מאת:יובל אשל
מרתון אחד ודי, ובכל זאת
זה התחיל שבעה חודשים קודם לכן, בסיומו של מרתון ברלין ב- 28.9.03. אני חושב שהיה זה נחשון שוחט ששמע את התוצאה שלי 3:09:29 ומייד המליץ לי לרוץ במרתון בוסטון ב- 19.4.2004. עוד מישהו הזכיר את זה והדחיפה הסופית הגיעה כשקבלתי כעבור יומיים mail מעופר שלח המציע לי להתאמן יחד לקראת מרתון בוסטון. מסתבר ששנינו עברנו את דרישת המינימום למרתון (3:10 שעות לבני 34-18, 3:25 לבני 40-44 הקבוצה של שלח, 3:35 לבני 50-54 הקבוצה שלי), אפשר להשתתף ב- 2004 ומותר להמתין ולהשתתף בבוסטון 2005. כאשר נותנים לך שבת קצרה, קח, אל תמתין לשבת ארוכה. הכנות למרתון זה דבר שברירי, אפשר להפצע ובסוף לא להשתתף. נרשמתי.
תכנית אימונים ? תכנית שלדית עם ג'אנק מיילג'
דב קרמר סיפר לי, שבמרוץ ב- 1996 היה קר מאד. רפי וישניצר, המאמן-רופא של דב, סיפר לי כי צריך שם מזל עם מזג האוויר והבעיה העיקרית היא עוצמת הרוח. ארבעה חודשים לפני המרתון מצאתי עצמי עם פציעה טורדנית בירך שמאל מחצי מרתון בית-שאן וללא שותף לאימונים. ניסיון המרתון שצברתי היה די מועט – מרתון יחיד, קצב ממוצע 4:29 דקות לק"מ (דק"מ), אבל כבר הפנמתי את העקרונות ואת שלושת מרכיבי האימון שספגתי מיורם איינר והתאמתי אותם ליכולתי: א. חמישה אימוני ריצה למרחק גדול 32-38 ק"מ, בקצב איטי מקצב המרתון ב-30-60 שניות לק"מ. ב. אימוני טמפו של ריצת 10 ק"מ בקצב קבוע ומהיר ב-5-10 שניות לק"מ מקצב המרתון. ג. אימוני אינטרוולים (3000 מטרים, 2000, 1000) במהירויות גבוהות מקצב המרתון ב-20-30 שניות לק"מ.
בכל המאמרים ממליצים לרוץ במרתון במהירות אירובית קבועה (נקרא לה מהירות השיוט), כך תיווצר חומצת חלב מינימלית. משלושת המרכיבים יחד רוקחים שבוע אימונים של לפחות 80 ק"מ ריצה ורצוי לשלב גם יום אחד למנוחה. בפועל אף פעם לא הצלחתי לשלב יותר משני מרכיבי אימון באותו שבוע. את יתר הק"מ למכסה השבועית השלמתי בריצות ארוכות, ג'אנק מיילג', בקצב אירובי כה איטי שהנייר אינו סובל.
11 שבועות של אימונים – אפשרי אבל לא מומלץ
גררתי עוד חודש וחצי של פציעה בריצות קלות ורק בראשית פברואר (11 שבועות לפני) התחלתי להתאמן בפועל למרתון. הקושי העיקרי היה לבצע את הריצות הארוכות מאד, עם העדפה למסלול הקשה של יורם ואתי איינר, סביב הר איתן. כל ההתחלות קשות. רק במחצית השנייה של החודש הרגשתי בשל לריצה ארוכה ראשונה והצטרפתי לנחשון ולדרור תמיר, בהקפות סביב קבוץ ניר אליהו. לא עמדתי בקצב המהיר שלהם ונשארתי מאחור, פה ושם טעיתי בדרך ומצאתי עצמי מטפס מספר רב מדי של פעמים על גדרות תיל ושערים. לריצות הבאות התפשרתי על המסלול המחוספס והמוכר בשדות מקווה ישראל, תוך שאני מחבר ומשרשר את חברי הרצים ירון קציר, דב קרמר והאורטופד ד"ר מאראט אברבוך. מרוץ כפר סבא ורעננה יכולים להחשב כאימונים של ריצות טמפו, אבל חוץ מהדמיון במרחק, לא התמדתי שם במהירות אחידה.
חודש לפני המרתון הצוות הצטרף אלי להר איתן, בשרשור, כל אחד רץ 3 הקפות, אני הקפתי את ההר ארבע פעמים. לשלב אימוני אינטרוולים הגעתי רק באמצע חודש מרץ (5 שבועות לפני) ולכן הספקתי רק כמה פעמים. זכור לטוב הסיוע של ירון בהוצאתם לפועל וכן זכור הקוריוז כשרצתי בהדר יוסף בכסיות צמר (מחמת הקור), עמית נאמן שיער שאני עושה זאת כהכנה לקור של בוסטון (אוי, כמה הייתי רוצה שיהיה קר). במועד "שלושה שבועות לפני" ערכתי ריצה ארוכה חמישית ואחרונה. "17 יום לפני" השתתפתי במרוץ הקשה של הקפת התבור למרות הסיכון להפצע, כשאני נזהר ונועל נעליים בולמות "כבדות", במיוחד עבור הירידות.
