מאת:יוסי מלמן
זה היה עונג צרוף. כך צריך להיות מרוץ רחובות בעיר, שאוהבת להשוות את חיוניותה, תרבות הפנאי ודופק החיים שלה, לערים מרכזיות במערב. אלפי רצים גודשים את המסלול. אווירה של סובלנות ואחווה וידידות. סדר מופתי. בלי דחיפות. הנהגים בצמתים ממתינים בסבלנות ומבינים. הם לא צופרים ולא מקללים, כפי ששמעתי לא מעט פעמים, כשרצתי בחצי מרתון ירושלים.
אכן, כך בדיוק נראים מרוצים בערים הגדולות והחשובות בעולם. נכון זה היה מרוץ "רק" לעשרה קילומטרים. עוד לא זכינו להגיע לאלפים רבים של רצים בחצי מרתון ובוודאי לא במרתון, שפרנסי תל אביב מבטיחים, שיתקיים בשנה הבאה. ובכל זאת עשרת אלפים רצים רשומים, שחויבו להתייצב בחולצות ריצה אוויריות ומשובחות בצבע אדום, שקיבלו מהמארגנים, התייצבו על קו הזינוק באבן גבירול מול ככר רבין. והיו, אני מניח שהיו, עוד כמה אלפים, שלא נרשמו ולא שלמו את מאה השקלים, דמי ההרשמה. הם לא קבלו חולצה אדומה ובאו בשלל חולצות ריצה אחרות. גם הם, ה"בלתי לגלים", הקרויים במרוצי רחובות בארה"ב בשם "פיראטים" או "בנדיטים", גם הם חלק מהווי של מרוצי רחובות. בקצור שניים עשר או שלושה עשר אלף רצים, זה בהחלט מספר מרשים, שמעיד על הפוטנציאל שיש בתל אביב, כעיר עם תרבות ספורט עממית, של תרבות ריצת רחובות.
הארגון היה מופתי. היו ארבע נקודות לחלוקת מים ובניגוד לשנה הקודמת, לפחות לי, לא חסרו מים. ברור שנותן החסות, יצרן נעלים בינלאומי, השקיע לא מעט כסף. ההפקה הייתה מתוקתקת היטב. להערכתי, ההפקה עלתה לנותן החסות לפחות מיליון וחצי שקלים. האירוע נשא את השם "מרוץ אנושי" HUMAN RACE והתקיים בעשרים ושמונה ערים בארבע יבשות. המרוץ נועד מן הסתם, לטהר את מצפונו של היצרן ולשפר את תדמיתו, על רקע ההאשמות שמאשימים אותו כי הוא משתמש בעבודה זולה, כולל של ילדים, תוך ניצול מחפיר של הפועלים והפועלות, בבתי היזע של סין ומדינות אחרות בדרום מזרח אסיה. הפועלים המנוצלים, מייצרים למען מעסיקם ובשם הגלובליזציה והקפיטליזם האכזרי, זוגות נעלים בעלות של אולי כמה עשרות דולרים שנמכרים במערב מחירים גבוהים, הייתי אומר מופקעים, של ארבע מאות עד שמונה מאות ¤ לזוג.
תל אביב לא נכללה בתכנית המקורית ורק בלחץ הסוכן המקומי של החברה, היא נוספה ברגע האחרון. משום כך שמה לא מופיע על החולצה לצד הערים האחרות. כמובן שאפשר תמיד לעשות את הריצה לטובה יותר. עדיין המסלול אינו קלאסי לריצת רחובות בלב כרך. רצנו באבן גבירול ומשם לשדרות רוקח השוממים ולפארק הירקון החשוך. עדיף היה, וכך עושים ברוב מרוצי הרחובות בערים בעולם, שתל אביב מתיימרת להיות כמותם, לרוץ ברחובות השוקקים מאדם. היה משמח יותר לרוץ בשדרות רוטשילד או בדיזנגוף ולחלוף ליד בתי הקפה. אפשר היה להביא יותר מתזמורת אחת ולפרוס יותר מארבע תחנות מים ובכל תחנה למקם יותר שולחנות. כדי לחסוך מים חולקו בשקיות, שהיה קשה לפתוח אותן והמים לא היו קרים. אבל אלה הן זוטות. מחלות ילדות, שעם קצת מאמץ ומחשבה אפשר בקלות לתקן, אם המרוץ יהפוך למסורת.
אני משתתף כבר חמש עשרה שנים, כמעט בכל מרוץ שנערך בישראל. מרוצים של חמשה ק"מ ושל ועשרה ק"מ ושל חצי מרתון ושל מרתון. רצתי גם בלא מעט תחרויות בחו"ל, כולל ב-18 מרתונים בניו יורק ( 6 פעמים), לונדון, קליפורניה, רוטרדם, ציריך, בוסטון, ירושלים וטבריה.
כל מרוץ נעשה קשה יותר עבורי. נכון שמזג האוויר לא היה אידיאלי. בכל זאת חום יולי אוגוסט ולחות. אבל האמת היא שהיה פחות לח ממה שהיה במרוץ הלילה הלבן בשנה שעברה.
לרצים, בוודאי לותיקים ולמנוסים שבקרבנו, יש מין מנהג מוזר כזה לקטר לאחר תחרויות הריצה. אנו אף פעם לא מקבלים את המרחק, שהמארגנים טוענים שהוא המרחק המדוד והרשמי. אם התוצאה לא מספקת אותנו ואנו מאוכזבים מהישגנו תמיד נטען שהמרחק היה ארוך יותר מעשרה ק"מ. אם התוצאה נראית טובה מדי, אזי תושמע הטענה שהמרחק היה קצר מדי.
אם כן מה יש לי לומר על המרחק. רצתי אותו בפחות מ-51 דקות. (תצטרכו להאמין לי. מדדתי את הזמן במדויק על שעוני. אבל התוצאה שלי לא תופיע ברשימה הרשמית כי שכחתי את הצ'יפ בבית. אם בכל זאת אתם זקוקים לאשוש, תבדקו את התוצאה של ידידי כאח לי אלון לוי, שסיימתי יחד עמו).
התגובה האינסטינקטיבית שלי בקו הסיום בספורטק בפרק הירקון, הייתה שזה לא יכול להיות שזה עשרה ק"מ. זה בטח היה 10 ק"מ וחצי או משהו כזה. אבל האמת היא שאני בטוח שהמארגנים מדדו היטב את המרחק והוא מדויק. הבעיה כמובן היא לא במרחק. אלא בי. אני יודע שנתתי את (כמעט) כל מה שהיה לי לתת. התאמצתי והתנשפתי כל הריצה. הדופק שלי היה בממוצע 165. רצתי שני חצאים שווים. כלומר גם הפעם ידעתי לחלק נכון את כוחותיי. עקפתי רצים רבים בדרך. מה שמעיד שהטקטיקה שלי הייתה נכונה. כעת כשאני כותב את השורות האלה אני חש את שרירי הדואבים, במיוחד שרירי הירכיים. גם זה סמן שהתאמצתי ועוד איך. יכול להיות שיכולתי לתת עוד קצת ואז אולי הייתי יורד מחמישים דקות. אבל בינינו מה זה משנה. דקה יותר או דקה פחות. במיוחד זה לא צריך לשנות לי שכבר הצליח, עד לפני שבע שנים לרוץ עשרה ק"מ ב-41-42 דקות. ברור לי שהכושר שלי יורד. אני בן 58 ולא נעשה צעיר יותר. כל ריצה הופכת לקשה יותר.
ולמרות הכל, כמובן שאני מרוצה. סיימתי עוד ריצה. ולא סתם עוד ריצה. אלא ריצת רחובות נפלאה ברחובות עירי, שאני אוהב. זו הייתה חוויה נהדרת. מה נותר לי עוד לומר. שאני מאחל לעצמי ולכל אחי הרצים שנזכה להשתתף בה גם בשנה הבאה.
תגובות לפוסט של מלמן ועוד הרבה דברים מפתיעים….
בשוונג נט
