"בשליש האחרון של הריצה הרגשתי שקשה לי להחזיק איתם. המספרים על צג השעון עמדו ונראה שהוא נעצר. קפצתי על ההזדמנות לעצור לרגע כדי לסדר אותו ולנצל את הזמן לנוח קצת. החברים נזפו בי קלות ואמרו ש"בגלל שעון לא עוצרים."" מרב מילר מזהה חסידה בזמן אימון הריצה
מאת:מרב מילר
בשלב ההוא עוד הייתה לי פנטזיה על מרתון. לונדון לא חיכתה לי אז כיוונתי למדריד. שני המרתונים התקיימו באותו יום ראשון במקביל. וידעתי שאם אזדקק לעוד קצת אימונים אז גם מרתון תל אביב זו אפשרות. כל שהייתי צריכה זה לבצע את תוכנית האימונים.
בשישי בבוקר יצאנו לריצה ארוכה. אבא, בעל, גיס ואנוכי, ועוד צחי אחד שאספנו בדרך. זה התחיל כמו עוד ריצת שישי מוצלחת. השעה הייתה מוקדמת בבוקר, רצנו לאורך הטיילת שהייתה כמעט ריקה מאדם, מזג האוויר היה ידידותי כמו שהוא יודע להיות בסוף פברואר והשמש החורפית מושלמת. ניהלנו דיון עמוק שעיקרו היה היכן נאכל בסוף האימון ומה כדאי שיהיה בתפריט. זה היה נראה כמו עוד אימון ארוך ושגרתי. רבים כאלה כבר היו לי, וכמותו עוד מחכים לי המון בתוכנית האימונים. מבחינתי, ויוה א'ספנייה.
בשליש האחרון של הריצה הרגשתי שקשה לי להחזיק איתם. המספרים על צג השעון עמדו ונראה שהוא נעצר. קפצתי על ההזדמנות לעצור לרגע כדי לסדר אותו ולנצל את הזמן לנוח קצת. החברים נזפו בי קלות ואמרו ש"בגלל שעון לא עוצרים." אבל באמת היה לי קשה. שכנעתי אותם להמשיך ושאני כבר אגיע אליהם. אבל לא הצלחתי להדביק אותם והפער ביני לבנם הלך וגדל. היה לי ברור שזה עוד אחד מאותם ימים שבהם הגוף אומר את שלו. לא התרגשתי במיוחד. את הריצה סיימתי בכבדות וכשחזרתי הם כבר היו אחרי מקלחת.
ככתוב בדף האימונים, בשבת בבוקר יצאתי שוב לרוץ. הפעם רצנו בהרכב מצומצם יותר, רק אני ובעלי. הבטחתי לו ריצה קלה וכייפית, כזו שמדברים בה ולא סובלים. אבל לא הצלחתי לעמוד במשימה של עצמי. שוב היה לי קשה. חשבתי שאולי זו העייפות מאתמול וחיכיתי לרגע הזה שבו פתאום הכל נפתח והריצה זורמת. חיכיתי. אבל הרגע הזה סרב להגיע, גם לא אחרי עשרה קילומטר. סבלתי מכל צעד. היה לי קשה. נקודה.
כל הדרך חזרה הביתה קיטרתי לו, "מרתון זה כנראה לא בשבילי. זה לא בא לי טוב, הגוף ממש מתנגד…" לא הצלחתי להסביר אפילו לעצמי מה קורה אבל הרגשתי שהמרחקים האלו שכבר הפכו עניין שבשגרה בשבועות אחרונים עכשיו פשוט גדולים עליי. חששתי שזו לא סתם עייפות שתחלוף מחר או מחרתיים. ידעתי שמשהו קורה אבל לא היה לי מושג מה עובר עליי. עמוק בפנים פחדתי לגלות שאני פשוט מפחדת וזו דרכו של הגוף לסייע לי לחמוק מהיעד שהצבתי. מה פתאום מרתון עכשיו ומה ומה פתאום מדריד. החלטתי לחכות כמה ימים ולראות אם זה עובר.
יומיים אחר כך כשפתאום שמתי לב לעוד סימנים משונים, 'נפל האסימון'. שום משבר ריצה ושום חרדות טרום מרתון. גיליתי שאני בהריון. ידעתי שחלום המרתון נגנז לבינתיים. הייתה צביטה קטנה ומנגד שמחה גדולה. מעכשיו תוכנית האימונים שלי עומדת להיות שונה לחלוטין. מסתבר שהתחרות הבאה שלי היא למרחק ארוך מאוד. תשעה חודשים לקו הזינוק.
מעכשיו אינטרוולים אאוט, ריצות בדופק נמוך אין. חומצה פולית במקום מגנזיום ואבץ, ואת הבדיקה הארגומטרית יחליפו אלו של טיפת חלב. את החדשות סיפרתי למאמן. עוד לפני שברך אותי הוא ירה במהירות, "את הולכת להיות שחיינית מצוינת." מעכשיו הכול עומד להשתנות, ויש לי כוונות ליהנות מכל הדרך, או לפחות לנסות ליהנות.
ידעתי שאני אמשיך להתאמן. השאלה הייתה כיצד ובאיזה מינון. חרשתי שעות בדפי האינטרנט, ניסיתי לדלות כל אינפורמציה רלוונטית לפעילות גופנית בהריון. תיאוריות בנושא מן הסתם היו בשפע, ואפשר לתמצת אותן לשתיים מובילות: אסכולה אחת שאומרת שמה שעשית קודם אפשר להמשיך לעשות גם עכשיו, והשנייה שאומרת: הריון זו לא מחלה אבל הגוף עובר תהליך משלו וצריך להתנהג בהתאם.
אז במה בוחרים בקולא או בחומרא? החלטתי ללכת על משהו באמצע ולראות מה יהיה. הכול ממילא כל כך חדש מרגש ובעיקר לא מוכר אז הספורט יצטרך להתמזג עם כלל השינויים. בכל מקרה החלטתי שאני הולכת ליהנות מזה. ואף הבנתי משהו חשוב שיעזור לי במסע הייחודי הזה: את אכן יכולה לבחור באיזה אסכולה שרק תחפצי, ממילא לגוף יש אמירה משל עצמו והוא שיכתיב את הקצב. ולגבי "ליהנות מזה"- אני מבטיחה טור שלם שנושאו: "שבת בבוקר – כייף לישון עד מאוחר או איזה באסה שהפסקתי לרכוב", בינתיים אני משמינה ולא רק מנחת.
ואגב, יש למישהו המלצה לעגלת ריצה?
