שליש אחרון: אני שמח כמו רבים אחרים לקבל ג'ל של פאוור בר, שמכפר אולי על העובדה שארבעת הג'לים שקניתי אתמול באקספו, נשארו במעיל שקניתי שם, שנשאר באוהל שמירת החפצים…

מאת:עופר ביידה

החלק הראשון של הסיכום שלי למרתון ברלין כאן

החלק השני של הסיכום שלי למרתון ברלין כאן

אני שמח כמו רבים אחרים לקבל ג'ל של Power Bar, שמכפר אולי על העובדה שארבעת הג'לים שקניתי אתמול באקספו, נשארו במעיל שקניתי שם, שנשאר באוהל שמירת החפצים…
מצד שני הסתדרתי עד עכשיו טוב עם הבננות ומעיל הגשם מניילון של אדידס, שאני עדיין מתעקש ללבוש…

כמות הקרטונים הריקים שנראו ברקע התמונה הקודמת, ואלו המלאים בתמונה הנוכחית, פשוט מעוררת קינאה!

עוד מפגש עם מעודדים ספונטניים, שמשתמשים באמצעי עידוד פשוטים,

זמן קצר לפני קבלת תעודת סוף שליש שני ממארגני המרתון.
לפי המצלמה הזמן הכולל האישי שלי הוא 3:23:24 שעות, מה שאומר שהקצב הוא בערך של 5:05 שעות למרחק הכולל.
האם זה "ציון מעבר"? נחליט בתום השליש האחרון…
הגארמין מדד לי 3:09:20 שעות, מה שאומר שזמן "אי הריצה" שלי מסתכם כבר בלמעלה מ-14 דקות.

הנה מגיעה תחנת המים שתעזור לנו "להוריד" את הג'ל בלי להיחנק…

אני מזהה אחרי הפנייה מתחם עידוד גדול,

וכמובן מתקרב אליו לצורך מפגש שלו עם המצלמה שלי.

בהיעדר אובייקטים אחרים לצילום, נחזור אל שלטי הקילומטרים… 
6:38 דקות לפי הגארמין לעומת 7:08 דקות לפי המצלמה, לקילומטר האחרון, בקטע שכלל את תחנת המים שאחרי תחנת הג'לים.

חזרה למשימה העיקרית של תיעוד המסלול והרצים והרצות, גם אם זה מהצד הלא נכון…

האיש עם הפעמון, נתן לי וכנראה גם לאחרים הרבה אנרגיה,

עד שהגענו לתחנת הרענון הבאה.

המשקאות בתמונה מחכים לבעליהם,

ואני אמשיך אל שולחנות המים,

שלמען האמת נראים כמו שולחנות התה, שהיה אף הוא שקוף…

במקרה של הבננות אי אפשר לטעות.

המתנדבים הרבים ממשיכים לעמול על המלאכה של קילוף וחיתוך הבננות.

כמובן שגם לתפוחי העץ, שמוקמו ליד השלט המכריז על סיום 30 הקילומטרים הראשונים (סוף סוף צומת מעגן), היה אחראי צמוד.

הזמן הרשמי שמציג השעון, 3:49:44, מה שאומר שהזמן האישי שלי הוא 3:38 שעות.
הגארמין מראה 3:22:37 שעות, כלומר הוא מפגר כבר ב-16 דקות אחרי הזמן האמיתי שלי.
לגבי הקילומטר האחרון, התמונות מראות 8:06 דקות, והגארמין 6:38 דקות, וזה כבר הגיוני, בהחלט סביר שהתמהמהתי בתחנת הרענון האחרונה קרוב לדקה וחצי.
למעשה התמונות מלמדות שלקח לי יותר מ-2 דקות לעבור את כל שולחנות תחנה זו.

בנקודה זו מוקמה גם נקודת צילום וידאו, שאת תוצאותיה ניתן לראות, בעזרת קישור שמוצמד לתוצאת כל אחד מהמשתתפים.

