מאת:עופר ביידה

בשנים עברו (בערך בעשר השנים האחרונות), השתדלתי להשתתף כמעט בכל מרוץ שאליו יכולתי להגיע מבחינת מיקום, לוח זמנים וכד’.
בשנה האחרונה, החלטתי להוריד הילוך, וכך יש מרוצים שאני אומנם מגיע אליהם, אבל רק בתור צלם "שוונג" ולא בתור רץ.
למרות זאת, אני עדיין משתדל להשתתף בתחרויות שבהן חידוש, כמו למשל המקצה ל-30 ק"מ במסגרת האולטרה מרתון מספר 2 שאורגן ע"י פרוספורט (למרחק 60 ק"מ), או ריצת החופים האתגרית שאורגנה גם היא על ידם.

הפעם (אמצע חודש נובמבר) על הפרק, מרוץ מדברי באזור סדום שיערך בליל ירח מלא, לאחד מ-3 מרחקים:
30 ק"מ שיוזנק בשעה 02:30 לפנות בוקר, 19.5 ק"מ ו-10 ק"מ שיוזנקו בהפרש של שעה ושעתיים נוספות בהתאמה.
כמו ב-2 במקרים הקודמים, גם הפעם אני מתלבט, גם אחרי שמארגנת המרוץ קרן גולדבלט, מבטיחה לי שאומנם יש באחד המקצים (למרחק 19.5 ק"מ) קטע קשה, אבל הוא קצר מאד, ולא מאתגר (לאמיצים, או מרתיע משהו לפחות אמיצים) כמו המצוק עליו טיפסנו, בריצת החוף האתגרית, אותה הזכרתי לעיל.

לבסוף בצהרי יום שישי – כ-12 שעות לפני הזינוק – אני מבקש מקרן לרשום אותי למקצה ל-19.5 ק"מ, ושם את פעמי בדרך הארוכה למתחם הסולריום, באזור מלונות ים המלח, שהוא נקודת הכינוס של התחרות.

אחרי שהגעתי למתחם, אספתי את מספר המשתתף, ואף עזרתי לפרנסתם של בעלי מסעדה באזור, אני חוזר אל נקודת הכינוס.
אולה ורפי הדר, רצים וותיקים אותם אני מכיר כבר ממרוצים רבים, ירוצו כמוני במקצה למרחק הבינוני.

לחיצה על כל אחת מהתמונות בכתבה תפתח חלון חדש ובו התמונה ברזולוציה גדולה יותר.

זמן לא רב לאחר שפורסמו פרטי האירוע, "נולד" אירוע חדש.

אבל לפני זה, צריך להכיר לציבור הרצים שלא מדוושים (למשל כמוני), את אירוע הרכיבה המסורתי באזור סדום.
אירוע זה של רכיבת אופניים בשטח בזוגות, מאורגן ע"י חברת "עז הרים" שרכיבת שטח היא התמחותם.
האירוע המסורתי שלהם אמור לכלול רכיבת אופניים (כאמור בזוגות) למרחק 40 ו-80 ק"מ.

האירוע החדש שנולד במסגרת התחרות ששמה – Volvo Desert Challenge הוא ה-Ultimate Challenge שהוא למעשה שילוב של שתי התחרויות.
וכך משתתפי מקצי הריצה ל-19.5 ו-30 ק"מ, יכולים להירשם גם לתחרות האופניים ל-40 ו-80 ק"מ בהתאמה, וליהנות ממאמץ ואתגר נוספים!

קצת לפני השעה שמונה, כ-6.5 שעות לפני הזינוק לריצה הראשונה, מתחיל האירוע, עם נמרוד כהן – אחד משני "העיזים" הראשיים של חברת "עז הרים": שמספר על השתתפותו בתחרות הרכיבה Cape Epic בדרום אפריקה ב-2006 ביחד עם וורן פרייר.

הקהל שמורכב כנראה בעיקר מהרוכבים שישתתפו למחרת בתחרויות הרכיבה, או במסע האופניים האתגרי שיתקיים במקביל, מאזין בעניין, אבל נראה שלנו הרצים כדאי להתחיל לחשוב על צבירת שעות שינה, לפני הלילה הלבן שמצפה לנו.

מאחר והחלטתי להגיע ברגע האחרון, לא ממש הספקתי לדאוג לי לחדר מלון, האופציה שהוצעה למעין קמפינג במתחם הסולריום, גם לא תעזור לי, מאחר ולא העמסתי אף אוהל בדרכי לים המלח.
אחד הרצים אליו התקשרתי בצהרים, לא הצליח לעזור לי, מאחר וחבריו הם שדאגו זה מכבר לסידורי הלינה, וכך אני מנסה גם מקורות אחרים – אולה ורפי אותם פגשתי זה מכבר, מביעים תקווה שאולי במלון שלהם, יהיה חדר פנוי.

כאשר גם תקווה זאת מתבדית, אני נאלץ (כמו שלקחתי בחשבון מראש) "לבלות" את השעות הבאות ב"שינה" במכוניתי הצנועה…
מאחר וברצוני לצלם גם את הזינוק למקצה הארוך (30 ק"מ) למרות שלא אשתתף בו, אני מתעורר יותר מוקדם, כאילו אני אמור להשתתף בו.

בדיעבד, טוב שכך, כי אחרת, אולי אפילו סיכום קצר זה לא היה נכתב, אבל אל זה נגיע בהמשך…
כ-20 דקות לפני הזינוק, ו-5 דקות לפני התדריך, אפשר כבר לראות את הרצים והרצות מוכנים לאתגר.

יש רצים ורצות שעדיין עסוקים בהכנות אחרונות כמו רוני שפירא, נחים כמו כרמית וגשל או יובל הלר, או מוצאים זמן להתראיין כמו אורנה ביברמן, שבוודאי תשמח לסיים היום במקום הראשון במקצה הארוך, מקום אחד טוב יותר מזה שהשיגה בריצת החופים שהוזכרה קודם (שם סיימה שנייה, מספר שניות אחרי רוני בן יעקב הצעירה).

את קובי אורן (משמאל בתמונה) לא הצלחתי לצלם בריצת החופים, וגם היום לא נרוץ באותו מקצה, אז נסתפק בינתיים בתמונה שלפני.
טטיאנה סורזסקי (עומדת בתמונה), מחכה כנראה גם היא כבר לזינוק המיוחל.

את חיוכה של Andrea Plucknett, פגשתי כבר בלא מעט מרוצים.
איתה בתמונה Andrew Plitt, מספרי המשתתף שלהם (1 ו-2), כמובן מחייבים תמונה משותפת (גם לי הייתה פעם תמונה דומה בהקפת התבור).
אני מספר להם שאני רץ במקצה ל-19.5 ק"מ, והם אומרים שאם היו יודעים שיש מקצה כזה, אולי היו מעדיפים אותו, על המקצה הארוך יותר בו הם ירוצו…

יאיר ישראל, עמי דדון ושמעון בלמס כבר מוכנים גם הם, כולל האביזרים שצריך תמיד, במרוצים האתגריים של קרן מפרו-ספורט.
גם הפעם לא יהיו נקודות מים מסודרות, ולכן יש צורך לרוץ עם מים – אפשר לראות בתמונה, את יאיר מחזיק את צינורית מנשא המים שלו.
אבל היום זה לא מספיק, מאחר והמרוץ נערך בלילה, מומלץ למי שלא רוצה להסתמך רק על אור הירח, לרוץ עם פנס ראש, ואפשר לראות שיאיר מצויד גם בו.

