדיו.

לא את כל הלהקות (הרשמיות והלא רשמיות) הצלחתי לצלם, אבל לפחות ניסיתי…

אין ספק שכל להקת עידוד נותנת לנו עוד קצת אנרגיה!

השלט בתמונה מבשר שאנחנו בקרבת תחנת מטרו של מערכת ה-U-Bahn שביחד עם מערכת ה-S-Bahn מהווה חלק נכבד ממערכת התחבורה הציבורית בבירה הגרמנית.

במקרה זה התחנה הקרובה היא של הקו U9, אולי כדאי לי לפרוש מהריצה, לעלות על הרכבת בקו זה וללכת לצלם חיות בגן הזואולוגי, בו נמצא אחד משני גני החיות של ברלין?

נראה לי שנדחה את הביקור בגן החיות להזדמנות אחרת,

ונחזור לצלם הולכי על ארבע – רצים…

הקילומטר החמישי כבר פה, ובו (כמו שיהיה כל 5 ק"מ) נצפה גם שעון שמראה את הזמן הרשמי, מהזינוק הראשון – 41:27 דקות.
הגארמין רושם לי 30:04 דקות (ו-6:14 דקות לקילומטר האחרון), וזמני צילום התמונות 30:30 דקות.
כנראה שייקח לי עוד קצת זמן לזהות את התארכות הזמן לפי צילום התמונות, שהגארמין כנראה לא מזהה…
מה שכבר כן ברור, הוא ההבדל של כ-11 דקות עליו "הכרזתי" בתחילת הריצה בין הזמן הרשמי לזמן האישי שלי שיימדד על ידי שבב מדידת הזמנים.

תחנת הרענון הראשונה כבר קרובה.
התחנות תוכננו כך שאחת תכלול רק מים והבאה אחריה, גם משקה איזוטוני ועוד דברים טובים, וכך לסירוגין לאורך רוב המסלול.
התחנה הראשונה אומנם, היא רק של מים, חלפו רק 5 ק"מ, ומג האוויר גשום ובוודאי לא חם, אבל אני מחליט לא לוותר עליה,ומנסה נואשות, כמעט תוך כדי התנגשות באחד הרצים, להגיע אליה, מהצד הימני של הכביש לזה השמאלי בו מוקמה.

המשימה מוכתרת בהצלחה.
למעשה חוברת המידע המפורטת שהייתה באתר המרתון, הודיעה שכל תחנות הרענון יהיו בצד הימני של המסלול, למעט אלו שבין הקילומטרים החמישי עד השישה עשר שיהיו בשני הצדדים.
משום מה למרות שתחנה זו עומדת בטווח קילומטרים זה, לא ממש הצלחתי למצוא את התחנה בצד הימני ואפילו בזמן הריצה חשבתי שזו טעות שלי שלא "זכרתי" שפה התחנה תהיה רק בצד אחד…

אם לא מספיק שהכביש רטוב מהגשם, עכשיו עלינו גם להיזהר מלהחליק על הכוסות.

כנראה שבינתיים איאלץ להמשיך לרוץ בצד השמאלי של הכביש.

השירותים שמתגלים לאחר זמן קצר בצד זה היו יכולים להיות אישוש להחלטה זו, אם הייתי מרגיש צורך להשתמש בהם.
אבל זמן קצר אחרי תחנת שתייה ראשונה זה כנראה מוקדם מדי, במיוחד לאור העובדה, שלא ממש שתיתי הרבה לפני הזינוק.

הגארמין רושם לי לקילומטר השישי 6:57 דקות וזמן מצטבר של 37:01 דקות.
אבל זמני צילום התמונות מתעקשים שזה לקח קצת יותר זמן – 7:34 דקות.

הפתרון לתעלומה הוא שחוץ מהעובדה שלא ביטלתי את תכונת ה-Auto Lap עליה הסברתי קודם, גם תכונת ה-Auto Pause עדיין פעילה.

תכונה זו עוצרת את השעון בכל פעם שהיא מזהה שמהירות ריצתי קטנה עד לכדי עצירה.