גם צלם סטילס היה בתמונה בקרבת מקום.

חלק מהצלמים התמקמו קצת יותר גבוה מהרגיל.

אחרי פחות מדקה אנחנו פוגשים עוד אחד כזה,

ואני מחליט שגם לו מגיעה תמונת תקריב…

נראה שהלהקה בתמונה הבאה השקיעה, אז גם אני מתאמץ לתעד אותם בתמונה טובה.

כמו שניתן לראות יש עדיין מי שרץ עם המעיל גשם הירוק, אחרי שהרמתי אותו במפגשים האחרונים עם הצלמים הרשמיים כדי שיראו את מספר המשתתף שלי, אני שוקל להוריד אותו בקרוב, כדי לחסוך את הצורך בכך.

אני לא מצליח להיזכר בשיר שנוגן במקביל לריקוד של המעודדת בתמונה, אבל אני זוכר שהוא בהחלט התאים לסיטואציה ולריקוד…

מעיל גשם ירוק נצפה לא הרחק מהשלט שמורה שגם הקילומטר ה-31 מאחורינו, וגם אני נפרד מהמעיל שלי לשלום.
כמובן שגם בעצירה זו הגארמין נאלם למשך הזמן שלקח לי להוריד את 3 הפאוצ'ים (אחד גדול ושניים קטנים) איתם רצתי, להוריד את המעיל, להניח אותו בצד, ולעטות עלי את הפאוצ'ים בחזרה…
האם זה היה במהלך הקילומטר הקודם או ממש עם הגיעי לסופו, לא ממש זכור לי, אבל העובדה היא שהגארמין מדד לי 7:22 דקות בעוד לפי התמונות הזמן הסתכם ב-8:44 דקות.
זמן קצר לאחר הורדת מעיל הגשם אני מבחין שאחת הסיכות של מספר המשתתף כבר לא מחזיקה את המספר במקומו, ואני עוצר כדי לתקן זאת.
זו כנראה העצירה "הלוגיסטית" האחרונה שלי (שלא בתחנות רענון), אחרי עצירת השירותים בתחילת המרוץ, ושתי עצירות לצורך החלפת סוללה במצלמה הקטנה…

אני ממשיך לדלג בין צילום הרצים והנוף שמלפני,

לחיפוש בניינים פחות מודרניים בצידי הדרך, כנראה שרבים מהם באזור זה יהיו כנסיות…

לא בטוח ששאר הרצים והרצות עסוקים בסקר מבנים כמוני,

וגם בניינים יותר חדשים זוכים מהמצלמה שלי לתשומת לב, אם יש בהם משהו שמושך את העין.
למשל הכיתוב הבא על הגלריה העירונית בברלין – Now I can Hear you from far away (עכשיו אני יכול לשמוע אותך ממרחקים), שהוצב ע"י מרקו מונטיאל-סוטו, אומן צילום.

למיטב זיכרוני השלט שמצביע על סיום הקילומטר ה-32, קדם לפנייה אותה אנחנו משלימים ברגע זה, אבל נניח בינתיים לחישובי הקצבים, למרות שהגארמין רומז, שזה כנראה אחד הקילומטרים היותר מהירים שלי עד עכשיו.

עוד שלוש דקות חולפות ואנחנו פוגשים עוד תחנת מים, אחת מיני רבות .

אחד מהאנשים בתחנה רואה אותי עם המצלמה, ושואל אם אני רוצה שהוא יצלם אותי?
אני עונה בחיוב ומעביר לו את המצלמה הקטנה, אבל מבקש שיחכה קצת,
בזמן שאני מנסה לשלוף את המצלמה הגדולה, הוא בכל זאת מצלם גם את זה…

המצלמה הגדולה כבר בידיי כפי שאפשר לראות,

ועכשיו אפשר לראות את מה שהיא צילמה, כלומר את מי שצילם אותי…

המצלמה הקטנה חוזרת אלי, ואני כמובן מנצל זאת כדי להודות למחלקי המים החביבים עם תמונה נוספת שלהם.