בשני המרוצים הקודמים (האולטרה והחופים), רצתי עם מנשא שהשאלתי מניר ברק מ"שוונג", הפעם ניצלתי את צהרי יום שישי, מספר שעות לפני ששמתי את פעמי לים המלח, לביקור בקניון חולון.
הביקור הניב מנשא מים, פנס ראש, חולצה תרמית, זוג כפפות וכובע פליז.
אחרי זה כמובן שכבר לא היה לי ברירה אלא להחליט להשתתף במרוץ…

יש זמן לעוד תמונה קבוצתית לפני התדריך – אל אנדריאה ואנדרו (משמאל) מצטרפים מורין קרסיק, חיים דאון, מרגרט בן שושן וג’יימס מלקולם.

קר קצת בליל ירח מדברי זה, אומנם יש עוד קצת יותר משעה עד זינוק המקצה שלי, אבל אני כבר מחליט שארוץ עם החולצה התרמית, מתוך הנחה שעדיף לסבול מחום מאשר מקור (מה שבדרך כלל נכון במקרה שלי).
בחולצה הלבנה (במרכז התמונה), ניתן לראות את מארק גולדבלט שגם הפעם מסייע לאשתו קרן (יחד עם שאר בני המשפחה) בארגון המרוץ.
מארק יהיה (כפי שנגלה בתדרוך למקצה ל-19.5 ק"מ), הרץ המאסף, במקצה למרחק הבינוני.

והנה קרן, בתדרוך המסורתי.
אומנם זה לא המקצה בו ארוץ, אבל חלק מהמידע רלוונטי גם למקצה שלי, מאחר ולפי גרפי הגבהים שפורסמו מראש, אני מנחש שרצי המקצה ל-30 ק"מ, ירוצו יחד איתנו, בחלק השני של הריצה שלהם.
הגשמים שירדו בימים שקדמו למרוץ לא השפיעו על מסלולי הריצה, למרות שהם כן קיצרו את מסלולי האופניים, שייערכו מאוחר יותר.
קרן מבטיחה שתהיה גם נקודת "כיף" – שבה יהיו משקה איזוטוני ובננות לאחר כ-12 ק"מ מהזינוק.

ניתן לראות בתמונה, שרצים רבים, לא ממש ירוצו עם חולצה תרמית, בינתיים זה לא גורם לי לשנות את דעתי, בנושא זה…

הרצים והרצות כבר על קו הזינוק.

כל אחד מהמשתתפים קיבל לפני הזינוק צמיד זוהר – סטיקלייט – במקצה הארוך, צבעו אדום.

והם יוצאים לדרך.

ניתן לראות בתמונה הבאה את ההבדלים בלבוש של הרצים והרצות, ראשוני פנסי הראש כבר פועלים.

בחלוף מספר שניות, וכל הרצים והרצות (מעל 60 במספרם), כבר עוזבים את שער הזינוק.

התמונה הבאה הייתה צריכה להיות של ההכנות לזינוק למקצה בו אני ארוץ – 19.5 ק"מ, ולאחריה תמונות מהזינוק ומהריצה עצמה.
אבל נראה שתמונות אלו "אבדו במדבר" – אז נסתפק עד התמונה הבאה, במילים בלבד…

אני אכן מחליט לרוץ בסופו של דבר עם החולצה התרמית שמיועדת לסקי או אזורי מדבר קרים, והפתרון עליו אני מחליט כדי למנוע עליית חום לא רצויה, היא לשתות הרבה מים בדרך.
ניסיונותיי (בתחילת הריצה) לגרום לפנס הראש להאיר עולים בתוהו, ובתוך כך אחת משלוש הסוללות שלו נעלמת על הקרקע המדברית.
תוך כדי שאני מספר זאת לאחד הרצים, אני "מצליח" כמו במרוצים לא מעטים בעבר, להשתטח ארצה – בנפילה ראשונה ולצערי, אולי גם לא אחרונה…
הרץ, מציע ונותן לי את אחת מהסוללות של פנס הראש שלו מאחר והוא לא משתמש בו, ונראה לו שיסתדר בלעדיו.
אני מודה לו כמובן בעזרת תמונה, שאת היעדרה, הבטחתי להסביר בהמשך סיכום זה.
לצערי יכולותיי הטכניות בשלב זה, כנראה לא מוצלחות מדי, ואני לא מצליח "במשימה הקשה", של הרכבת הסוללה שקיבלתי.
אני ממשיך לרוץ עם הפנס והסוללה ביד…

בשלב מסוים בתחילת הריצה, אני חובר לאולה ורפי הדר, אותם כזכור פגשנו במתחם הסולריום, בערב פתיחת האירוע.
איתם כנראה הייתה עפרה גפני, אם אחת התמונות הרבות שצילמתי (שלא לומר סנוורתי) אותם, תוך שימוש באור המבזק (פלאש) של המצלמה – הייתה שורדת – הייתה לנו הוכחה, לריצתם יחד.
רפי העלה את החשש שגם הם יפלו (כמו שקרה לי, בתחילת הריצה), ולכן אני "מאפשר" להם ריצה נטולת הבזקי אור תכופים.

הזכרתי בתחילת הסיכום, שקרן "הבטיחה" לי שהקטע הקשה הוא קצר מאד, ואכן הוא מתגלה לבסוף, כשיפוע רציני, למרחק עשרות מטרים בודדים.
מעניין אם יש רצים שרצו קטע זה, אני כמובן הולך אותו וגם זה לא קל – אחד מבני משפחת גולדבלט חיכה לנו בקטע זה כדי להזהיר אותנו מנפילה ולהוסיף מילת עידוד – תודה רבה!
אני מנצל את סוף העלייה, לקשור שרוכים, אולה, רפי ועפרה "מנצלים זאת" להשאיר אותי, בינתיים הרחק מאחור.

לשמחתי אחרי עוד עליות (יותר מתונות), מגיע גם ירידה, ואני מנצל זאת להדביק את הפער.
בין הרצים שאני פוגש בדרך, גם צביקה יהלום, והוא אפילו מכבה את פנס הראש כדי שלא יפריע לי ל"תפוס" תמונה טובה שלו…

בשלב מסוים אנחנו מזהים קבוצת רצים שמגיעה מכיוון אחר ליד מה שנראה כנקודת "הכיף" שקרן הבטיחה, זה לא ממש ברור לנו אם זוהי נקודת הקילומטרים שבה היא אמורה להיות, וכך כמו שאר הרצים איתם אני רץ עכשיו, אנחנו לא עוצרים בה…
הרצים שכן ביקרו בנקודת הרענון, מתגלים כרצי המקצה ל-30 ק"מ (למשל יאיר ישראל, אותו פגשנו לפני הזינוק), ואנחנו ממשיכים לרוץ ביחד.
בתחילה, אנחנו לא רואים סטיקלייטים – שעד עכשיו שימשו כאורות זוהרים בצידי הדרך, כדי לסמן את המסלול – אבל לבסוף גם הם מופיעים ואפשר להירגע, אנחנו בדרך הנכונה.
ההשערה שלנו – ייתכן וחלק מהסטיקלייטים כילו את אורם, מוקדם מהצפוי.

השלב הבא במרוץ, מגיע כחלק בו אנחנו רצים בין צל ההרים.
קשה לרוץ מהר – למרות שאנחנו במגמת ירידה – מאחר ואנחנו רצים קטעים בהם מרחקים קצרים שבסופם שינוי כיוון, וצל ההרים מסתיר מעט את אור הירח.
נראה שבשלב זה מי שרץ ללא פנס ראש, יתקשה מעט ועלול להסתכן בנפילה.
אני משתדל לרוץ בחברת רצים שלפחות אחד מהם רץ עם פנס, רצים שרצים קדימה, משתדלים להזהיר את אלו שקרובים להם מאחור, ובאחד המקרים אני אפילו מחכה מספר שניות, כדי להזהיר את הרצים והרצות מאחורי, ממה שנראה כסיבוב מסוכן.

למרות זאת, אני נשאר בסיבוב כלשהו, ללא הרבה רצים בסביבתי, ולמרות הזהירות אני לא צולח ירידה אחת ונופל בפעם השנייה היום.
לעזרתי נחלץ אחד הרצים שהיה יחסית קרוב אלי (קצת לפני), ועוזר לי לקום (לא שזה קשה, אחד היתרונות בלהיות רזה).
הוא אף נותן לי את פנס היד שלו, מאחר והוא לא משתמש בו.
אני מודה לו, וכך אני ממשיך לרוץ עם פנס הראש שלי ביד (עדיין), הסוללה שקיבלתי מרץ אחר לאחר הנפילה הקודמת, אבדה בנפילה הנוכחית – אבל יותר חשוב, עם פנס יד שעובד, ויוכל להאיר לי, את הקילומטרים הספורים שנותרו עד לסיום.

הריצה בין ההרים כבר מאחורינו, ועכשיו אלו הקילומטרים האחרונים כשגם הירח כבר שב לעזרנו, וגם השחר כבר לא רחוק מלעלות באופק.
אחרי ריצה עם עוד רצים בסביבתי (למשל צביקה יהלום), אני כבר די עייף, ורץ עוד יותר לאט.

אורות הסיום כבר נראים למרחוק, ואני מבחין שהסוללה של המצלמה הקטנה, מאותתת על היחלשות, גם מצידה.
מראש שיערתי שסוללה אחת לא תספיק לי, ואין לי (עדיין) עוד סוללות למצלמה קשוחה זו של אולימפוס, שכזכור שרדה שתי נפילות היום, וכניסה לים במרוץ החופים, שהיה כנראה האחרון בו רצתי איתה. לכן הגעתי מראש, גם עם "האחות הקטנה" שלה – המצלמה מהדגם הקודם שאולימפוס ייצרה כנראה – במיוחד בשביל רצים – ומסוגלת לשרוד: נפילות וצילום ללא חשש ממים.

אני שולף את המצלמה השנייה מהנרתיק שלה, ומפעיל אותה, לוקח לי קצת זמן להבין שהספרה 4 המצביעה על כמות התמונות שנותרו, מרמזת שאין כרטיס זיכרון במצלמה.
אני לא מוצא כרטיס בנרתיק בו מצלמה זו הייתה, ולא חושב לחפש בנרתיק של המצלמה השנייה, בה צילמתי עד עכשיו (שם היה כרטיס, ששימש במרוצים אחרים, ככרטיס רזרבי, אבל "התחבא" בכיס צדדי, שאותו קשה לזהות במבט מבחוץ).
בלית ברירה אני מחליט להעביר את כרטיס הזיכרון מהמצלמה בה צילמתי עד עכשיו (עם הסוללה החלשה), למצלמה השנייה נטולת הכרטיס.

בשלב זה אני כבר לא ממש זוכר (ולא כי עברו כבר מעל 50 יום מאז המרוץ), מה בדיוק עשיתי קודם, האם ניסיתי לצלם, או שקודם "נבהלתי" מהעובדה, שנראה שאין מספיק מקום לתמונות – דקות ספורות לפני הסיום.
מאחר ובמרוצים האחרונים לא רצתי עם מצלמה קטנה, אין לי ספק בשלב זה, שלא יכול להיות שיש במצלמה תמונות, שלא נמצאות כבר לבטח בארכיון התמונות של "שוונג"…
מאחר ואני עייף, אני עובר להליכה, ומתחיל בפעולה של אתחול (פירמוט) כרטיס הזיכרון – ללא השלב שאני עושה בדרך כלל – של לבדוק מהם התמונות שנמצאות בו…
אני אומנם עייף מהריצה/נפילות במהלך הריצה/חוסר שינה, אבל "מצליח" במשימה ואכן מאתחל את כרטיס הזיכרון בהצלחה.

אפשר לחזור לרוץ, ניסיונות ראשונים לצלם עם המצלמה השנייה (להלן "האחות הקטנה") לא מוצאים חן בעיניי, כנראה שהמבזק שלה פחות מסתדר עם תנאי התאורה.
הפיתרון הוא לחזור למצלמה הראשונה (עם הסוללה החלשה), ואני כמובן מחזיר אליה, את כרטיס הזיכרון, שבו כעת מספר תמונות לא מוצלחות, מהדקה האחרונה.