כלומר כבר בתחנת הרענון הראשונה, השעון נעצר למשך 37 השניות בהן עמדתי ושתיתי, וכך יהיה בכל עצירה שלי בהמשך הריצה.

נדמה לי שניסיתי לבטל תכונה זו בהמשך, אולי בתחנת רענון זו, או באחת הבאות, אך לבסוף החלטתי לוותר על המאמץ.

כנראה שיותר קל לצלם תוך כדי ריצה עם מצלמה ששוקלת יותר מקילו, עם גשם מציק וכשהיא עטופה במעיל ניילון נגד גשם, מאשר לשנות הגדרה פשוטה בשעון…

במחשבה שנייה נראה שגם הצילום בתנאים כאלה, מתחיל להיות קצת בעייתי…

למרות הקושי הטכני, אני מנסה לשנות תוך כדי הריצה, את הגדרות הצילום שאני מצליח לטפל בהן, למרות ההפרעה של מעיל הגשם שעוטף את העדשה…
הבעיה שקצת קשה לי להחליט אם התוצאה טובה יותר מזו הקודמת,

ולכן אני ממשיך בניסיונות.

ראיתי לפחות רץ אחד שהיה קצת לפני שניסה לצלם את השלט בתמונה, יש לי הרגשה שלמרות שברור (לפחות ממבט חיצוני) שהמצלמה שלי הרבה יותר מקצועית משלו – התמונה שלו יצאה כנראה יותר טוב…

אני עדיין לא מתייאש גם אם כנראה שוב פספסתי שלט סימון – לסיום הקילומטר השביעי.
מאחר ולא זכור לי שהייתה לי סיבה טובה לעצור בקילומטר זה (תחנת רענון למשל), כנראה שאפשר לסמוך על הזמן שהגארמין מדד לי לקטע זה – 7:12 דקות.
ההסבר להמשך ההאטה של הקצב שלי לקילומטר, מושפע כנראה גם מההמשך ההתעסקות עם המצלמה הגדולה, וכמובן העייפות המצטברת מסחיבתה.

מעבר תחת עוד גשר נקרה בדרכינו,

ואני ממשיך לרוץ בצד הימני של הכביש אליו חזרתי זה מכבר, ולנסות לצלם את הרצים והרצות, כמו גם את הנוף שמשמאלי.

לפתע אני שומע מישהו קורא בשמי (או צלם "שוונג" או "הרץ המצלם", קצת קשה לי לזכור מה היו המילים המדויקות בשלב זה…).
אני מזהה את החולצה האדומה של רצי הקבוצה של נמרוד דרייפוס, אותם פגשתי לפני כשעתיים, עם הגיעי למתחם הזינוק.
איתי ברון שהיה גם במפגש ובתמונה ההיא, בוודאי היה שמח לתמונה טובה יותר מהתוצאה שלפניכם, אבל בכל זאת גם זה משהו…

לפחות אפשר לזהות יותר בבירור בצידה השני של החולצה של איתי, את הלוגו המוכר של קבוצת הריצה שהוא מייצג.

ניסיוני לאלץ את המצלמה הגדולה לשפר ביצועים, כנראה גורמים לי להחמיץ את הבשורה, על סיום הקילומטר השמיני.
הגארמין מדד לי קצב כמעט זהה לקילומטר הקודם – 7:11 דקות.

עוד ניסיון אחד ודי!
תמונה אחרונה לפני שאני נשבר, ושולח את המצלמה הגדולה למנוחה בפאוץ' שלה, אותו אני סוחב בנאמנות, בשמונת הקילומטרים שחלפו מאז הזינוק.
מעיל הגשם שהגן עליה בחירוף נפש עד כה, מוצא את עצמו לאט אבל בטוח בצידי המדרכה.

אני שולף את המצלמה הקטנה, ומקווה שהיא תחשוב שהרצים והרצות, הם ילדים וחיות שעשועים, כי עם זה בניגוד לספורט, היא אמורה לפי ההגדרה, לדעת להתמודד…
זה לוקח קצת זמן, אבל לבסוף תמונה אחת זוכה ממני לאישור.

