"האמת היא, שקהילת רוכבי האופניים היא האשמה היחידה בהכרה המגומגמת שיש לנו על כבישי ארצנו. קהילת רוכבי האופניים היא סוג של אדישות אומללה ומנותקת מצורכי הפריטים בה, שאילולא כן כבר מזמן הייתה מתארגנת מחאה ראויה וגדולה." ליאיר בן עמי נמאס מתאונות בכבישים
מאת:יאיר בן עמי
רוכבי אופניים נדרסים וזו עובדה. נכון שאסור להשלים עם זה. אבל כאן, באי ההשלמה, יש את האמא והאבא של כל אֲבָל הקשור בתאונות דרכים ולא רק של רוכבי אופניים הנפגעים ממכוניות. המקרה האחרון, בו נדרס למוות רוכב אופניים על כביש 2 ליד עתלית, היה מהסוג המחדד את ה"אבל" שלי לכל תאונות הדרכים.
על פי עדויות התקשורת, שאיני מאלו שיקבלו את הכתוב בה כמובן מאליו, אפילו כשמדובר בתאריך. התאונה הייתה בחושך ורוכב האופניים נדרס על ידי רכב של זק"א ומשאית שהגיחה מאחור. שמעתי את הדעה כי זו תאונה בה רוכב האופניים אשם, משום שלא היה צריך להיות על כביש זה בשעה זו. מערכת המשפט של מדינת ישראל מכירה באחריות המוחלטת של נהג המכונית אם הוא ידרוס ילד שחצה מעבר חצייה. אבל החברה שלנו עוד לא הפנימה את ההבדל בין נהג מכונית לרוכב אופניים ומערכת היחסים שאמורה להיות בניהם על הכביש.
מחאה דנית לפגיעה ברוכבים / Tsca
בישראל "מותר" לעשות עבירות תנועה מאלף ואחת סיבות. אפילו חלק מקוראי היקרים יודו בינם לבין עצמם כי הם מבצעים לפחות עבירת תנועה אחת בכל פעם שהם אוחזים בהגה וגם אז בתנאי שזו נהיגה מאוד קצרה ונטולת אתגרים תנועתיים, משום שבנסיעה ארוכה מספר העבירות יהיה דומה למספר הק"מ. לפני כמה חודשים הוריתי לנהג, שישבתי לצידו, לעצור בצד הכביש כדי שאחליף אותו בגלל שנהיגתו כללה חציית קו הפרדה לבן, עצירת חירום מאחורי עגלה של טרקטור שנסע ללא אורות (זה היה בשעת דמדומים) ומהירות של כ- 35 קמ"ש מעל למותר. כבר באותו הערב זכיתי לקיטונות של בוז וזלזול על "המעשה המכוער" שלי ושמעתי ארבעה מבוגרים, שבדרך כלל אני מאוד מכבד את דעתם, אומרים כי הייתי צריך לסמוך על אותו נהג משום שהוא מבוגר ויודע לנהוג.
בדקו היטב את עצמכם ותהיו כנים, במילא אתם עכשיו לבד מול שלל המילים העצבניות שיצאו מהמקלדת האומללה של המחשב שלי לפני כמה ימים, האם אי פעם עצרתם נהג או ירדתם מהמכונית כשהתנהגותו של האוחז בהגה נראתה לכם מסוכנת, כמה פעמים הערתם למישהו כי נהיגתו מפחידה אתכם, לא פעם נדמה לי כי בישראל, עבירות תנועה, הן סוג של מובן מאליו שהציבור משלים עימו.
רוכבי האופניים באים מכל שכבות האוכלוסייה, והרגלי הנהיגה של כל אחד יבואו לידי ביטוי גם כשהוא אוחז בכידון ולא רק כשהוא אוחז בהגה. בהולנד יש (לפחות כך היה בעבר) חוק הקובע כי בתאונה בין רכב לאופניים האשם יהיה תמיד נהג הרכב.
בתאונה, על כביש 2, בה נהרג רוכב האופניים בשבוע שעבר היו שתי עובדות שאי אפשר להתווכח איתן אבל אני כמעט משוכנע שאף אחד, כולל בוחני התנועה, לא מבינים אותן ויש הבדל קריטי בין לדעת ולהבין. רק כאשר כל הצדדים יבינו את העובדות הללו, ולא רק ישמעו אותן, יפגעו פחות רוכבי אופניים אבל אז גם יהיו פחות נפגעי תאונות בכלל, וזה דבר בלתי נתפס במושגי ארץ אבותינו.