בהשראת שמואל וייזר, כשנותרו רק עוד 13 יום למרוץ, החלטתי לנסות ריצת טמפו במהירות אחידה של 4:21 דק"מ בריצת 10,000 על המסלול (קצב שהוא בדיוק 7 דקות למייל, פחות מ- 3:04 שעות למרתון), בשיתופם של ירון ודב. הביצוע היה אירובי לחלוטין, אפילו שוחחנו במהלך הריצה ולמעשה רצנו מהר מדי, קצב 4:18 דק"מ שהוגבר ל- 4:12 ובממוצע לכל המרחק, הקצב היה 4:15 דק"מ. מעודד מכך שהיה לי קל וללא מאמץ נשימתי, הערכתי שביום טוב ובמסלול שטוח, אהיה מסוגל לסיים מרתון בזמן 3:05 שעות. חלומות בלילה. זה לא מתאים למסלול בוסטון שהוא מסלול גבעי של עליות וירידות, ובוודאי לא לכבשן של 29 מעלות. לפי ממוצע רב שנתי, הטמפרטורה הממוצעת ב-19.4 בבוסטון היא רק 14 מעלות, אבל אנחנו נקבל כפליים, 28 מעלות בזינוק בהופקינטון, ללא רוח, 29 מעלות שעה לאחר מכן. ברוח נרגיש רק בתוככי בוסטון, ליד קו הסיום.
ישורת אחרונה
כל רץ שהיה פעם בסביבה של ד"ר רפי וישניצר, דב קרמר ויורם איינר יודע ש-6 ימים וחצי לפני המרתון מתחילים ב"דלדול": במשך 3 ימים הראשונים ממשיכים לרוץ אך נמנעים מאכילת פחמימות. הימים האלה עברו עלי ברעב מתמיד, עם סלט, עוף וקציצות המבורגר ובלי אף פרוסת לחם, פירות או תפוחי אדמה. בשלושה וחצי הימים הנותרים עברתי לאכילת פחמימות בלבד ומכיוון שכל הזמן הייתי בנסיעות, אכלתי בעיקר בייגל ולחם, רצוי מהסוג הטעים. פעם היה נדיר להשיג בארה"ב לחם באיכות אירופאית, טרי ופריך. היום זה מוצע בכל רשת סופרמרקטים. רשת המזון המהיר "דנקן דונאטס" התרחבה מאד וניתן להשיג בסניפיה בייגל'ס טריים בטעמים רבים, לרבות אספרסו או קפה טוב.
כדי להתרגל לשעון המקומי, רצוי לבוא לחוף המזרחי של ארה"ב כמה ימים קודם למרתון. בימי הדלדול אני בנסיעות בחוף המזרחי. הגעתי לבוסטון יומיים וחצי לפני, שם חבר אלי ניתאי (בני החייל).
בשבת בבוקר, יומיים לפני המרתון, ניתאי ואני מסיירים לאורך המסלול בסיועו של גדי שקלרסקי. עדיין לא הותקנו שלטי מרחק אבל בכפר האתלטים שבחצר התיכון האזורי בהופקינטון, האוהל הגדול כבר ניצב על המדשאה הענקית. כאן המקום לציין שצורת המסלול היא קו ארוך מתפתל, מהופקינטון אל מרכז בוסטון ולא טבעת שמקיפה את העיר. בהמשך הדרך, משאית ענק ומלגזה פורקת מערכים קומפקטיים של שולחנות וציוד שתייה לאורך הציר, קטעי אספלט חדשים נסללים במהירות ע"י כמות מכובדת של ציוד מכני כבד ופועלים רבים. מעט אחרי הקולג' לבנות, חולפים בעיירה וולסלי, עיירה רגועה וחביבה, שכיף יהיה לשבת בה בבית קפה.
אני מתרשם מהירידה הגדולה לניוטון אבל חושש לתרגל אותה, בודק את העליות של ניוטון (לא מי יודע מה תלול) ורץ פעמיים בעלייה הרביעית, זו הידועה לשמצה בשם הארט-ברייק היל .אני מתרשם שהעלייה כשלעצמה אינה מרשימה ושווה לעליה של רחוב וייצמן במרוץ רעננה. הן הירידה לניוטון והן העליות מתונות בהרבה מהקפת התבור. מחרתיים, כשכל העומס ישתלב יחד, העלייה הזו תגרום לאנשים רבים לפרוש או לעבור להליכה. בניוטון אנחנו מבחינים במשפחה חרדית וזאטוטיה, מהלכים במיטב בגדי השבת. בברוקליין אנחנו מצלמים בניין בית כנסת גדול ולמרגלותיו עומדים בני 14 לבושים כחתנים בחליפותיהם, כיפות לראשיהם וידיהם בכיסים, בעמידה נינוחה ובטוחה. אפשר להניח כי היהודים מרגישים כאן בנוח.