תחנת הרענון מגיעה בזמן, כנראה קצת אחרי תום הקילומטר התשיעי, שגם אותו לא הצלחתי לצלם.
הגארמין רשם 8:07 דקות לקטע זה, מאחר וזה היה כנראה לפני תחנת הרענון הנוכחית, ולא זכורה לי סיבה אחרת לעצירה, ייתכן והניסיון להחליף מצלמות אותו ביצעתי שלוש פעמים בזמן זה, "אשם" חלקית בהאטה המשמעותית שלי בקילומטר התשיעי.

קצת מים,

לפני שאני ממשיך אל שולחנות התה, מי חלם בשנים הרבות בהן אני רץ, שאשתה תה חם במרתון, ועוד איהנה מזה…

בננות הן כמובן לא אנרגיה זרה לי, הן ממרתון וונציה לפני חמש שנים, כמו גם מריצות אימון למרתון למרחק 36 ק"מ, שאורגנו בעבר ע"י צפריר גולן בגן שמואל וצביקה פישמן בזיכרון יעקב.
בכל המקרים הן עזרו לי בצורה ניכרת להתמודד עם המרחק המאתגר.

עוד רצה ישראלית מזהה את "הרץ המצלם" של "שוונג", ואני שולף שוב את המצלמה הגדולה בניסיון להוציא תמונה יותר טובה.
ניסיון זה כנראה היה מוטעה, ולפני שהספקתי לשלוף שוב את המצלמה הקטנה לניסיון נוסף, הרצה הותירה אותי מאחור, ונעלמה בין הרצים והרצות מלפני…

חזרה למצלמה הקטנה, לתיעוד סיום הקילומטר העשירי.
הגארמין מתעקש שהוא לקח לי "רק" 8:30 דקות, אבל לפי הערכה המתבססת על זמני צילום תמונות (למרות שלא צילמתי חלק מהסימונים בקילומטרים הקודמים), הזמן האמיתי הוא כ-10 דקות.
כאן משפיע כנראה הזמן שהגארמין עצר מלכת יחד איתי, בתחנת הרענון האחרונה.

נשכח קצת מהחישובים ונחזור לרוץ.
במהלך הריצה אני מנסה לדמיין (עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי) שאני במרתון טבריה, מה שאומר שאני עכשיו בערך בצומת צמח…

משום מה אני אוהב לצלם במרתונים בחו"ל שלטי דרכים, ואני לא פוסח על כך גם בברלין.
השלט הבא מכוון אותנו למקומות כמו דרזדן הרחוקה, או קרויצברג ואלכסנדר פלאץ (ככר אלכסנדר) בברלין עצמה.

סיומו של הקילומטר ה-11 מחזיר אותי לחישובים, הקצב השתפר ועומד כעת על 6:27 דקות.

הפניות שהיו במרתון לא העיקו יותר מדי, אבל הגענו לאחת מהן.

רבים מהרצים והרצות כבר בלי מעיל הגשם הירוק, אבל אני מתעקש להישאר איתו בינתיים.

אני כמובן לא מוותר על עוד תחנת מים,

גם אם פירוש הדבר שלעצירה זו יתווסף מיד גם ביקור בשירותים שלפנינו.

לפחות זמן מנוחה זה יכול להיות מנוצל גם לתמונה קצת פחות מטושטשת…

חזרה למסלול ולפגישה עם הסימון לסוף עוד קילומטר.
הגארמין מסמן זמן סביר יחסית של 6:46 דקות, אבל התמונות דוחות טענה זו בשאט נפש, ומסכמות זמן ריצה + תחנת רענון + הפסקת שירותים ב-9:28 דקות!

לאחר כמה ניסיונות אני מצליח (בערך) לצלם את הכיכר והמזרקה עליה חלפנו בסיום קילומטר זה.

האם הסימון על הכביש הוא של אופניים? לא ממש משנה, היום הוא יומם של הרצים והרצות!

עוד ועוד להקות עידוד (כנראה מטעם עצמם) נראות בשטח.