כרגיל הכוסות "צובעות" את הכביש בלבן.

השלט לסיום הקילומטר ה-33 (6:29 דקות לפי הגארמין, שכמובן לא מדד את הפסקת המים והצילומים בתחנת הרענון האחרונה),

מקדים בקצת את השלט על עוד תחנת עזרה ראשונה שכבר ממש בהישג יד.

הצפיפות של הרצים והרצות קצת קטנה, ואני יכול לנצל זאת גם לתמונה מהכיוון היותר רלוונטי לצלמים…

גם תחנת הרענון הבאה היא רק של מים לאכזבתי (מה לעשות, לא למדתי בעל פה את מפת המרתון), אבל החברים מבטיחים לי שהתחנה המלאה תגיע בעוד כשני קילומטרים.

נמשיך לרוץ, במיוחד לאור ההרגשה שלי בשלב זה, שאני רץ יותר מהר בקילומטרים האחרונים, גם הגארמין רומז כך, גם אם ניקח בחשבון שהוא לא מודד את העצירות שלי בתחנות הרענון.

המעודדות הבאות, מזכירות לי את המעודדות עם הפונפונים ממרתון טבריה, שראינו לא מעט פעמים ליד בית בנדל, אבל אנחנו עכשיו ברחוב קורפורסטנדם ולא ממש ליד צומת צמח…

קצת קשה לפעמים לדעת, אלו להקות הוזמנו על ידי המארגנים ומי פשוט באו ביוזמתם, אבל זה ממש לא חשוב, רבבות הרצים בוודאי מודים על כל סוג של עידוד.

אמרנו כבר שאני מחפש רקעים מעניינים בין עשרות הרצים שלפני,

אין ספק שכנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם עונה על קריטריון זה, גם אם התמונה לא יצאה מספיק חדה כמו שקיוויתי.

אחריה מגיע השלט שמבשר ש-35 קילומטר עברו עלינו ב-4:25:03 שעות לפי השעון הרשמי.
חיסור מהיר מותיר לי זמן אישי של 4:14 שעות, ואילו הגארמין מספק את נתון הריצה נטו (ללא עצירות שבהן גם הוא נח) – 3:54 שעות.
זמן המנוחה של הגארמין כבר מסתכם אם כך, ב-20 דקות.

תחנת הרענון הקרבה מעודדת אותי להמשיך הלאה,

והיא אכן לא ממשמשת להופיע, יחד עם מבט מופתע מעט, של אחד ממחלקי המים…

אני כמובן לא מוותר על התה החם,

והבננות,

לפני שאני חוזר לפלס את דרכי דרך פסיפס הכוסות שמכסה את הכביש,

ונעלם כמובן בהמשך.

את הקילומטר האחרון עברתי לפי הגארמין ב-7:01 דקות, ו-7:58 דקות לפי המצלמה, הפרש שכמובן מוסבר על ידי תחנת הרענון שהתמקמה בקטע זה.

יותר מ-4:30 שעות לאחר הזינוק הראשון, מעודדים רבים עדיין בשטח, כל הכבוד!

פחות מ-12 דקות חולפות מתחנת הרענון הקודמת, וכבר תחנת מים מתייצבת למילוי תפקידה.

אני שוקל האם לחזור למצלמה הגדולה, אבל מחליט לחכות לקילומטר האחרון של המרתון,

שיגיע רק בעוד שלושה קילומטרים.

זה שלהקת עידוד ממוקמת קצת רחוק מהכביש, לא פוטר אותי מלנסות ולצלם גם אותם…

אזור כיכר פוטסדאמר, הוא בוודאי אחד המקומות המוכרים בברלין.