בצהריים אני מבקר בתערוכה בדרום בוסטון (נוסעים בקו אדום לתחנת South Station), שם אני מקבל את הצ'יפ ואת תו החזה bib ורוכש פאואר ג'ל, אותו אשא במהלך המרוץ בכיסים הפנימיים במכנסי. כן מוצעים לטעימה ולרכישה שלל חטיפי אנרגיה, אבקות להכנת משקאות איזוטוניים ויתר אביזרי ריצה. מחרתיים במרוץ יציעו לנו לאורך כל הדרך גייטורייד לימוני ומים ובמקום אחד אף יציעו פאואר ג'ל בטעם האהוב עליך. תערוכה גדולה וצפופה, אך מאורגנת טוב יותר מזו של ברלין. על אחת החולצות אני מבחין בכתובת "אני רץ בשביל לאכול" ומזדהה איתה. בשלב הזה אנחנו מתבשרים שתחזית מזג האוויר לשעות המרוץ, יום שני בצהריים, תעלה ל- 29 מעלות צלזיוס. בקרירות של בוסטון זה נשמע דמיוני ובלב אני מקווה שיהיה לחזאים פספוס.
בפתח המלון אני מבחין בשוער עגלגל וחביב שמזכיר במדיו ובמבטאו קצין רוסי. כשאני מתעניין בו, הוא מתגלה כמהגר צעיר מאלבניה, 5 שנים בארץ. ומניין אתם ? –מישראל. אה, תודה על בית החולים והצוות הרפואי ששלחתם אלינו למלחמה, לפני שש שנים ("סיוע ללא גבולות" – זוכרים אתכם).
ביום ראשון בבוקר ריצה קלה מקמברידג' לבוסטון וחזרה. חוצים את הנהר, קריר ויש קצת רוח. אחר כך אנחנו מבקרים בחנות הדגל של נייקי. באתי כדי שידפיסו עבורי צמיד קצב (רשימה ובה הזמן המקורב בכל מייל, הנענדת כמו שעון). אני עדיין אופטימי ומבקש תזמון לתוצאה של 3:10 שעות. אחר כך זה יתגלה כבלתי יעיל, הספרות קטנות מדי, וחוץ מזה, בינינו, כפולות של 4.5 קל לחשב גם במהלך הריצה. הגימיק של החנות הוא לצלם אותך רץ על מסילה, לנתח את צורת הנחיתה של כפות הרגליים ובהתאם לכך לייעץ ולנסות למכור נעליים מתאימות. במשך 20 שניות מצלמים בוידיאו את כפות רגלי במהלך ריצה. כעת זה רשמי ובצבע: כף הרגל אצלי עולה מעט מאד (לא יעיל, זה מה שיש), אין לי פרוניישן (כף הרגל אינה נוטה פנימה או החוצה) ואני כנראה נוחת תחילה על הכריות ורק אח"כ על העקב. לא הייתי מודע לכך. תודה, נעליים כבר רכשתי.
בחירת מסלול רכבת למלווה
בצהריים אנחנו נוסעים ברכבת ועורכים חזרה על קווי המסלול של הרכבת שניתאי ייסע למחרת. אנחנו מגלים טעות בשמות התחנות ומוצאים את התחנות והנתיב הנכון: כדי להספיק לבקר בשתי נקודות על המסלול במהלך המרתון, עדיף לנסוע רק בקו ירוק D, לנסוע עד לתחנה המרוחקת Woodland שנמצאת ליד ק"מ 28, אח"כ לחזור באותו קו לכיוון בוסטון ולרדת בתחנת Reservoir וממנה ללכת כחצי ק"מ לכיכר קליבלנד (ק"מ 36). שימו לב לטעות הנפוצה, תחנת Chesnut Hill רחוקה ממסלול המרתון למרות הדמיון בכתובת ואילו התחנה שנמצאת במסלול לידChestnut Hill Ave. היא תחנה אחרת הנקראת בוסטון קולג' והיא התחנה הסופית של קו ירוק B. המעבר בין שני קווים אלו מתבצע רק במרכז בוסטון ולכן בעומס של יום כזה, אי אפשר להספיק לשלב מעבר מקו לקו במהלך המרתון.
בערב שלפני
לפנות ערב מוגשת ארוחת פסטה גדולה ב-City Hall Plaza (תחנת Government Center). כמויות המזון נדיבות מחולקות למגשים בעמידה, אין כבר מקום באוהל והאכילה היא ליד שולחנות באזור פתוח לרוח ולקור. אני מוותר על הבירה, משוחח עם מרתוניסט מנוסה ומאזין לדבריו. בערב במלון אני עובר על לקט מאמרי העצות שהכנתי ועל פרק מספר של פיט פיצינגר וסקוט דגלס, שקבלתי מיאן טויטש. על פי גרף הגבהים של המסלול, אני משנן את סימני המייל לעליות, וזוכר זאת כסדרה 4,7,9,0, שחוזרת על עצמה הן בעשרת המייל הראשונים והן בעשיריה השנייה, בתוספת 16, כלומר בערך בכל עמוד מייל בסדרה יש לצפות לעלייה. במייל 15 מתחילה ירידה גדולה. במייל 17 ובמייל 22 אפגוש את ניתאי. במייל 21 מסתיימות ארבע העליות של ניוטון. אני פורש לישון מוקדם, באחת עשרה, לפנינו יום ארוך ומתיש.
לקראת זינוק
בבוקר המרתון, לבוש בשלוש שכבות אני מגיע לאזור ההסעה באוטובוסים הצהובים, הסקול בס (תחנת Park צומת קווי הרכבת התחתית). בשבע וחצי בבוקר התור מתפתל לאורך הפארק כנחש ארוך, למעלה מחמש מאות מטרים, ללא גדרות וללא חבלים, כאשר אף אחד אינו עובר משורה לשורה. כפות ידי בכסיות, כמה רצים ממתינים כשהם לבושים במכנסי ריצה קצרים. קר. לידינו עוברים שני רצים לבושים בבד משי אדום, האחד סופרמן והשני השטן. תוך חצי שעה אני כבר יושב באוטובוס ונפלט ממנו בבית הספר התיכון האזורי בהופקינטון. עוד לא תשע בבוקר.
הזינוק רק בצהריים ועל הדשא אלפי אתלטים. מסביב למדשאה הותקנו כמה מאות בתי שימוש כימיים ומול כל תא ממתינים כעשרים איש, הכל בסדר מופתי ורוגע. השמיים בהירים. אני מעדיף למצוא מחסה מפני השמש, האוהל הלבן הענק נראה די צפוף, אבל אני מוצא בו מרווח דשא קטן פנוי בין שני רצים מסבירי פנים. השכנים ממליצים לי להשיג פיסת קרטון לנוחיותי. אני מתבונן בקהל הרצים. כולם נראים מתחום ההייטק (סביר להניח שזה אינו מדויק). תשעים אחוזים מהם לבנים, מעט ממוצא היספני, עוד פחות אוריינטלים. רצים שחורים אני סופר בודדים. השכן הצעיר מתעניין בישראל ומתגלה כאנדרו, צעיר יהודי שסיים לאחרונה ללמוד בבוסטון וקבל משרת כלכלן בדרום. בתשע וחצי, אני נוגס מהבייגל שהבאתי איתי. בעשר וחצי, ההתרגשות מדביקה את הרצות והרצים והם מתחילים למרוח קרמים, וזלין ומשחות (אתם יודעים, בכל המקומות המומלצים, בין אם צריך ובין אם לא, על אצבעות הרגליים, המפשעות, בית השחי, והגברים בפטמות).
רצות בקרבתי מורחות את כל כפות הרגליים (למה? הרגל של נשים למרוח קרם) ומתיזות בנדיבות רבה ספריי על רגליהן. ריח מכביד כשל דוחה יתושים (רפלנט) מגיע עד לאפינו. לדעתי הקרם עלול להיספג עד לזינוק ואני מנסה בעקשנות להתרכז בעיתון ולהתגבר על המתח ועל זמן ההמתנה. אני מגיח לרגע החוצה, שותה משקה איזוטוני ושב לשוחח. הרצים כעת שולפים טוש עבה ורושמים את שמם לאורך הזרוע. מייקל, סילבי, ברוס. זה יעזור להם אחר כך לקבל עידוד מהקהל המפרגן.
קצת אחרי אחת עשרה בבוקר אני מצטרף לטקס ההכנה, מתקלף משכבות הבגדים ולובש את הגופייה הכחולה, עליה הודפסו בגדול Giga Israel. באחת עשרה וחצי נעלם התור מול תאי השירותים. על פי הניסיון הקודם בברלין, אני בולע כעת שקיק פאואר ג'ל וטוען שלושה שקיקים למכנסי. כל הרצים יצאו לכיוון הזינוק ושמירת החפצים. אני מצטרף לזרם, מאתר את האוטובוס המתאים למספר שלי ומוסר את שק הבגדים. 500 חבילות לאוטובוס. 50 מספרים מול כל שני חלונות באוטובוס, סדר מופתי שיאפשר אחר כך קבלת החבילות בחזרה במהירות. ריצה קלה לאזור הזינוק וסביבו. שחרור עודף משקל בחורשה הסמוכה. שדרת הזינוק מגודרת היטב, לאורך הכביש הצר, גדושה באלפי הרצים. את קו הזינוק לא ניתן לראות. הצוות שליד הבימה במאסף מסייע לי למצוא את אזור הזינוק שלי ומכוון אותי למעלה הרחוב.
רצי העילית, ברמה של אסף בימרו ומעלה, עומדים על קו הזינוק עצמו. מאחוריהם ישנם 21 אזורי זינוק מגודרים, קוראלים corrals, שהכניסה אליהם נקבעה על פי ההישגים האישיים. בקוראל הראשון נקבצו הרצים מתחום ההישגים 2:30-2:40 שעות, הליגה של יורם ונחשון. עם תו חזה בסדרת 4000 אני נכנס לקוראל 4 המלא עד אפס מקום. בקוראל האחרון ממתינים הרצים המסיימים בארבע שעות. היום רובם יסיימו בחמש שעות פלוס. ההתרגשות רבה. כל ההכנות, כל ההשקעה בחודשים האחרונים, הכל מתנקז למאמץ אחד, באורך כמה שעות. כל אחד יודע איך המרתון מתחיל, אי אפשר להיות בטוח מראש כיצד הוא יתפתח ויסתיים. החום אינו בראש מעייני, מעסיקה אותי המחשבה באיזה קצב לרוץ ומה תהייה התוצאה בסוף. כל האנשים סביבי סיימו בעבר בתוצאות זמן דומות. אני מנסה לשאול את שכני באיזה קצב הוא מתכנן לרוץ ושומע הסתייגויות מהחום, צפי ל- 3:15-3:20 שעות. הם עוד לא יודעים מה מצפה להם. החלטתי לנסות לרוץ בקצב 4:30 דק"מ ולשאוף לתוצאה 3:10 שעות. כנראה שבשליש האחרון אאט בעליות (ועוד איך).
מפת המסלול ושרטוט הפרשי הגבהים – מתוך אתר התחרות
נשאר רק לרוץ, קודם נגיע לחצי
הזינוק בשעה שתיים עשרה. אנחנו מתחילים להתקדם בהליכה איטית, שמתגברת והופכת לכמעט ריצה. לאחר 2:41 דקות אני דורך על השטיח בנקודת הזינוק ומתגלגל לדרך. לקראת הזינוק חרדתי מכך שאין לי "מושך" ושאבזבז אנרגיה רבה במאמץ לשמור על קצב, אבל בפועל הריצה זורמת יפה. הקטע הראשון הוא בירידה והצפיפות נמשכת כך שאנחנו נבלמים ע"י ההמון, ממילא אי אפשר עדיין לרוץ בקצב מתוכנן. סימן ק"מ ראשון בקצב 4:31 דק"מ. למרות שזה לא צויין בדפי המידע, יש סימני ק"מ ברורים וקטנים על קו ההפרדה שבין הנתיבים. קצת אחריו יגיע שלט לסימון המייל הראשון, שלט גדול מכל צד של הדרך, קבוע על מוט מתכת ונשמר לאורך כל המרוץ ע"י מתנדב צמוד. סימון המיילים מצוין.
נצמדתי לבריאן מקנדה, בעל הישג 3:08 שעות והוא כבן 27. בק"מ החמישי, נוח לבריאן לפגר קצת מאחורי ואני נוטש אותו. לאחר שלושה מייל, יבוא עמוד דרכים משעשע הנושא תמרורים לכיוון מקומות נוספים הנקראים בוסטון, ומציין את המרחקים אליהם. כעת אתם יודעים שישנם עוד לפחות עשרה מקומות בארה"ב הנקראים בוסטון, למשל בלואיזיאנה או בארקנסו. יעדנו היום לבוסטון הרחוקה עוד 37 ק"מ. הקהל צובא על הדרך משני צידיה, תזמורות של שני נגנים או מערכת הגברה קטנה משמיעים מוזיקה שמחה ומעוררת. פה ושם אזורים חסרי בתים, רק עצים גדולים ערומי עלים, תשכחו מצל. כמה רצים פורשים לרגע הצידה.
אנחנו חולפים על פני מספר עיירות קטנות. הקהל מתרכז במיוחד באזורי המרכז המסחרי, מציע מים קפואים, מתיז סילוני מים מצינור ובעיקר מעודד ומריע לרצים. בכל כפולה של 5 ק"מ מותקן שלט גדול, תצוגת שעון גדולה ושטיח בקרה לצ'יפים. כך נוכל אחר כך לשחזר ולנתח את מהלך הריצה. יתכן שהיומרה לרוץ בקצב 4:30 דק"מ (כמו בברלין) מוגזמת, ואינני בכושר המתאים לכך בחום הכבד, על כל פנים היא תחזיק מעמד לפחות עד החצי. 10 הק"מ חולפים, הזמן וההרגשה בסדר. לקחת ג'ל? אולי לא כדאי? בברלין נטלתי לאחר 12 ק"מ. למרות שאינני בטוח בצורך, אני שולף ובולע שקיק ג'ל שני. האם זה קשור או לא, בעוד כמה דקות אקבל כאבי בטן בצד שמאל. בתחנה הבאה אני שותה רק מים. כאבי הבטן החזקים בצד שמאל נמשכים לאורך שני ק"מ. אולי זה הג'ל, אולי זה המים או סתם בשל המאמץ. חייבים להתעלם ולהמשיך לרוץ. אני מסתגל אליהם והם שוככים בק"מ 15.
נק' ה-28 – סביבי רצי שלש שעות ומטה
ברשימה שקראתי, המומחה שהשתתף ורץ בקצב 6 דקות למייל (2:37 בערך), כינה את 14 המייל הראשונים טיול, 8 המייל הבאים הם מאמץ והזעה ו- 4 המייל האחרונים – גיהינום. ניזכר בכך בהמשך. אחר כתב בהמלצות שלו, שיש לבלום את המהירות במיילים הראשונים ואחרי שעוברים 10 מייל ראשונים, זה הזמן הטוב לבדוק את ההרגשה ולנבא לגבי ההמשך. כשהגעתי לעשרה מייל, ברום מצב רוחי, הבחנתי לדאבוני ששרירי הירך כבר כואבים. כאן המקום לצטט את יעל מהרצות בקבוצה של זהבה שמואלי: "אם יש לך כוח לקטר, תרוץ עוד חמישה ק"מ במקום". חם מאד, אין צל. שועטים הלאה, עוד מעט וולסלי קולג'.
מאחור מתקרב אלי רץ גבוה ושואל אם אני מכיר בישראל אתלט בשם יחזקאל חליפה. כשאני מאשר לו, הוא מספר לי שלמד איתו באוניברסיטת קלמסון. אני מציע לו שם נוסף משם, דב קרמר. פיל מתלהב ומספר לי שדב הזה היה ענק, ניצח את כל יריביו באליפות הקולג'ים וקבע זמן של 28 דקות ומשהו בעשרת אלפים מטר, אבל "אני חושב שהוא לא יזכור אותי". אני שואל את פיל למעשיו היום והוא מספר לי שהוא כירופרקט וגר באינדיאנפוליס או שמא מיניאפוליס. מייד לאחר מכן מגיח מהצד רץ נוסף שמלמל שגם הוא מאינדיאנה, כך שלידיעת יחזקאל ודב, ועל פי רשימת מסיימי המרוץ, מדובר כנראה ב- Phil Hallett בן 35 מאינדיאנה. עוד אנו מזכירים את ישראל, מצטרף לשיחה רץ אחר ואומר כמה מלים בעברית של בית ספר של יום ראשון. נקרא לו סטיב, אותו עוד אפגוש. השיחה עם פיל מתנהלת תוך כדי ריצה נמרצת וכנראה שפיל מרגיש די טוב. אני חש שרצים בקצב מהיר מדי, ומניח לפיל להתקדם בלעדי. מבדיקה במחשב יסתבר אחר כך שפיל זינק מהקוראל שלי, התמיד בקצב מהיר במקצת מהקצב שלי, אך לאחר 35 ק"מ חווה משבר גדול וסיים רק 11 דקות אחרי.
20 ק"מ, כולנו דורכים על משטח הבקרה, כל דריכה משמיעה צפצוף, מגיעים לוולסלי קולג'. אם שמתם לב, תמיד כשמדברים על מרתון בוסטון, מזכירים בקריצה את הבנות המעודדות בוולסלי. זה כנראה גימיק שיווקי נחמד וריק מתוכן, שנטמע ועובר מדור לדור. בצד ימין של הדרך, הקהל הופך לשורה ארוכה וצפופה של סטודנטיות, והעידוד שלהם נשמע כמו צעקה אחת מתמשכת. אני מתרכז בדרך שלפני, מתעלם מהמין היפה (ודאי סיפרו לכם שהן עומדות שם ערומות… אגדה אורבנית). לאחר הקולג' מגיעים לעיירה וולסלי שהוזכרה כבר. שער ענק עם בלונים, קו חצי המרתון. הזמן בשעון 1:34:37 שעות, אני בתמונה והקצב נשמר.
חצי אחרון ודי, העלייה שוברת הלב
נכנסים לאזורים יהודיים ולקהל מפרגן ומתחילות להישמע קריאות עידוד יזרע-ייל ולפעמים גיגה. חיוך עולה על פני ובשלבים שעוד יש לי כוח, אני מודה בנפנוף יד. כל תגובה כזאת מצידי, גורמת לחיוך בקהל, וכשזה קורה בבת אחת לכמה עשרות אנשים, זה נשמע כנהמה חזקה ונעימה. לאורך כברת דרך ארוכה אני שומע כל הזמן קריאות עידוד לסם, עד שאני מבין ש-Sam האלמוני כנראה רץ כל הזמן צמוד מאחורי. כל שלושה ק"מ אנחנו פוגשים את הטור הארוך של המתנדבים, המחלקים כוסות של מים ומשקה גייטורייד לימוני. בקטע המרתון 21-32 ק"מ, ההמלצה הכללית היא להתרכז, להמנע משאננות ולא ליפול במהירות. בערך בק"מ ה- 24 מגיעה הירידה התלולה לניוטון. אינני מגביר, אלא גולש באותו קצב, נצמד לימין ועוקף רצים רבים, נהנה מהעידוד. בהתרגשות של המרוץ, אינני חש במאמצי בלימה כלשהם. מתחתינו חולפת הדרך המהירה 95 / 128. חולפים על פני תחנת הכיבוי ופונים ימינה.
לפנינו הק"מ ה- 28. אני רואה את השלט T של הרכבת לבוסטון ומחפש את ניתאי בצד ימין. אני מחייך לקראתו והוא מצלם. מאוחר יותר אצפה בתמונה ואראה שהרצים בסביבתי הם בעלי תווי חזה מסדרות 1000-3000, כלומר כולם בעלי הישגים מתחת ל-3:00 שעות. במייל 18 מציעים לכל הרצים פאואר ג'ל. מעניין איך אפשר יהיה לבחור טעם תוך כדי ריצה. אני מחליט להצטרף לארוחה ושולף מכיס המכנסיים את השקיק הכתום שלי, בולע את תוכנו ולוגם מים. אני מקווה שזה יספיק להיספג ולהועיל עד לגבעה.
לאחר 28 ק"מ
נכנסנו לניוטון, על ארבעת גבעותיה. בעליה השלישית שוב מגיח סטיב מאחור, חולף ומסתובב אלי וקורא כלפי יזרע-ייל, "שלום", ונעלם בקצב מהיר בעליה. אני סופר ומגיע לעלייה הרביעית, העלייה הידועה לשמצה ומכונה העלייה "שוברת הלב"
Heart Break Hill במייל ה-21 (ק"מ 33). כבר ציינתי שאין בעלייה זאת כשלעצמה משהו מיוחד, אבל שילובה בשלב זה של המרוץ הופך אותה לקטע הקשה של המרוץ. בצירוף של יום חם, הקטע הקשה הופך ל"קטלני". רצים רבים לפני נושרים או עוברים להליכה. גם אני לא בדיוק טס. לגסוס עם כולם? לא מכובד, אפשר יותר מזה. לא לחינם הקפתי את הר איתן ארבע פעמים וטיפסתי בתבור. צריך לשלוף את הרזרבה… אני מתמקד בגופיה צבעונית באופק למעלה וכונס אליה. חולף על פני רצים רבים ומתקרב ליעד במהירות. עוד בטרם הגעתי, אני בוחר שוב בגופיה באופק וכך הלאה, ארבע פעמים, עד שאני מוצא את עצמי במדרון לקראת בוסטון קולג'.
אינני יודע אם זה קולג' רק לבנים, אבל הקהל לימיני מורכב כעת מחבורת סטודנטים מריעים, פחות מרשימים בעוצמתם מבנות וולסלי אבל משתדלים מאד. עוד כמה קריאות יזרע-ייל משפרות את ההרגשה. מקריאה מוקדמת של הפרשי הגובה, ידעתי שמכאן יש רק "ירידות". עד כה לא הצלחתי להבין מדוע הקטע הזה מכונה בכתבה – "גיהינום". בינתיים ניתאי מדלג וממתין לי בככר קליבלנד, הק"מ 36. אני מנסה לחייך ולהעמיד פנים שהכל בסדר. ניתאי מבחין שאני מאט.