איכשהו אני מצליח לצלם את השלט שעליו מספר המזל 13 לפני שהוא נעלם.
אם הייתי עכשיו בטבריה, צומת מעגן והפנייה שמאלה לעין גב היו צריכים להיות קרובים,

אבל כנראה שזה לא הכיוון במקרה זה, גם אם נראה שהקילומטר ה-14 נעלם לי בדרך…

אני מחליט לנסות משהו חדש, כבר ברור לי שמצב "הילדים וחיות שעשועים" במצלמה הקטנה בו אני משתמש מאז עברתי לצלם בה, לא ממש מספק את הסחורה, ומתוך ייאוש אני מעביר אותה למצב אוטומטי.

יש לי הרגשה שחל שיפור כלשהו בתוצאות שהיא מצליחה להפיק.

לפני כל שולחן בתחנות הרענון היה שלט של תפקידו בכוח.
אני פוגש את זה של המשקאות האישיים,

לא נראה שנשארו בשלב זה ובחלק זה של הריצה, הרבה כאלה בשולחן.

כרגיל הסדר שלי קבוע – מים,

תה חם,

וכמובן בננות!!!

אל כוסות המים השקופות המהוות עדות חותכת לכמות המשתתפים, מתווספות בתחנות אלו גם כוסות המשקה האיזוטוני.

השעון מציג זמן רשמי של 1:59:22 שעות ל-15 ק"מ.
הגארמין מציין 1:41:20 שעות, כלומר פער של 18 דקות.
פירוש הדבר שמעבר ל-11 הדקות שהן הפער בין הזמן הרשמי לזמן האישי שלי (בו חציתי את קו הזינוק), הגארמין שלי מפגר בעוד 7 דקות, בגלל כל העצירות שלי עד כה, שלא נמדדו על ידו בגלל תכונת ה-Auto Pause, שפועלת כנראה ללא דופי…

אם נמשיך במשחק הסימולציה שלנו, הרי שלמרות שחלפנו על פני תחנת הדלק ליד קיבוץ האון, יש עוד הרבה רצים מאחורי, במקום הרצים הראשונים, שכבר עושים את דרכם חזרה מנקודת הסיבוב בעין גב.

גם כשאני מחזיר את המבט קדימה, כמות הרצים שרצה באותו כיוון כמוני לא קטנה.

מזל שיש סימוני קילומטרים בולטים (למרות שפספסתי כמה) שלפחות יהיה לי מה לצלם, כשאני מתקשה לצלם דברים אחרים…

לפי הגארמין הקילומטר האחרון עמד על קצב של 7:02 דקות.
קצת מוזר שלפי זמני צילום התמונות זה לקח פחות זמן – 6:48 דקות, לזה כבר אין לי הסבר הגיוני, חוץ מהאפשרות שקילומטר זה היה קצר או שהגארמין מתחיל לזייף…

כשאני כבר רואה בניינים שנראים לי מעניינים, אני כמובן מנסה להוסיף אותם לתמונות "הטיול" ברחובות ברלין.

לא את כל להקות העידוד/נגנים הצלחתי לצלם,

אבל לפחות ניסיתי.

סיום הקילומטר הבא, הוא זמן טוב לבדיקה והשוואה מחודשת של זמני הגארמין והתמונות.
6:22 דקות לפי הגארמין ו-6:30 לפי התמונות, מאחר ולא עצרתי בקילומטר זה, אולי זה אומר שהוא היה דווקא ארוך יותר?

מצד שני, זה לא נראה לי רעיון כל כך חכם, להסתמך על מדידה, של מי שמידי פעם מזגזג, כדי לצלם משהו מעניין בצידו השני של הכביש…

למרות הגשם שמעיק מדי פעם, העובדה שאני סוחב את המצלמה הגדולה כבר תשעה קילומטרים ללא תועלת רבה מכך (מלבד שפשוף של הפאוץ' שלה במרפק יד ימין), לא מקלקלת לי בשלב זה את ההנאה מהמרתון.

מים לא חסר,

וכרגיל גם לא עידוד,

שייקח אותנו אל סוף הקילומטר התשעה עשר…

כנראה שגם הקילומטר ה-18 הלך לי לאיבוד,הגארמין מעדכן שזה שאחריו התמשך על פני 6:30 דקות.
לשם ההשוואה נסתכל על שני הקילומטרים האחרונים – 13:08 לפי הגארמין לעומת 13:16 לפי התמונות. המסקנה ההגיונית היא שבתחנות הרענון שכוללות רק מים, אני כנראה מתעכב פחות זמן.

אפשר להגיד שגם הריצה שלי וגם התמונות חיים מתחנת רענון אחת לזו שאחריה,

והנה זו שאחריה אכן מגיעה…
בתחנה הקודמת לא צילמתי את שולחן המשקאות האישיים של רצי העילית, העובדה ששולחן זה כמובן ריק בשלב זה, אולי מסבירה למה.

גם שולחן של המשקאות האישיים של "פשוטי העם" נראה נטוש.

למרות המשקאות האיזוטוניים למיניהם, אני מקפיד לשתות גם קצת מים.

כנראה שרק בתחנה זו אני גם טועם את המשקה האיזוטוני הקר,

אבל ממהר להמיר אותו בתה חם!

לבננות, תמיד יש מקום,

והפעם רק המצלמה שלי "אומרת שלום" לשירותים…

השעון הרשמי מציג זמן של 2:34:35 ל-20 ק"מ.
התמונות מתקנות את הזמן האישי שלי ל-2:23:32 שעות (11 הדקות הידועות), בעוד הגארמין מציג זמן ריצה (ללא העצירות שכבר צברתי) של 2:14:23 שעות.

למעשה שלט הסימון ושטיח הבקרה ממוקמים קצת אחרי השעון אותו פגשנו בתמונה הקודמת, ושש השניות שלקחו לי לעבור את המרחק הזה זניחים ביחס למרחק ולזמן הכולל.

אני כבר מצפה לראות את כפר הנופש עין גב באופק,

אבל אז מראה של אחד הרצים, עם תלבושת שלא נראה כל כך נוח לרוץ איתה מרתון, מזכיר לי שאני בברלין ולא בטבריה…

אני שוב כמעט מפספס את השלט החשוב שמורה 21 ק"מ, אבל רק כמעט.

השעון הרשמי לזמן מחצית המרחק מציג 2:42:08, מה שאומר שהזמן האישי אמור להיות בערך 2:31 שעות .

החצי הראשון של המרתון הסתיים, במרתון טבריה הרבה פעמים במהלך השנים, זה היה השלב שבו הייתי עובר להליכה, אבל הפעם מחשבה כזו, אפילו לא מעיזה להתחבא בתת ההכרה שלי.

במקום זה אני מנסה לצלם את הרץ שלנו, שעוטה עליו משקל קצת יותר מעיק מהמצלמה הגדולה עליה כבר הספקתי להתלונן, כנראה כדרך לאיסוף תרומות למען ילדים חולי לוקמיה.

אני מנסה שוב לשפר ביצועים עם המצלמה הגדולה, אבל גם ניסיון זה לא עולה יפה.
חזרה למצלמה הקטנה בזמן, לתיעוד סופו של הקילומטר העשרים ושניים.
משום מה גם בקילומטר זה שלא נראה שהייתה לי סיבה לעצור בו, מתגלה מחלוקת בין הגארמין למצלמה – 6:35 דקות לפי הגארמין ו-7:32 דקות לפי המצלמה.

אנחנו משלימים עוד פנייה,

לפני פגישה עם תחנת המים הבאה.

קצת מתחיל להיות קשה לרוץ עם כל הכוסות הפזורים על הכביש,

אבל זה לא יעצור אותנו מלסיים גם את הקילומטר ה-23.
הפרשי הזמן בין הגארמין לתמונות מצטמצמים כרגיל בתחנות שכוללות רק מים, 6:17 דקות לעומת 6:50 דקות, בהחלט סביר.