סוף סוף חזרנו אל התמונות, כשעתיים לאחר זינוק המקצה בו אני רץ!
לא שממש רואים בתמונה הבאה הרבה…

עוד מספר שניות חולפות, ואני כבר לא לבד.

הרץ הראשון והאחרון שזוכה לתמונה ממהלך הריצה בסיכום זה, מתגלה כדוד קורן שקרוב לסיים את המקצה ל-30 ק"מ.

מאחר ואין בשלב זה עוד רצים ורצות בקרבתי, אני מסתפק בתמונות נוף.

עוד כדקה חולפת, ואני שמח לראות את שער הסיום,

אני שמח שאני יכול לצלם את שעון הסיום (גם אם הוא מראה את הזמן מזינוק המקצה ל-30 ק"מ, ולפיכך לא הזמן שלי), בלי שהסוללה תיכבה בפתאומיות כפי שחששתי – ייקח לי עוד מספר דקות להצטער על כך…
דובב מזור וריקי סלם, יהיו גם הם בין הבודדים שיופיעו בדמותם ולא רק בשמם בסיכום זה.
סיכום קצר של התוצאה שלי לפני שנמשיך – 2:07:25 שעות, ומקום 44 מתוך 50 רצים ורצות שסיימו את המקצה ל-19.5 ק"מ.

הבטחתי שעוד מעט אצטער, על הדאגה לסוללה, והנה זה קורה.
זמן קצר לאחר הסיום, והתאוששות קצרה, אני מחליט לבדוק איך יצאו התמונות, אני קצת מופתע לראות שיש רק 12 תמונות, לאחר שהצקתי לרצים ורצות לא מעטים, בעזרת אור המבזק (פלאש) של המצלמה שלי, במהלך הריצה.
אני מבטל את האפשרות שהמצלמה הקטנה, כמו הגדולה, יוצרת ספריות חדשות, ובכל מקרה גם הן היו צריכות להיראות – ואז זה מכה בי:
אני אתחלתי/פרמטתי/מחקתי את אותו הכרטיס שבו צילמתי עם המצלמה הראשונה, כאשר לא מצאתי את הכרטיס של המצלמה השנייה!

הראשונה אליה אני ניגש כדי לספר על הטעות, היא מארגנת המרוץ קרן גולדבלט מפרוספורט.
אני מבטיח לה שאנסה לשחזר את התמונות, אבל מוסיף שהסיכוי קטן מאד, מאחר והזמן שלקח למצלמה לבצע את האתחול, מרמז שאולימפוס כנראה לא השאירה לכך סיכוי רב, אם בכלל.
קרן מקבלת את הבעת הצער וההתנצלות שלי בשאלה – לגבי הנאתי מהריצה – התשובה, כמובן שכן.

תודתי לה כמובן גם על התגובה האצילית שלה, מאחר ואני יודע שקיוותה לסיכום/סרטון עמוס תמונות, כמו בשני המרוצים הקודמים בארגונה (האולטרה וריצת החופים) בהם השתתפתי.

בחלוף עוד מספר דקות, אני מגלה שגם פנס הראש אותו רכשתי רק היום, בו לא ממש הספקתי להשתמש, כנראה נשאר היכן שהוא במדבר…
כאשר הרץ שהשאיל לי את הפנס שלו, מוצא אותי, אני מחזיר לו אותו – חבל ששכחתי לשאול לשמו, כדי להודות לו גם בסיכום זה.

אחרי ההתאוששות מהריצה, כמו גם מהאכזבה על הטעות שעשיתי, אני מספיק עוד לצלם את חיים דאון, מסיים את המקצה הארוך – כל הכבוד!

אנחנו כבר בטקס הסיום של תחרויות הריצה – נתחיל עם מנצחות המקצה ל-10 ק"מ – סיון שלו (לא בתמונה) סיימה ראשונה, לפני נטע קורין ומאיה ארטל.

בין קהל הצופים המכבד את הטקס, גם הרצים וגם חלק מרוכבי האופניים שיזנקו עוד מעט לתחרות שלהם.

נעבור למנצחים במקצה המקביל לגברים – ניסן כהן לפני תומר הראל (לא בתמונה) וניר פינק.

נמשיך למנצחות המקצה ל-19.5 ק"מ – תרצה קולמן, לפני מירב פרי וירדן גולן שצפויה לזנק בעוד זמן קצר לתחרות האופניים למרחק הקצר (שקוצר בשל הבוץ ל-39 ק"מ), בדרך למקום הראשון ב-Ultimate Challenge הקצר מבין הנשים.

המנצחים במקצה המקביל מבין הגברים – יריב ניניו, לפני דוד בן סיני וקובי עומר – שני האחרונים, ימשיכו גם הם לתחרות האופניים למרחק הקצר, כדי להשלים אף הם, את ה-Ultimate Challenge הקצר.

קרן גולדבלט מברכת את מנצחת המקצה הארוך למרחק 30 ק"מ אורנה ביברמן שסיימה לפני כרמית וגשל (את שתיהן פגשנו לפני הזינוק), שלישית סיימה עדי גפני (לא בתמונה).

מנצחי המקצה המקביל לגברים – גיל אלון, לפני ראובן מילמן ויובל הלר.
ראובן יזנק בעוד זמן קצר לתחרות האופניים למרחק הארוך (שקוצר בשל הבוץ ל-74 ק"מ), בדרך למקום הראשון ב-Ultimate Challenge הארוך.

אחרי סיום הטקס, קרן יכולה להתפנות להנאה משלה, השתתפות בתחרות האופניים למרחק הקצר (כ-39 ק"מ) ביחד עם חברתה לצוות סימון סולומון, אותה נפגוש בהמשך הסיכום.

מאחר ואולה ורפי הדר, לא יזכו כנראה לראות את התמונות הרבות שצילמתי אותם במהלך הריצה, נפרגן להם לפחות תמונה, לפני הזינוק של המקצה הקצר של האופניים, בדרכם להשלים את ה- Ultimate Challenge הקצר.

הזינוקים הסתיימו זה מכבר, ואני עוזב את מתחם הזינוק וחוזר לסולריום.
עד שיגיעו ראשוני הרוכבים (אני כבר פה אז, לא אשאר לצלם?), אני מטייל במתחם הסיום של קרנבל ה- Volvo Desert Challenge.

בין דוכני ה-expo אני פוגש גם את הדס יעקובי, טריאתלטית ואשת ברזל.

אני חוזר לצלם את הרוכבים שמתחילים לסיים, אבל מאחר וסיכום זה הוא בראש ובראשונה של האירוע בו אני השתתפתי, ניתן את הכבוד לרצים שהמשיכו לאופניים – רפי ואולה הדר במקצה ה-Ultimate הקצר,

כמו גם ראובן מילמן שמנצח במקצה ה-Ultimate הארוך.

כמובן שניתן את הכבוד גם למנצחים במקצה האופניים הארוך – ענבר רונן, אלופת ישראל באופני הרים ואליעד דניאל, סגן אלוף ישראל.

הרוכבים קיבלו בסיום שקית משתתף, אחרי שחיכו בתור שהיה כנראה לא פחות מעייף, מהרכיבה עצמה…

מבט מזווית נוספת על התור…

יש זמן לקצת תמונות אווירה, יעל חביב וסמדר לזר-מרקס שסיימו את מקצה האופניים הקצר, אכן הוכיחו שהכיתוב על חולצתן – !We Can Do It – הוא לא רק אמירה בעלמא.

הבטחתי שנפגוש את סימון סלומון, והנה היא ביחד עם שותפתה לצוות – קרן גולדבלט, מארגנת ריצת הלילה המדברית, שבזכותה אני בכלל נמצא באירוע זה.

