"כדי שענף ספורט יפתח בסיס בריא, עליו לייצר תחרותיות בה אי אפשר יהיה לדעת מי יהיה המנצח של התחרות הבאה." יאיר בן עמי מביא את סיכומו מאליפות ישראל בטריאתלון
מאת:יאיר בן עמי
העדר נציגות ישראלית במקצה העילית נשים של טריאתלון ישרוטל היא סימפטום המראה מחסור עמוק במספר טריאתלטים איכותי. נינה פקרמן, למרות שההכנה שלה לא הייתה טובה מספיק כדי להתחרות בעילית, היא הודתה גם, כי העדר נשים ישראליות לא ממש הלהיב אותה להתחרות במקצה.
נינה יצאה לרכיבה כשלוש דקות ממתחרות העילית, מה שסימן הכנה לא מספקת, אך זמן האופניים שלה היה מהיר יותר מכל רוכבות העילית. נכון, מסלול הרכיבה בעילית לא היה זהה לזה של קבוצות הגיל אך מהיכרותי את המסלול מזה 19 שנים אני ממש לא בטוח כי הוא איטי מזה של קבוצות הגיל, מה גם, שהרוח ביום התחרות של נינה פקרמן הייתה חזקה מהרוח ביום התחרות של ספנובה, פרדריקסן וינסן. חייבים לזכור כי טקטיקה היא נגזר ולא נקבע מראש אך עובדתית לנינה הייתה נוצרת בעיה של העדר דבוקה לו הייתה במקצה העילית.
אין תמיכה בנינה פקרמן
גם בריצה קבעה נינה זמן טוב ביחס לנשות מקצה העילית. הצורם הוא בעובדה כי בצד אחד של העונה התקיים טריאתלון עם כאלף נשים ובצד האחר של העונה לא התקיימה תחרות של עילית נשים באליפות ישראל. נינה פקרמן הייתה ראויה לעידוד כלשהו מהאיגוד ולו רק כדי שתהיה הדוגמא למי שאולי חושבת להיות טריאתלטית הישגית, מלבד אלו שמשלבות זאת בקריירה, משפחה ועוד. במקצה הנשים עילית בטריאתלון הישראלי, לפחות על הנייר אפשר להגיד, שבין הילה מימון, נינה פקרמן וגילי צוקרמן יכולה להיות תחרות אלא שהן לא נפגשות כמעט אף פעם.
במקצה העילית גברים ראינו גם כי יש פער ענק בגילאים בין רן ודן אלתרמן ליונתן מלכא ועמית פיין. עידן סנדק נמצא באמצע אך עדיין הדלילות מעלה סימני שאלה על ההמשכיות המקצועית שמתווה איגוד הטריאתלון הישראלי. כדי שענף ספורט יפתח בסיס בריא עליו לייצר תחרותיות בה אי אפשר יהיה לדעת מי יהיה המנצח של התחרות הבאה. בטריאתלון הישראלי, גם מי שאינו יודע לנתח תוצאות, יודע מי ינצח בכל אחת מקטגוריות העילית בכל טריאתלון שיתקיים, והעובדה שדן ורן אלתרמן ניצחו בכל תחרות שהתקיימה מזה שנים אינה היחידה.
איגוד הטריאתלון הקים מרכז לנוער במכון וינגייט לאחר שמרכז כזה עבד בגליל העליון עוד קודם. כיצד ייתכן כי לאחר שנים שהמרכז עובד בשיתוף עם האיגוד לא נוצר ולו אחד שיאתגר את דן ורן אלתרמן. לפני עשר שנים ויותר אף אחד לא ידע מי יהיה המנצח של אליפות ישראל או כל תחרות אחרת שנערכה. אז הגיעו לאליפות ישראל עידו מאורי, אילן ברסלר, רועי שריר, יניב עצמון או אמיר בכר וכל אחד מהם רשם לפחות ניצחון אחד במהלך העונה שקדמה לאליפות אך היו עוד כמה שלא רשמו ניצחונות וברור היה שביום נתון הם יכולים היו לנצח גם את הרביעייה הזו. למען ההגינות, אציין כי לא כל האחריות על איגוד הטריאתלון. הטריאתלט הישראלי כמעט תמיד יהיה מקביל של כל ספורטאי ישראלי אחר ותמיד יהיה נדיר למצוא התמדה ארוכת שנים כמו זו שמפגינים האחים אלתרמן.
האשליה המקצועית במקצה הנוער עילית
רון דרמון מגלה ניצוצות של הבטחה ובקבוצת הגיל של ילידי החלק הראשון של שנות התשעים יש עוד כמה שיכולים להתפתח לרמה העולמית. בנערות מפגינה פני בייסרון יכולות מבטיחות אך אחריה הפערים כה גדולים שהחשש העיקרי הוא שהיא תישרף מחוסר תחרותיות בדיוק כמו הסכנה המרחפת על רון דרמון.
רון דרמון – הדור הבודד הבא של הטריאתלון
ניסיון העבר מלמד כי ההבטחות, של הנוער ישראלי, לא מומשו. אפשר להזכיר את עידו מאורי, עודד גרוס, מירב תרשיש (כולם עשירייה ראשונה באליפויות אירופה או עולם או שניהם) ועוד כמה שמות נוספים. שתי עובדות: במקצה הנוער ניצח רון דרמון בכל טריאתלון אליו זינק בשנתיים האחרונות. במקצה הנערות פני בייסרון ניצחה בכל התחרויות אליהן זינקה, להוציא תחרות אחת.
טיפוח של ספורטאי בודד הוא ערובה לכישלונו של כל ענף ספורט. רק כדי לחדד את המצב כדאי להזכיר עוד כמה נקודות מעוררות תהיות. מקצה הילדים באליפות ישראל זכה לאתגר הרציני מכל המקצים. ילדים בני 8-9 נאלצו להכניס אופניים לתחנת החלפה בשעה בה מתחילה חליבת בוקר. כל אחד מהילדים שזינקו לאליפות ראוי שיהיה כבר עכשיו מועמד לשייטת 13 ולראיה כי את החלק של קפיצה למים, בטמפרטורה המתאימה לפינגווין, הם כבר שרדו.
אלו ששרדו את אורך הכתבה בוודאי מצפים לסיכום אז זהו שאין ממש כזה. למה? לא משום שבשלל ההתרחשויות של אליפות ישראל במסגרת טריאתלון ישרוטל באילת היו יותר מדי דברים המעידים על כשל מקצועי אלא משום שאיני מצליח להבין כיצד איגוד המצליח לארגן תחרות ברמה כה גבוהה לא מצליח לייצר דרך עבודה מקצועית ראויה שאחרי כל כך הרבה הבטחות בגילאים הצעירים תביא מעט יותר מהחמצה של שניות בדרך למשחקים האולימפיים.
לחלק א' של המאמר