אני שוב מנסה לצלם בניין מרשים (בשביל זה רצים עם מצלמה).
בניין עיריית ברלין שלו היסטוריה ארוכה וניזוק במלחמת העולם השנייה, שימש מרכז חשוב לפני איחוד מזרח ומערב גרמניה, וחזר לייעודו המקורי לאחר מכן. הוא מוכר לרבים, גם כמקום שבו נשא נשיא ארה"ב דאז, ג'ון פ. קנדי את נאומו המפורסם – אני ברלינאי!

נחזור להווה, פגשנו כבר מי שרץ עם לבוש (שלא לומר תחפושת) מיוחד למען צדקה, במקרה הנוכחי, זה נראה לי יותר כמו פרסומת…

מעודד אותי קצת לראות, שאני לא היחיד שעדיין לא סומך על הגשם שהוא לא יחזור לבקר, וממשיך לרוץ עם מעיל הגשם הירוק של אדידס.

בקצה הגשר מתחבא השלט עם המספר 24 ק"מ עליו, אומנם לא הצלחתי לארגן לו תמונה טובה יותר,

אבל זה לא צריך להפריע לנו לערוך לו בדיקת זמנים, אחרי שנפרדנו מהגשר.
נראה שגם הגארמין וגם המצלמה מסכימים לשם שינוי על זמן של בערך 6:30 דקות.

תחנת הרענון הבאה מציגה את כל האפשרויות שהמרתון מציע לנו:
נתחיל עם קערות מים לטבילת ספוגי הרענון שחולקו בשקית המשתתף, לפחות כרגע, לא נראה שיש להן ביקוש. 

כוסות מים לכל דורש,

משקה איזוטוני קר,

או תה חם.

בננות,

או תפוחי עץ.

הזמן הרשמי לאחר 25 ק"מ מסתכם ב-3:11:37 שעות.
כלומר קצת יותר מ-3 שעות הוא הזמן האמיתי שלי, ו-2:48 שעות ריצה לפי הגארמין, כלומר צברתי כבר 12 דקות בהן לא רצתי בעצירות שלי (בעיקר בתחנות הרענון) עד עכשיו.

לפעמים התקשיתי בצילום תמונה טובה של להקות העידוד/נגנים,

ובפעמים אחרות, זה הצליח יותר.

כאשר מופיע שוב בנין מרשים אני משתדל לצלם אותו ביחד עם הרצים והרצות.

אומנם הצלם בתמונה לא לבוש במעיל של הצלמים הרשמיים של המרתון, אך במפה אותה פגשנו באקספו, אכן הופיע אזור הקילומטר ה-25, כאחת מנקודות הצילום הראשונות בהן הם אמורים להתמקם.

שלט מודיע לנו שתחנת עזרה ראשונה רחוקה רק 50 מ' מאיתנו, אני מוותר על שירותיה,

כמו גם על ביקור שני בשירותים במהלך המרתון.

אנחנו ממשיכים לרוץ עם עידוד קולני מצידי הכביש,

כמו גם ממרפסות הבתים שממול.

תום הקילומטר ה-27 מקרב אותנו לקיצו של השליש השני של המרתון.
שוב הגארמין מודד (באופן קצת תמוה) זמן ארוך במקצת מזה שמראים זמני צילום התמונות, 13:38 דקות לשני הקילומטרים האחרונים לעומת 13:18 דקות.

קיבוץ האון שוב כבר כאן, אבל צומת מעגן עדיין לא נראית באופק…
השלט המציין את שם הרחוב שאנו חוצים הוא בכלל דילנבורגר, אז נחזור לבירה הגרמנית,

ולמזג האוויר שלא מרתיע גם את המעודדים שפרושים לכל אורך המסלול.

עוד מספר דקות חולפות ואנחנו נכנסים ל"שדרת פאוור בר" – שם שהמצאתי ברגע זה…

החלק השלישי והאחרון של הסיכום שלי למרתון ברלין כאן

קישורים קשורים

סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי באירועי מרתון ברלין כאן
גרסת הריצה של הסרטון – ללא תמונות מרתון הגלגיליות כאן

תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר