מאת:מיכאל חילר
עד לפני שנה, כסטודנט בג'נבה, בקושי הייתי מסוגל לרוץ רבע שעה ברצף. כך התחלתי באביב של השנה שעברה עם ריצה יומית אשר
הגיעה לאט לאט לחצי שעה כל יום. שמונה חודשים אחר כך נחתתי בישראל כדי לרוץ את המרתון הראשון שלי – והוא הסתיים בהצלחה.
כאשר למדתי בתיכון בציריך שבשוויץ, ארץ מולדתי, גיליתי כישרון מסוים בתחום האתלטיקה הקלה.
במרוצים ל100- מ' ואף ל2000- מ' הייתי אחד מהמהירים ביותר בכיתתי. אך למרות הרצון הטוב לא הצלחתי להתאמן בריצה
מחוץ למסגרת בית הספר, כיוון שבמעט הפעמים שכן יצאתי לג'וגינג לא נהניתי כלל מפעילות זו. רק לפני כמה חודשים גיליתי מדוע.
כמו רצים מתחילים רבים אחרים, רצתי גם אני בקצב מהיר מידי וניסיתי לצבור כמה שיותר קילומטרים, במקום להקפיד לרוץ בקצב איטי אבל במשך
זמן ממושך (כמו חצי שעה). התוצאה הייתה קוצר-נשימה, דקירות במותן, ודופק מטורף. אין זה מפתיע שלא התחשק
לי להמשיך "לענות את עצמי", ומאז רצתי רק בנסיבות הכרחיות כמו בשיעורי ספורט ובמשך שרותי בצבאות שוויץ וישראל.
אחרי שחזרתי בגיל 25 משהיה בת ארבע שנים בישראל (בה עשיתי בין היתר תואר ראשון בי-ם),
המשכתי את לימודי לקראת תואר שני ביחסים בינלאומיים בג'נבה. השנה שלי בג'נבה הייתה לחוצה כי היה ברצוני לסיים
תוכנית שאורכת בדרך כלל שנתיים, במהלך שנה אחת בלבד. מרוב שקידה בלימודים התחלתי לחוש שאני לא נותן לגופי תשומת לב ראויה,
או במילים אחרות: לא עשיתי כלל פעילות גופנית וכתוצאה מכך הרגשתי לא היתה טובה. הפתרון הגיע משני כיוונים. הראשון –
החברה שלי ואני מצאנו דירה משותפת לתקופה שלאחר סיום חובות שמיעת הרצאות בג'נבה (בהמשך נותר לי לכתוב את התיזה כדי
לסיים תואר שני, דבר אשר אינו מחייב אותי להימצא בג'נבה). הדירה הזאת נמצאת במקום יפיפה ליד ציריך בשם פפאפיקון
(Pfaeffikon) שהוא על חוף אגם קטן. שם ראיתי אנשים רבים רצים לאורך החוף. האווירה והנוף משכו
אותי לפעילות גופנית בחיק יופי הטבע. זאת היתה רק שאלה של זמן מתי אצא לריצה הראשונה לחוף האגם.
מיכאל חילר רץ מרתון ראשון – בטבריה
והשני – ספר אשר ראיתי בחדר המתנה של ההומיאופת שלי. הספר נכתב ע"י אתלט גרמני
בשם אולריך שטרונץ, שכתב ספר מרתק על ריצה, מעודד ומלא מוטיבציה שכבר אחרי כמה עמודים
אינך יכול/ה אחרת אלא לנעול נעלי ספורט ופשוט להתחיל לרוץ. ממש זה מה שקרה לי. כל הכבוד למחבר! כדי להשיג
את המטרה המובטחת של בריאות, כושר, ערנות, וחיים ארוכים ומוצלחים, שטרונץ ממליץ בספרו על ריצה יום-יומית של
חצי שעה. התחבולה שלו: ריצה איטית. בכל מקרה תמיד מתחת הסף האנאירובי. כאן בדיוק הייתה הטעות שלי בניסיונות
ריצה קודמים: רצתי מהר מדי, התעייפתי אחרי הקילומטרים הראשונים, אם לא כבר אחרי כמה מאות מטרים, והרגשתי נורא.
במקום להטעין את גופי במרץ ובריאות, קרה ההיפך: העמסתי אותו בחומצת-החלב המתישה. לא רציתי לחזור על כך!
אומנם מומלץ על שעון דופק או אפילו בדיקת סף חומצת חלב, אך לא רציתי להסתבך בתחילת הדרך לרוץ בנוהלים נוקשים.
התמקדתי רק במטרה אחת: לא לרוץ מהר מידי. יותר מזה: לא נתתי למחשבות על ריצה איטית מדי להטריד את מוחי,
פשוט החלטתי להימנע מריצה מהירה מידי. המטרה – לרוץ בנחת, עם הרגשה טובה ובקצב שמאפשר לנהל שיחה במשך הריצה.
נילי אברמסקי – שוברת את שיא ישראל במרתון טבריה
כך התחלתי לרוץ. גיליתי מהר שלמרות הקצב האיטי,
פרק הזמן של חצי שעה היה ארוך מדי בשבילי – מישהו שלא רץ שנים – השרירים והריאות לא עמדו במאמץ הזה. הורדתי את זמן הריצה לחצי.
אני זוכר היטב שגם לרוץ רק רבע שעה זה לא היה קל עבורי. כידוע, כל ההתחלות קשות, ועם קצת כוח רצון הצלחתי להגיע
לחצי השעה היומית לאחר מספר שבועות. אחרי מספר חודשים צעדתי עוד צעד קדימה: התחלתי לרוץ ריצות ארוכות בשבתות. כלומר,
בראשונה רצתי ברצף שעה וחצי, בשבת הבאה שעתיים, בשבת השלישית שעתיים וחצי, ולאחר מכן שוב שעה וחצי וחוזר חלילה.
התחלתי להרגיש מצוין. ממש הפכתי לאדם חדש. לאחר חצי שנה החלטתי ללכת עוד צעד קדימה: להתגבר על מרחק ה – 42,195 ק"מ של מרתון.
הייתי משוכנע לחלוטין שאעמוד במשימה. לא היה חשוב לי באיזה מקום אסיים, רק רציתי לסיים את המרחק בפרק זמן סביר,
כלומר בסביבות הארבע שעות. השאלה היתה לאיזה מרתון להירשם? כיוון שהמרתון הראשון – כמו כל פעם ראשונה – ללא ספק
יהיה חוויה יחידה במינה ובלתי-נשכחת, רציתי שהדבר יתממש בישראל, ומאחר וקיים מרתון אחד בארץ, מרתון טבריה, נרשמתי אליו.
מרגע ההחלטה להשתתף במרתון טבריה עד מועד קיומו בינואר הבא נותרו לי רק שלושה חודשים להכנות.
עשיתי בדיקת סף-חומצת-חלב, א.ק.ג. (ליתר בטחון), בדיקת-דם, והתייעצתי עם רופא ספורט והומיאופת לגבי מזון, ויטמינים ומינרלים
שכדאי להקפיד על נטילתם עד המרתון. סוף-סוף גם קניתי שעון דופק והתחלתי להתאמן איתו. רצתי ארבע פעמים בשבוע במשך שעה אחת,
ובשבתות המשכתי בריצות ארוכות, רצף של שעתיים, שעתיים וחצי ושלוש. כלומר, שלוש שעות היה פרק הזמן המרבי שרצתי אי פעם ברצף
לפני המרתון. דרך אגב, בתקופת האימון חוויתי תופעה בלתי צפויה אך מעניינת ומאד נחמדה: הפסקתי לעשן. לא הרבתי לעשן, והעישון
לא הפריע לי כך שלא הייתה לי כוונה להפסיק. אבל פתאום, באחד הימים שלפני המרתון עבר לי כל חשק לעשן וכך זה נשאר עד עצם היום הזה.
בינואר השנה טסתי ארצה והתייצבתי על קו הזינוק בטבריה. לא ניתן לומר שלא היו ספקות בליבי: האם זה לא מוגזם לרוץ
את מרחק המרתון, הרי רק לפני שמונה חודשים התחלתי לרוץ בכלל. לפני שמונה חודשים כל גופי דאב מריצה של רבע שעה….. מה יקרה לי
אחרי שלוש שעות ריצה? מה שהניע אותי היה הרצון לעבור בריצה את ה42,195- ק"מ, רצון שהפנמתי אותו עמוק עמוק בתוכי.
ואכן זה מה שקרה: אחרי 4:04:42 שע' חציתי את קו הסיום. כמו אצל כולם, הרגליים כאבו, אבל חוץ מזה הרגשתי
היתה טובה מאוד. אין דרך לתאר את האושר ואת הגאווה שמרגישים לאחר סיום המרתון הראשון. לא רק הריצה עצמה הייתה חוויה
מרשימה, אלא גם הנוף שנשקף על הכינרת והמסלול היפיפה. הריצה היתה חוויה מקסימה ובלתי נשכחת. בספטמבר השנה ארוץ
במרתון ברלין, בשנה הבאה אני רוצה לרוץ ברחובות ניו יורק – חלומו של כל רץ. אבל מרתון טבריה, המרתון הראשון שלי,
שהוא המרתון הנמוך ביותר בעולם, תמיד ישמר בלבי כבעל הערך הרגשי הגבוה ביותר מבין כל המרתונים האחרים שארוץ בעולם.
מיכאל חילר, סטודנט בן 26, פפאפיקון, שוויץ
כתבות קשורות
הדס יעקובי – המרתון הראשון שלה – בניו-יורק
כל התמונות ממרתון טבריה
פורסם במגזין עולם הריצה גיליון 107