מסלול המרתון בהמשך לכיכר פוטסדאמר עובר ברחוב לייפציגר, שבקרבתו בנייני ממשל,
כמו הבונדסראט, שהוא הבית העליון של בית הנבחרים הגרמני,
או משרד האוצר הגרמני, ששוכן בבניין שהיה בעבר, משכנו של מיניסטריון האווירייה בגרמניה הנאצית.

ואם נחזור לחישוב קצבי ריצה, הגארמין מדד לי בקילומטר האחרון 7:14 דקות, בעוד המצלמה הסתפקה ב-6:54 דקות, כנראה שאני כבר לא אבין את נפלאות הגארמין במרוץ זה…

אנחנו ממשיכים לרוץ ברחוב לייפציגר,

לפני שקונוסים חוסמים את הצד הימני של הרחוב,

ושולחים אותנו להמשיך את הריצה בצידו השמאלי.

ממשיכים עם הנטייה שמאלה,

לקראת הפנייה שמגיעה יחד עם השלמת הקילומטר ה-40.
השעון הרשמי מציג 5:02:22 שעות, כלומר 4:51 שעות הוא הזמן האישי שלי.
הגארמין מסכם 23 דקות שבהן הוא שבת מלכת, ולכן מבחינתו, עברתי מרחק זה ב-4:28 שעות.

יש מי שרצים עם חגורות שתייה,

אני הסתדרתי מצוין עם תחנות הרענון הרשמיות, ושמח שלא נשאתי עלי ציוד מיותר (חוץ מהמצלמה הגדולה כמובן…)

אני ממשיך לחפש מקומות מעניינים, הכיכר הידועה כשוק הז'נדרמים היא כנראה מקום טוב לחפש.
תחילה צילום של בניין בלבד, האם זוהי הקתדרלה הצרפתית? כפי שנראה עוד מעט, הקתדרלות באזור זה די דומות…

נוסיף לתמונה גם קהל צופים/מעודדים שהתמקם ליד בית הקונצרטים,

ונקנח עם עוד קתדרלה, שכנראה אני היחיד מבין הרצים שתוהה בשלב זה האם זו הקתדרלה הגרמנית?

הצלם בתמונה בטח היה יכול לענות על שאלותיי, אבל הוא כנראה עסוק בדברים יותר חשובים…

הבטחתי לחזור לרוץ עם המצלמה הגדולה רק בקילומטר האחרון, אבל מה כבר ישנו כמה מאות מטרים,
הצלם הרשמי הבא כבר מונצח ע"י המצלמה הגדולה.
בדיעבד, לא בטוח שאיכות התמונה מצדיקה את זה, מאחר ונראה שהמצלמה עוד לא התאוששה מהגשם, אבל לפחות יהיו לי תמונות שבהן הצלמים הרשמיים, יצלמו אותי עם המצלמה הגדולה…

אני ממשיך לנוע בין צילומי קתדרלות,

לבניינים יותר מודרניים לידם אנחנו עוברים.

עד הופעת השלט המבשר על סופו של הקילומטר הלפני אחרון (באנגלית זה נשמע יותר מבטיח Penultimate).
מאחר והחלפתי מצלמות במהלך קילומטר זה, נוותר גם הפעם על חישובי הקצבים.

אנחנו כבר בישורת האחרונה, גם היא תימשך 1000 מ' ולא 100 מ' כמו בריצות מסלול באצטדיוני אתלטיקה.
בתמונה צלם ראשון, מתוך רבים שבוודאי נפגוש עד לסיום.

השער בכניסה מפרסם את ה-Berliner Morgenpost שיפרסם מוסף מיוחד שיוקדש למרתון, יום לאחר הריצה.

שטח הריצה בכביש קצת מצטמצם לנו,

אבל נסתדר גם עם זה.
אפילו בקבוק הבירה הענק נטול האלכוהול, של אחד מהספונסרים של המרתון (ארדינגר) לא יעמוד בדרכינו, אל השער המפרסם אותם, ומכריז שכולנו גיבורים!

הכרוז עושה אף הוא את עבודתו נאמנה, למרות שאני ממש לא זוכר, אם זה היה בגרמנית או באנגלית…

אתמול צילמתי באזור זה את מחליקי הגלגיליות, היום אנחנו הרצים והרצות מקבלים את תשומת הלב.

אני ממשיך לנסות לשנות חלק מערכי הצילום של המצלמה הגדולה (פעולה שהייתה יותר בעייתית בתחילת המרתון, כאשר מעיל הגשם שהגן על המצלמה, קצת הפריע לכך).
לא נראה ששינוי מהירות החשיפה ורגישות חיישן הצילום ממש עוזרים, מצד שני שיטת ניסוי וטעייה, היא לא תמיד פיתרון יעיל…

האם שלמה ארצי ההולנדי מתגלה לעינינו???

תרקוד היא אמרה לי, תרקוד.

הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות

תרקוד כל עוד אתה יכול
אני לא בנוי לשיעור מחול.

אז נמשיך לרוץ למפגש עם עוד צלם רשמי.

שער ברנדנבורג כבר נראה באופק,

יש לי הרגשה שהרץ עם החולצה הלבנה בתמונה לפני, הצליח לצלם תמונה יותר חדה משלי, של שער ברנדנבורג,

זמן קצר לפני שאנחנו נכנסים בשעריו.

נראה שעוד צלם מצלם אותי, מצלם אותו,

ואפילו נראה משועשע מכך.

זה לא אמור להיגמר כבר?

אולי הוסיפו לנו מרחק, כדי לאפשר לעוד צלמים להתפרס בשטח…

השלט הגואל עם המספר שרצי מרתון הכי אוהבים – 42, סוף סוף מופיע ממול.

מה שלא מפריע לעוד צלמים להתמקם במרכז הכביש,

בצידו השמאלי,

וגם בימני.

גם צלמי ווידאו היו בקרבת מקום,

אבל נראה שהם העדיפו בשלב זה לצלם את הקהל…

שער הסיום כבר כאן,

כמובן שגם לידו ממוקמים עוד צלמים.

שתי שניות לפני שאני חולף דרכו, השעון הרשמי מראה 5:19:53 שעות.

סיום!!!

כמובן שגם מעלינו ממוקמים לא מעט צלמים…

זמן טוב לסיכום הריצה, לפני שנמשיך בכיוון היציאה ממשפך הסיום:

זמן רשמי, מרגע הזינוק הראשון ועד שער הסיום – 5:19:57 שעות.

זמן אישי, מרגע המעבר שלי בשער הזינוק ועד שער הסיום – 5:08:49 שעות.

זמן גארמין (ריצה נטו), מרגע המעבר שלי בשער הזינוק (עם אפשרות לטעות של שניות בודדות) ועד שער הסיום, שלא לוקח בחשבון את העצירות המרובות שלי בתחנות רענון, ועוד עצירות לוגיסטיות כפי שתוארו בסיכום זה – 4:48:31 שעות. מרחק – 42.730 ק"מ.

ניזכר לרגע בשרה ולוקה מאיטליה, אותם פגשתי בריצת ארוחת הבוקר, שהתקיימה יום קודם.
אחרי שנפגשנו גם בשלהי ארוחת הבוקר למרות מאות האנשים שהיו באזור, וגם ברכבת שתחזיר אותנו מהאצטדיון האולימפי, לוקה אומר שבטוח ניפגש גם במרתון עצמו.
אבל מאחר ושניהם סיימו את המרתון בקצת פחות מ-4 שעות זה לא קרה.
בכל מקרה כל הכבוד להם על התוצאה, ומאחר ולא חסרים מרתונים באיטליה ובעולם – אולי עוד ניפגש…

מדליית המרתון נענדת על צווארם של הרצים והרצות.

מי שרוצה יכול להצטלם עם המדליה, וגם אני מוסיף תמונה כזו לתמונות הרבות שהצלמים הרשמיים, צילמו אותי במהלך הריצה.

בדרך אל היציאה (מאזור הסיום…) אפשר לראות שלט עם תוצאות המנצחים מבין הגברים.

נתקרב קצת כדי לראות שזמנו של המנצח פאטריק מקאו 2:05:08 בהחלט מרשים בהתחשב בתנאי מזג האוויר, ושהוא הקדים רק בשתי שניות את ג'פרי מוטאו שסיים שני.

את תוצאות הנשים לא ראיתי באזור, אז המשכתי אל אוהל שמירת החפצים כדי לקחת את השקית שהשארתי שם.

גרבי הלחץ לריצה, שכזכור קניתי באקספו הצדיקו את עצמן, ולא נתקלתי בבעיות בגיד אכילס או בשריר התאומים במהלך הריצה.

אבל למרות שרצתי עם מכנסי ריצה (טייטס) ארוכים, שרירים אחרים מעל הברך הציקו לי בשלבים המאוחרים של הריצה, ועכשיו כבר די מקשים עלי ללכת…

לבסוף אני מצליח להגיע אל היעד, המעיל שקניתי באקספו ולא רצתי איתו, כבר מחמם את חלק הגוף העליון, כל מחשבה על חיפוש אוהלי מקלחת (אם הם עוד פעילים בשעה זאת), שלא לדבר על מסאז' שדי שכחתי מקיומו, ולא בטוח שגם אותו הייתי מתאמץ לחפש, נשארת מאחור, ואני עושה את דרכי אל מוץ למתחם.

בדרך אני עוד מצטלם עוד פעם עם המדליה אל מול שלט רשמי של המרתון,

נראה שגם את הצלמת הנוכחית משעשע שאני מתעקש להצטלם עם המצלמה הגדולה, למרות שכבר הספקתי להסביר לה ולצלם שעל ידה, שרצתי את כל המרתון עם המצלמה הזו…

נראה שחלק מהרצים מסתובבים עם בירה ביד, אבל גם על זה אני מוותר (למרות שהיה לי קצת כסף, אם היה צורך בכך), ונפרד מהמתחם, לא לפני שאני משחרר גם את שבב מדידת הזמנים לאנשים שחיכו באזור זה.

אם חשבתי לפני הריצה שאולי אחזור למלון ברגל, אפשרות זאת נראית קצת הזויה ברגע זה, אבל בסופו של דבר אני נוחת חזרה בבסיס האם, לאחר נסיעה קצרה ברכבת התחתית, וגם הליכה לשחרור השרירים התפוסים.

חמש שעות חולפות ולמרות שלא הייתי בטוח שיהיה לי כוח או חשק לכך, אני שם את פעמי שוב לשדה התעופה טמפלהוף (בו התקיים האקספו), והפעם לביקור במסיבת הסיום של המרתון.

המארגנים כמובן, לא מכניסים את הקהל אפילו דקה אחת לפני השעה המתוכננת – שמונה בערב.
לאט לאט האולם מתמלא, ועל המסך מוצג סרטון על המרתון.

חלק צופים בסרטון ואחרים אוכלים שותים, וסתם מחליפים חוויות אחד עם השני.

גם הגשם שהפריע לא מעט לרצים, מככב בסרטון.

הסרטון כבר הסתיים,

והריקודים התחילו.

עוד מעט יחל טקס הסיום למנצחים ולמנצחות, והרבה רצים ורצות, מזהים את אחד הרצים, כנראה כמנצח המרתון וממהרים להצטלם איתו,

וגם אני מצטרף לטרנד…

עוד חצי שעה עוברת, אני מעביר את הזמן בדיבורים עם אחד הישראלים המעטים שפגשתי במסיבה זו, ולבסוף הטקס מתחיל.
המנחה מספר שזהו המרתון עם תנאי מזג האוויר הכי פחות טובים שהוא זוכר בשנים הרבות שהוא מלווה את המרתון.
למעשה מתברר שזהו המרתון הראשון בברלין עם גשם ב-20 השנה האחרונות.
למרות זאת "אנשי הגשם" השיגו בו תוצאות מרשימות!

תחילה מוצגות חלק מהמנצחות,

אליהן מצטרפים חלק מהמנצחים, ביניהם מי שרבים הצטלמו איתו, וכעת ברור שהוא לא המנצח…

הקהל מריע לקבלתה של הגיבורה המקומית סברינה מוקנהאופט שסיימה במקום הרביעי.

על הבמה עומדים זה ליד זו, המנצח פאטריק מקאו מקניה והמנצחת מבין הנשים אברו קבדה מאתיופיה.

המנחה שואל מספר שאלות (באנגלית) את המנצח מקאו,

שמודה לקהל על העידוד ומחיאות הכפיים.

במקום לפנות גם אל המנצחת מבין הנשים קבדה הוא עובר אל המקום הרביעי, הגיבורה המקומית סברינה מוקנהאופט מגרמניה…

מאחר והוא מדבר איתה בגרמנית, אין לי מושג על מה הם מדברים, וזה נמשך קרוב ל-5 דקות לקול מצהלות הקהל, שרובו כנראה מקומי…
בשלב מסוים סברינה פוצחת בזמר…

אין לי מושג מה חושבים ברגע זה הרצים והרצות הזרים שמביטים בה,

שרה את I will always love you

אבל בעיניי הלא גרמניות, הדקות האחרונות נראות קצת מביכות, למרות מחיאות הכפיים שלהם…

אני נפרד מהמסיבה ואירועי המרתון, לא לפני שאני זוכה לעיתון מהעתיד, המוסף המובטח של ה-Berliner Morgensport של יום שני, זמין כבר בשלהי יום ראשון ביציאה מהאקספו, תמורת יורו אחד.

סיכום:

1. החוויה של המרתון הייתה כמעט מושלמת, למעט הגשם והשפעותיו בעיקר על התמונות שצילמתי.
למעשה, לדעתי הארגון היה אולי אפילו יותר טוב ברוב הבחינות, מזה שפגשתי במרתון ניו-יורק שש שנים קודם.

2. בכל זאת כדאי להתאמן למרתון, גם אם הצלחתי ללא אימונים, לרוץ את כולו, להוציא את העצירות, שרובן היו בתחנות הרענון.

3. הסיבה העיקרית לכך שרצתי גם עם המצלמה הגדולה, הייתה העובדה שידעתי, שהמצלמה הקטנה היחידה שעמדה לרשותי, לא תספק את הסחורה.
חוץ מהעובדה שגם המצלמה הגדולה לא הצדיקה את נשיאתה לאורך כל המסלול, בעיקר בגלל תנאי מזג האוויר, הרי שהדבר מונע ממני להשוות את הריצה והתוצאות שלי למשל למרתון טבריה, בו לא רצתי מרתון שלם עם מצלמה גדולה.

את המסקנה האחרונה גיבשתי באיחור של יום בגן החיות של ברלין (אליו כזכור "שקלתי" לפרוש במהלך הריצה):
 4. עוד סיבה שאני מתחרט על הריצה עם המצלמה הגדולה, היא שהרגשתי איתה קצת כמו פיל ,

בעוד עם המצלמה הקטנה הייתי בוודאי דוהר קדימה, 

מרחף ברחובות ברלין,

ומרגיש ממש מלך העולם, או מלך החיות…

קישורים קשורים

סרטון שהכנתי מהתמונות שצילמתי באירועי מרתון ברלין כאן
גרסת הריצה של הסרטון – ללא תמונות מרתון הגלגיליות כאן

תגובות לטור של עופר ביידה בכתובת הבאה האימייל של עופר ביידה או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר