בשבת הקרובה מעל 100 משתתפים במרוץ החופש הגדול השני יגלו המון דברים חדשים: איך נראית הגדה הדרומית של האגם בפארק הירקון? ואיך זה שלמרות שהם רצו בפארק 450,330 פעמים הם לא ידעו לענות על השאלה הזאת? איך נראה מרוץ שאין לו הוצאות? למי ייתרמו ההכנסות? למה מי שרץ לאט מקבל פודיום? איך עושים חולצת מרוץ בלי לחלק אותה למשתתפים? איך רצים ב-120% לחות? והכי חשוב – איך רצים עם אבטיח?
מאת:יעל גורלי, צילומים: תומר גמינדר
לארגן מרוץ, ואם לא ניחשתם לבד אני אספר לכם, זה כאב ראש רציני. לא הרבה שעות עבודה, אבל הרבה כאב ראש. להחליט על יום, שעה, מסלול, לשנות את המסלול כי הוא לא מתאים, לפרסם, להציק, לגרד פרסים, לארגן מתנדבים, להחליף בין המתנדבים ברגע האחרון, לרשום משתתפים… נו, מתי כבר שבת?!
סיבה ראשונה – אני אוהבת את הקהילתיות שבריצה. רואים מישהו רץ, ומיד מרגישים שאפשר להתחבר איתו, שיש על מה לדבר. כשאני רצה במירוצים אני מרגישה חלק ממשהו, וזה כיף לי. אני רוצה לחזק את הקהילה הזאת, ואם יש משהו מחזק יותר מריצה, זה האוכל שיהיה בסוף.
סיבה שנייה – אני קמצנית. שאריות של החיים הסטודנטיאליים שלא מזמן עזבתי או שאריות של גנים הולנדיים? לא ברור, אבל זאת עובדה. לשמחתי אני כבר מקבלת משכורת אמיתית, ואם לפני כמה חודשים הייתי מתלבטת "כן או לא" על כל מרוץ או בגד, היום אני יכולה להרשם למרתון בלי שזה יכאב. ובכל זאת, אני עדיין זוכרת איך זה הרגיש, ואני יודעת שיש אנשים שלא פשוט להם לבוא למירוצים. אני רוצה לתת להם אפשרות לשלם כמה שנוח להם. למרות הקמצנות, אני מאמינה שצריך לתרום. בגלל זה אני מבקשת שאנשים ישלמו, אבל מעבירה את הכסף לתרומה. בשביל מדידת זמנים לא צריך שטיח, בשביל מזכרת לא צריך חולצה, בשביל לרוץ בכיף לא צריך לסגור כבישים. בכסף שלא יוצא על כל אלה אפשר לעשות הרבה טוב.
סיבה שלישית – הכי חשובה וגם הכי טיפשית – בא לי מרוץ 10, דווקא בתאריך הזה, ואין. אז עשיתי אחד. דווקא כי בחופש הגדול של כיתה י"א, לפני 10 שנים, התחלתי לרוץ. כל שנה אני חוגגת "יומולדת" באמצע החופש הגדול, ואיך אפשר לחגוג טוב יותר מאשר במרוץ?
אז בואו בשבת בבוקר לפארק, לגלות מירוץ אחר, לגלות את הקהילה שיש לנו פה, והכי חשוב, לגלות איך רצים עם אבטיח.
לפרטים – כנסו לכאן
הבלוג של יעל גורלי– רצה על זה
יעל גורלי –
מתמחה במשפטים, רצה, מתאמנת בקונג פו שאולין ומדושת (אבל ממש לאט)
קישורים: ריצה
