מאת:אסף בר דוד
הקדמה
"מה? תעברו ברחוב החלונות האדומים?"
"אולי תיכנס לאחת הבנות שם ותעשה הפסקה"
"אולי כול המשתתפים יעשנו איזה ג'וינט נחמד לילה לפני, ואתה עוד תגיע ראשון"
אלו היו מקצת ההערות ששמעתי כשאר הודעתי לחברי, משהו כמו לפני 10 חודשים כי נרשמתי למרתון אמסטרדם.
באמת שלא הייתי רץ גדול באותה תקופה (לא שעכשיו אני ברשימת עשרת הספורטאים ששינו את ההיסטוריה), סתם בחור תל אביבי שרץ לאורך הים 3-4 פעמיים בשבוע כ 5 קילומטרים נינוחים.
השינוי (הגדול) החל לאחר שהחלטתי להשתתף במרוץ האביב ברמת השרון- מרוץ חביב למדי ל-10 קילומטרים. לאחר מרוץ זה, כבר שקעתי עד מעל לאוזני בריצה ובכול מה שקשור לעולם מופלא זה:
ישבתי שעות מול מסך המחשב, קורא כול ככתבה שנכתבה על ריצה, במיוחד ריצות מרתון, קניתי נעלי ריצה מקצועיות (בלי לפרסם את המותג, אוכל לומר רק כי נהניתי מאוד להשתתף במרוץ סאקוני ל-20 קילומטרים בשדות ים…) חטיפי אנרגיה ומשקאות אנרגטיים מילאו את המקרר וגרביים –תמיד היה חסר…
בקיצור, ביום שישי הראשון עת קמתי ב- 5:15 ע"מ לבצע את ריצת השדה הארוכה הראשונה שלי (20 קילומטרים) הפנמתי: אני מכור!
אימונים
שלא תבינו שהכול היה כל כך קל: לרוץ בבוקר, (או יותר נכון, להתעורר לתוך חושך) היה סיוט מבחינתי, פעמים רבות יצאתי לריצת הבוקר הארוכה (כל יום שישי) כששאר המבלים האחרונים חזרו ממקומות הבילוי, ובפעמים רבות אנשים רעים גזלו את בקבוקי המים אשר הטמנתי, לא בצורה מוצלחת עלי להוסיף,בצידי הדרך, וגם בכלב אחד או שניים הצלחתי להיתקל. כל שבוע התארכו ריצותיי הארוכות, ולאחר זמן לא רב, נאלצתי (אם כי בשמחה רבה) להעביר את ריצותיי הארוכות לאזור פארק הירקון.
לאחר חודשים של אימונים, חשבתי שאני מוכן לאתגר המרתון (המחשבה הייתה אולי מוקדמת מידי)
אמסטרדם – הנה אני בא
למרות הקור,הנחיתה באמסטרדם תמיד נעימה, ולאחר התארגנות קצרה במלון, צעדנו, חברתי ואני לאצטדיון האתלטיקה ע"מ לקבל את המספר האישי (599). כמובן שנשארנו להסתובב בין הדוכנים השונים ולרכוש מספר מוצרים "הכרחיים" (מכנסים וחולצת ריצה).
יום שבת הגיע, זהו יום אחד לפני המרוץ, יום רגוע בעיקרו ששיאו במסיבת הפסטה המפורסמת לפני הריצה. אז ככה: היה סוג פסטה אחד ושני סוגי רטבים. חברתי טענה כי הפסטה נשכחה במים קצת יותר מידי זמן, והרוטב הוצא מהטיגון מוקדם מידי, וזה בכלל לא מזכיר "מסיבת פסטה", אבל היא לא משתתפת במרוץ ולכן דעתה לא רלוונטית כרגע.
Marathon day
יום ראשון הגיע. המרתון מתוכנן להתחיל ב-11:00 (עדיין זה אמסטרדם…). ב-9:30 אנו צועדים לכיוון האצטדיון, המוני רצים, "שוטפים את הרחובות" והולכים בטור ענק יחד איתנו, שלושה מסוקי טלוויזיה עומדים באוויר מעלינו- ההתרגשות מלווה אותנו.
כמחצית השעה לפני הזינוק תופסים הרצים את מקומותיהם לפי שערים (זמני סיום משוערים).
לאחר תדריך עם חברתי על "צמתי הצילום" אני תופס את מקומי בינות לאלפי הרצים ומחכה לזינוק. מוזר- אני לא מרגיש כלל את הקור השורר.
שטח הכינוס
המולה רבה. כולם מדברים, צוחקים, מנופפים בידיהם. כ- 5 דקות לפני הזינוק, קופצים רצים רבים לצידי הדרך ונפטרים ממעט השתן שהצטבר , המנוסים יותר, עומדים בפינת המסלול, ומשתינים לתוך בקבוקי מים מינרלים ריקים. כול יום לומדים דברים חדשים…
11:00. נכבד הולנדי מצית את פתיל התותח הישן, ופיצוץ גדול נשמע- זהו, אני משתתף במרתון!!
ההתרגשות בשיאה.
חולפים על פני הקהל ורצים ברחובות העיר.
