לפני כארבעה חודשים הבלוג יצא לחופשת לידה. לכבוד יום האשה היא חזרה וכתבה על החזרה לספורט לאחר הלידה וכשהמשפחה הופכת מזוג לשלושה. מרב מילר חוזרת אלינו ושוב עולה מדרגה

מאת:מרב מילר

בקו הסיום של הישראמן באילת (כשאני באגף המעודדים ולא המסיימים) הבנתי כמה אני מתגעגעת. לאימונים, לחבר'ה, לזיעה ולתשישות המתוקה בסוף אימון חזק או תחרות מאתגרת. הפעם האחרונה, בה הרגשתי תשושה ומאושרת, הייתה בחדר לידה וזה כבר סיפור אחר.

ארבעה חודשים חלפו מאז הפכנו לשלושה. אפשר להתחיל לפנטז איך אנחנו עושים יחד שלשה בטריאתלון ואוכלים ארוחות פסטה משפחתיות. אבל עוד לפני שאני בודקת איך האוטו סוחב שלושה זוגות אופניים, הגיע זמני לחזור להתאמן. חיכיתי מאד ליום שבו מותר לי לחזור לפעילות  וכשקבלתי את אישור הרופא, עוד באותו הערב, יצאתי לריצה קלה וקצרה.

הגוף שלי שלח לי מסר חד וברור. בעברית זה בטח היה נשמע כמו משהו בנוסח "באמא שלך מה את רוצה ממני". לא פשוט לחזור אחרי שבועות ארוכים של הורדת הילוך משמעותית. הגוף כבד ונוקשה והריצה קשה לי. אני יודעת שזה עניין של זמן עד שאחזור לעצמי. כרגע הקצב איטי, המרחק לא גדול ואני חייבת  לקחת הרבה אויר, תרתי משמע,  ולא להתייאש.

הכי נעים היה לי לחזור לשחות. שחיתי כמעט כל ההיריון. צחקתי, ספק דאגתי, מה יקרה אם ירדו לי המים באמצע הבריכה. אבל לחיים תוכניות משלהם כפי שאספר בהמשך. זמן רב התלבטתי אם לעשות קורס TI- טוטאל אימרז'ן. סגנון שחייה השם את הדגש על טכניקה ולא על כוח. הדעות היו מאד חלוקות. היו אנשים ששיבחו את השיטה וחשבו שהיא מופלאה והיו גם לא מעט שטענו שאם אני שוחה לא רע, לא כדאי לבלבל את הגוף בשיטה חדשה.

התלבטתי ארוכות אבל בהריון קבלתי החלטה ללכת על זה. מצא חן בעיניי רעיון השחייה בדופק נמוך יותר ובפחות מאמץ. אני מודה כי הסיסמא הלא רשמית של אנשי ה- TI ,  "היה רפוי"- קסמה לי במצבי המתעגל . נותרו לי שבועות ספורים עד הלידה והחלטתי לנצל אותם ללמוד את השיטה. לשחות מהר והרבה  ממילא לא היה לי כוח אז כדאי לנצל את הזמן לשיפור הטכניקה.

לא התחשק לי ללכת לבד אז גייסתי גם את האב לעתיד. הבטחתי לו פטור מקורס הכנה ללידה שהומר בקורס TI. במקום לתרגל נשימות ולחיצות, נלמד לשחות אחרת.  ההתחלה, אני מודה, הייתה לא קלה בכלל. אפילו מעצבנת. חתירה שחיתי המון שנים. לא הייתי מלכת הבריכה אבל שחיתי לא רע. ופתאום לומדים לשחות כמעט מהתחלה. התנועות כבר צרובות לי בגוף ועכשיו צריך לעשות אותן אחרת.

הצעדים הראשונים היו הכי משעממים ומונוטוניים. שוב ושוב חוזרים על אותה תנועה. בשיעורים הראשונים, אני חייבת להודות, הצצתי בשעון והזמן לא זז. אותה תנועה שוב ושוב, עוד בריכה ועוד בריכה, רק לצוף ,רק להזיז יד. קצת משעמם. שכנעתי את עצמי שכל ההתחלות קשות ועכשיו יש לי חלון ההזדמנויות מצוין לשפר סגנון ולהתייעל.

משפחת מילר החלה בהכנות לשלשה בטריאתלון

בשיעור השלישי, נדמה לי, פתאום נפל האסימון. ממנו והלאה הכול התחבר, זרם. אוסף תנועות מקרטעות הפכו לשחייה רצופה ויפה. הכוריאוגרפיה כאילו נטמעה בגוף והרגשתי שאני רוקדת במים. למרות הבטן וקוצר הנשימה, האופייני להריון, שחיתי הרבה ובלי להתעייף. הסיפוק היה גדול.

לקראת סוף ההיריון הפכתי איטית יותר ומסורבלת. אפילו להתכופף לשרוך את הנעליים היה לי קשה. אבל במים פרחתי. הרגשתי קלה יעילה וכמובן, רפויה. נותרו לנו עוד שני שיעורים לסיום הקורס. התוכנית המקורית הייתה להשיג את תעודת הגמר לפני תעודת הלידה. הטריד אותי רק עניין ירידת המים אבל כאמור, לחיים תוכניות משלהם.

בתוכנית הייתה לי ביקורת בבית חולים בבוקר ובצהריים שיעור שחייה עם אבי לוגסי. אלא שהמוניטור הראה שאת תיק הבריכה יחליף כנראה תיק הלידה שהמתין בסבלנות במסדרון. צלצלתי לאב לעתיד. החדשות הרעות , אמרתי לו, שאנחנו לא הולכים לשחות היום. הטובות, ונא להישאר רפוי, אני עולה עכשיו לחדר לידה, תגיע.

שבועות ספורים  אחרי שהפכנו למשפחה, חזרתי להתאמן. הריצה אמנם עולה לי בדם יזע ודמעות, אבל במים כאילו ולא ילדתי. אני מצליחה לשחות כמעט כמו מקודם.  והקטנצ'יק, בגילו הרך עוד מוקדם כמובן ללמוד שחייה. אבל אחרי ששייט לו תשעה חודשים במים, יש לו המון ניסיון.

חשוב לי לשמר לו את תחושת המים, שלא יפתח פחד ושירגיש נעים ובטוח וכמובן תירוץ מצוין לבלות ביחד. אז נרשמנו לחוג תנועה במים. הוא משכשך בבריכה בחיתול ים זערורי, מניע גפיים ומשפריץ לכל הכיוונים. בולע קצת כלור ומבסוט מהחיים. והכי חשוב -חוזר הביתה וישן. כמו תינוק

מרב מילר– אמא טריה וטריאתלטית בהתחדשות

הבלוג של מרב מילר- עולה מדרגה

קישורים: שחייה, טריאתלון