התמונות שצילמתי במהלך הריצה, את צביקה יהלום – אבדו כזכור, אז נסתפק בתמונת אווירה בבגדים אזרחיים, כאשר צביקה ורעייתו מכבדים בתמונה, את חבריהם שהשתתפו גם במקצה האופניים.

המשתתפים בתחרויות השונות ומשפחותיהם נחים בציליות במתחם הסיום.

ואני מנצל את הזמן לפגוש פנים המוכרות לי יותר כרץ – אנשי המועצה המקומית תמר – שמארגנים את מרוץ עין גדי המסורתי, ביניהם אני מזהה את יעקב אקריש ודינה סרפר – מנהלי המרוץ בעבר ובהווה.

מופעי פעלולי אופניים שעשעו את הקהל.
טקס הסיום לתחרויות האופניים, כולל למנצחי ה-Ultimate Challenge לא צפוי בדקות הקרובות.

אני כבר עייף/רעב ומחליט לוותר עליו – איזור סיום מקצי האופניים גם כבר די ריק,

ואני נפרד משער הסיום ומיום התחרויות הארוך.

סיכום קצר:

1. הריצה הלילית הייתה אכן מלאה אתגר, כיף ועניין, נראה שהריצה בינות להרים, ללא פנס, לא רצוייה.
השאלה הרגילה במרוצים אלו, האם אני מצטער שרצתי רק את המרחק הבינוני ולא הארוך, נשאלת גם הפעם.
אם אחרי 19.5 ק"מ, הצלחתי לעשות כל כך הרבה טעויות, אולי באמת טוב שלא התיימרתי לרוץ 30 ק"מ ללא אימונים…

2. למרות שלא חשבתי שיש לכך סיכוי, ניסיתי להשתמש בתוכנה (שקיבלתי עם אחד מכרטיסי הזיכרון, שקניתי בעבר) שמיועדת לשחזור תמונות/קבצים שנמחקו בטעות.
כצפוי התוכנה לא הצליחה למצוא תמונות שצולמו לפני אתחול הכרטיס.

במהלך חיפושי ברשת האינטרנט, הורדתי כ-15 תוכנות חינם/הדגמה שמיועדות אף הן למטרה דומה, אך אף אחת מהן לא נתנה תוצאות טובות יותר.
באחד האתרים, מצאתי חברה שקבעה באופן מפורש, שלא ניתן להשתמש בתוכנה שלה, לשחזור תמונות שנמחקו ע"י אתחול כרטיס xD (פורמט שפותח ונמצא בשימוש ע"י אולימפוס ופוג’י) שנעשה במצלמה עצמה.
זה חיזק אצלי את ההנחה שזהו קרב אבוד, מאחר וגם התוכנה המקורית שלי הצליחה בעבר, לשחזר תמונות שנמחקו מכרטיסים מסוג אחר (SD או CF), גם כאשר הם אותחלו בעזרת המצלמה.

לאחר מספר ימים החלטתי לנסות עוד אפשרות, ונתתי את הכרטיס לחברה שמתמחה בשחזור מידע, אפילו מכרטיסים שנפגעו פיזית, למרות שהטלתי ספק בטענתם, שהם יכולים להצליח לשחזר את התמונות האבודות.
כצפוי גם הם נכשלו – אודות למימוש התמוה משהו, של אתחול כרטיס xD במצלמות אולימפוס.

3. בימי ילדותי (הרבה לפני שחשבתי, שאהפוך לצלם ספורט של "שוונג") קראתי ספר שכותרתו – "איפה טמונות התמונות או לתפוס את הרגע" – נראה שזהו שם שמתאים גם לסיכום זה.
לכן, נראה שלא תהיה לי ברירה, אלא להשתתף במרוץ דומה שוב, בתקווה לשמור על התמונות, יותר טוב בפעם הבאה!

קישורים קשורים
תמונות מרוץ המדבר האתגרי – כולל כל התמונות מכתבה זו כאן