מספר רוכבי האופניים הנדרסים על כבישי ארצנו הקטנטונת והעצבנית אינו גדול (ביחס למדינות בעלות תשתית כבישים דומה). כפי שרבים חושבים, ואין בקביעה זו לאמר כי זהו מחיר סביר – כל פגוע תאונת דרכים הוא תוצר של בריונות על הכביש ללא קשר למכוניות, אופניים, הולכי רגל או קטלנים בעלי מנועי על ושני גלגלים. הסיבה לכל תאונת הדרכים היא בריונות על הכביש ואין שום סיבה אחרת לתאונה.
כך צריך להראות כביש עירוני
על כביש 4, הידוע לשמצה בקהילת רוכבי האופניים, יש כמה שלטי ענק המזהירים את הנהגים כי רוכבי אופניים מנסים ליהנות מהחיים שם ואפילו הוצבו כמה תמרורי אזהרה משולשים עם ציור של אופניים. אני זוכר שנעצרתי בשני מקרים שונים על ידי שוטרי משטרת התנועה, ובשני המקרים השוטרים התריסו בפנינו כי אסור לנו לרכוב על כביש 4. בשני המקרים זה היה בסמוך לאחד השלטים המציינים את הימצאותם של רוכבי אופניים על הכביש ובשני המקרים השוטרים סירבו להתייחס לשלטים שעשו להם שלום דומם ואף היו מאוד קרובים לבצע מעצר.
במהלך השנתיים האחרונות נעצר רכב לווי כמה פעמים על ידי שוטרים כשכל אחד מהם קבע סיבות סותרות לעצירת הרכב, החל מ"אסור לכם להיות על הכביש" המשך ב "אסור לרכב להיות עם מנורה מהבהבת ושלט אזהרה" וגם "הרכב חייב להיות עם מנורה מהבהבת ושלט אזהרה".
לא מעט נהגים חושבים שזה בסדר להעיף רוכבי אופניים מהכביש כי הם מפריעים להם להגיע לעבודה שנייה וחצי מוקדם יותר. אבל גם רוכבי האופניים אינם קדושי כבישי הארץ. מדי יום אני רואה רוכבי אופניים על כביש 4 בחשכה מוחלטת ולמרות התקנת תאורה מרשימה המדמה אותם לחללית של אי.טי, זה עדיין סוג של טיפשות לרכוב באמצע כביש כשהוא בשיפוצים.
עמי קוריצקי ז"ל – מחאה שהפכה למסע זיכרון
מדי יום אני רואה רוכבי אופניים החושבים כי רמזור בצבע אדום זו המלצה לנהגי מכוניות ולא הוראה המכוונת גם לרוכבי אופניים. אנו יכולים להתרגז מהיום ועד לתאונה הבאה אבל אנחנו יכולים גם לנסות ולהבין את התהליכים.
האמת היא, שקהילת רוכבי אופניים היא האשמה היחידה בהכרה המגומגמת שיש לנו, רוכבי האופניים, על כבישי ארצנו. קהילת רוכבי האופניים היא סוג של אדישות אומללה ומנותקת מצורכי הפריטים בה, שאילולא כן, כבר מזמן הייתה מתארגנת מחאה ראויה וגדולה בהרבה מזו שהייתה בראש השנה 2001, לאחר שעמי קוריצקי ודורן רובין נדרסו על ידי נהג ששב מבילוי מבלי שנתן לגופו להתאושש מהאלכוהול שצרך, ובעיקר משום שהחברה בה גדל משדרת כי זה לא נורא לנהוג כשאתה לא שפוי.
אז התארגנו לרכיבת מחאה על כביש החוף כמה מאות רוכבי אופניים שהגיעו מצפון ומדרום בשתי דבוקות ענק למה שעד היום נותר כהתחלה ללא המשך. מסע "רוכבים וחיים" שהיה אמור להיות המשך המחאה הפך לרכיבת זיכרון שנדחקה לכבישים בהם המשטרה יכולה להתמודד עם סגירה מבלי שהמטיילים יופרעו, וכאן הפסידה המחאה להתרגלות והשלמה כל כך מושרשות בתרבות החברה הישראלית.
בואו נודה על האמת – כשקהילת רוכבי האופניים תדע לצאת במחאה יגיע השינוי. הבעיה, שמחאה הייתה כאן בעבר, היום צריך לשחק את המשחק, וזה המובן מאליו שהחל ביום בו המחאה נקברה.
למאמר בשוונג על מסע האופניים 'רוכבים וחיים – יעל קוריצקי על זכר אביה'