בכול קילומטר ישנו שלט גדול המציין את המרחק. אני מתבונן בשעון. 5 דקות לקילומטר. מצוין!
התכנון המקורי היה להמשיך בקצב זה לאורך רוב המרוץ, ובקילומטרים האחרונים להגביר מעט. אלוהים! איזו נאיביות מצידי! להגביר בסוף המרוץ, כן…בטח.
בכול חמישה קילומטרים, תחנת שתייה (אין חלוקת מזון) ולהקת סמבה מקומית רעשנית למדי מנסה להנעים את הריצה..
מנסה לשתות תחת לחץ הרצים הבאים אחרי. הכוס הראשונה נכנסת ישירות ללחי שמאל. השנייה מוצאת עצמה בתוך נעליי. מחליט להאט בתחנות השתייה הבאות.
לאחר כ- 13 קילומטרים, חולפים ליד תחנת רוח. בצידי הכביש המוני הולנדים חייכניים מחכים לנציג המשפחה עמוסים, במזון ושתייה.
עברתי 20 קילומטרים. תחושות הגוף לא משהו – הידיים (כן, גם לי זה היה מוזר) כואבות ותחושת צמא אוחזת בי.
הקצב עדיין סביר.
הבדיחות פסקו כבר מזמן. הרצים מכונסים איש איש בתוך עצמו, מתרכזים בריצה וחושבים על תחנות השתייה הבאה.
30 קילומטרים עברו. גופי זועק לעזרה. כל השרירים שנמצאים מתחת למותני תפוסים, שפתי נדבקות אחת לשנייה, משוועות למעט נוזלים. רצים רבים פורשים בצד המסלול וצועדים לאיטם, מנסים לשחרר את שריריהם הדואבים.
אני ממשיך לרוץ, או יותר נכון לבצע "הליצה" – הגוף נע בצורת ריצה אבל הקצב, אוי הקצב…
35 קילומטרים, חברתי מנופפת לי מצד הדרך.
"אני גמור" אני ממלמל אליה בחצי קול והיא משיבה מבלי לשמוע אותי "כל הכבוד, תמשיך ככה".
עיני נעצמות ונפקחות חליפות. סחרחורת אוחזת בי. אני צמא – כל כך צמא!
שרירי רגלי מעבירים צמרמורות לאורך גופי. צווארי נתפס גם כן.
"תפסיק לרוץ" מתחנן גופי.
אני מפנטז על מים. לבסוף מחליט לחטוף מים מאחד ההולנדים בצידי הדרך – לא איכפת לי אם הוא יהיה צעיר או זקן, ילד או תינוק – אני חייב מים. בוחן בקפידה את המריעים, מחפש בקבוק שתייה שאוכל לחטוף. למזלי לא מצליח למצוא אחד שכזה..
בייאושי, שולף את שקית הפאוור ג'ל האחרונה (מתוך שתיים בסך הכול..) ומוצץ אותה ללא מים. תחושת הצמא גוברת.
אלוהים שומע את תפילתי: תחנת השתייה האחרונה, ממוקמת בקילומטר ה-38. נחסכו לי שני קילומטרים מורטי עצבים. הכמות האדירה של הכוסות ריקות זרוקות על כביש מרמזת על המוני הרצים שעברו כאן לפניי.
שותה 3 כוסות משקה אנרגיה וכוס מים אחת וממשיך בדרכי.
"לא הגעת עד כאן כדי ללכת! תמשיך לרוץ!" אני גוער בעצמי.
לפתע עובר אותי רץ כשעל גבו שלט גדול המציין 3:15 – מי שרוצה לסיים בזמן זה צריך רק להיצמד אליו. קצב ריצתו נראה לי כאילו הוא נורה מתוך רובה. נראה כי לא אחבור אליו היום.
גם השלט 3:45 עובר אותי די בקלות.
אני כל כך תשוש שזה כלל לא מפריע לי.
קילומטר אחרון. נראה כי אסיים בכל זאת את המרתון בריצה.
400 מטר – נכנסים שוב לאצטדיון
300 מטר
200 מטר
100 מטר
זהו. סיימתי את ריצת המרתון הראשונה בחיי.
המדליה מעידה כי סיימתי את המרתון
הולנדי חביב מעניק לי מדלייה על הישגי הנכבד( 4:01 שעות), ואחר עוטף אותי "בשקית זבל" כתומה לשמירה על חום הגוף.
לוקח שני בקבוקי שתייה, ויונק אותם במהירות.
יוצא החוצה, לכיוון חברתי.
"אלוהים, אני גמור" אני ממלמל שוב.
קונים משהו לאכול "בגזלנים" הרבים הפרוסים בכניסה לאצטדיון, ומתיישבים על המדרכה לאכול.
אלפי שקיות זבל כתומות מסתובבות האזור.
לאחר מנוחה קצרה, צועדים חזרה למלון. רגלי מתכוונות להישאר תפוסות במהלך שלושת הימים הקרובים אבל החיוך חזר אליי כבר בערב – סיימתי מרתון ראשון ובהחלט לא האחרון.
קישורים קשורים
הספליט של אסף – עמוד תוצאות הכנס תחת Bib Number 599