סילוני מים מתוך ברזי כיבוי
בכל הזדמנות, אני עובר בתוך סילוני מים המותזים מתוך צינורות הכיבוי וגם ביוזמת אנשים פרטיים. עברנו את ברוקליין ונכנסנו לבוסטון. כמות הקהל הוכפלה, העידוד בשיא עוצמתו. בק"מ ה-37 שרירי הירך שלי כבר דואבים והריצה הולכת ודועכת. נותרה עוד מעט אנרגיה בגוף ואני מייחל להגיע לסיום. הניסיון לעורר את הרגליים ולהשתפר אינו מניב תוצאות. בשלב הזה הקצב יורד ל-5:15 דק"מ, הצפי לתוצאה סופית 3:13 שעות הופך ל-3:15, צונח ל-3:18. הקהל מוסיף להריע ובמיוחד כאשר הוא מזהה מישהו שעובר להליכה או עומד לפרוש. אני מתמקד ביעד הקרוב, לחצות את קו 40 ק"מ. מישהו בקהל צעק לרצים שה"רד סוקס" ניצחו. משחק הבייסבול הסתיים, הצופים נוהרים מהאצטדיון ומצטרפים לקהל. שרירי הירך כואבים לי בכאב שאינו מוכר לי, הם מאובנים. הרחש מחריש אוזניים, הכביש רחב, יש מקום לכל הרצים, רק לסיים בבקשה. עוד עליה קטנטנה ונכנסים לרחוב בוילסטון, המנהטן של בוסטון, שם קו הסיום. רק כעת מצטרפת הרוח. עוד 600 מטרים של ריצה ללא פיניש, הנפת ידיים אל על וחציית קו הגמר. בקושי רב אני מסיים ב- 3:20:30 שעות. הרגשה מאד לא נוחה בהשוואה לסיום המרתון הקודם, לפני שבעה חודשים בברלין. סיימתי 11 דקות יותר לאט. לא נעים. מה אגיד לקרמר, איך אתרץ. וקרמר יאמר שהכל בגלל שלא השקעתי באימונים ולא רצתי 150 ק"מ בשבוע.
פסיעה אחרונה ודי
פרפור אחרון, אני מתקדם בהליכה מתנודדת. צריך להסיר את הצ'יפ ולהחזיר אותו אבל אי אפשר להתכופף. המתנדבות פורמות לנו את השרוכים ועושות זאת עבורנו. אחרים עוטפים אותנו ברדיד אלומיניום ומדביקים אותו בטייפ כדי שלא יעוף ברוח. כל אחד מאיתנו נראה כמי שתיכף יקרוס, מכל עבר צצים מתנדבים המציעים עזרה, אבל אני עובר ברגלי את כל ארבעת הבלוקים, מוצא את אוטובוס מס' 7, מקבל את שקית הבגדים שלי לפי מספר תו החזה ומגיע בשלום אל התור לאולם המסג'ים. התור נראה קצר. אוי, כמה זה אכזרי לרדת במדרגות למרתף המסג'ים… בחורות שומרות עלינו שלא ניפול שם ומובילות אותנו עד לאזור הטיפולים. לשכב על הבטן על מיטת הטיפולים ולקבל עיסוי ומעיכות על הגב, הישבן והרגליים. היחס נהדר, אדיב ומקצועי.
מציעים לנו גם טיפול כירופרקט והוא מותח אותי ומייעץ לי. אני עולה לרחוב אל מפגש המשפחות. שלטי אותיות מפוזרים לאורך הסמטה. לאותיות הראשונות הקצו מקום רב, כדי להגיע לאות I (Israel), אני מפלס דרך בין כל האנשים ופוגש את ניתאי. הרכבת שבה נסע התקלקלה והוא ירד והמשיך ברגל עוד תחנה אחת. צילומים למזכרת. אף רץ ישראלי אחר אינו נראה בסביבה ואנחנו פורשים בהליכה ארוכה ברגל, עד לתחנת התחתית.
אחרית דבר
ובמספרים: למרוץ זינקו כ-18,000 ומתוכם סיימו כ-16,750, היתר פרשו על רגליהם או פונו לבית חולים. סיימתי במקום כללי 1,329 (8 אחוז מההתחלה) ובמקום 48 בקבוצת הגיל 50-59 (מתוך 2,200 הגברים בקבוצת הגיל שיצאו לדרך).
למחרת אני קורא ב-mail מסרים מנחשון ואחרים שטורחים לעודד אותי ומצטטים הערות וחוויות שכתבו אחרים. הרוב מדווחים שהתוצאות שקבעו הן 10-30 דקות לאט יותר משהעריכו באופן שמרני. מישהו אחר מציין שזו הייתה בדיחה אכזרית של אלוהים, להעלות את הטמפרטורה דווקא ביום של המרתון. גם ג'רי הוותיק מפילדלפיה כותב לי Kol Hakavod ומספר לי שכל חבריו קבעו תוצאות גרועות ואפילו הרץ שתמיד יורד משלוש שעות, הפעם קבע רק 3:21. בחזרה בארץ, קרמר אומר שבמרוצים כאלו המדד הוא ההשוואה ליתר הרצים ושהוא מצטרף לדברים שכתב לי ג'רי.
רק לאחר 10 ימים אני משלים עם עצמי ואומר שזה לא היה מאכזב כמו שחשבתי עד כה. הלא היה חם מאד וזה ממילא מרתון של עליות וירידות. כשם שהקפת התבור אינה דומה למרוץ עירוני מצוי, מרתון בוסטון 2004 היה חוויה אוטונומית עם תוצאה בלתי ניתנת להשוואה ליתר המרתונים.
הושלם פרויקט קשה שארך 3 חודשים. חווית בוסטון תישאר לכל החיים.
קישורים קשורים
האתר הרשמי של מרתון בוסטון
הנפת ידיים אל על וחציית קו הגמר
