ביום שישי בשעה 09:15 בבוקר יצא לדרך מרוץ הספארי המסורתי ברמת גן. תיאור החוויה, דיאלוגים עם בעלי החיים ובמיוחד עם הקופים, תוצאת סיום מפתיעה וסיכום, בגוף המאמר, קריאה מהנה
מאת:מתן נסטל
באופן ראוי להערכה המרוץ התחיל בדיוק בזמן, כאשר רבע שעה לפני הזינוק התחרותי יצא לדרך המרוץ העממי למרחק של 2 ק"מ. לראות את כל הילדים רצים, ואיתם גם כמה הורים ומלווים למיניהם, היה מאוד נחמד ומרגש. מדובר בדור העתיד, ואם בגילאים אלו כבר מתקיים חינוך לספורט ובריאות והלכה למעשה, וגם מתייצבים בשעה מוקדמת והכול בשביל הכיף וההנאה, אזי שכל מלה מעבר, מיותרת.
צילום: עופר ביידה
ובכל זאת, הקצפת של האירוע היא המרוץ התחרותי, מסלול של 8 ק"מ שלהערכתי הבלעדית, מספר המשתתפים במרוץ הגיע לכ-6000 איש (כ-2000 אזרחים ועוד כ-4000 רצים מהגזרה הצבאית). גם אני, כמו שאר הרצים, מצאתי לי פינה על הדשא הירוק, הרטוב קלות מהטל של הבוקר, וביצעתי חימום. החימום כלל ריצה קלה ומתיחות אך גם הכנה מנטאלית לקראת המסע בין כותלי הרחובות לבין הכלובים בהמשך ובתוך גן החיות. המוסיקה מהבמה המרכזית סייעה בהכנה מנטאלית זו, והחלה לגעוש עם ההתקרבות לשעת הזינוק.
המסלול החל בתוך הפארק הירוק. הריצה, בשלביה הראשונים, תמיד נראית מעט מוזר למתבונן מהצד, חלק מהרצים פותחים בספרינט, חלק בריצה קלה וחלק אף מנסים לדחוף את מי שרק מתקרב אליהם, כשהם בעצם לא מבינים, שהפעולה רק מאיטה אותם מאחר והיא גוזלת מהם אנרגיה. נו טוב, כל אחד וחשיבתו הוא. ממשיכים לעבר רחובות העיר רמת גן, כאשר כולם רצים יחדיו, צועקים ונהנים מהרגע. השרירים מתחילים לאותת על מאמץ כבר לאחר כמה קילומטרים בודדים של ריצה, החיילים רועשים ומאוחדים כאחד, כל יחידה מנסה להראות מי הבוס במשפחה (מה שהזכיר לי את עצמי לפני כמה שנים טובות כרץ ייצוגי באותה יחידה בה שירתתי), חייכתי קלות לעצמי והמשכתי בריצה תוך האזנה קצבית ואישית, אני והאייפוד המזערי.
לאחר כמחצית הדרך התנוסס לו השלט- 4 ק"מ, "הידד", "עברנו חצי דרך-המשך הסתערות".
| באופק, וכמה מאות מטרים בלבד מאותו שלט, ריח גן החיות החל להתערבב באוויר הצח. התקרבנו לספארי, הרגע בו שם המרוץ הגיע לידי מצב של ביטוי עצמי. התרגשתי בשנית, אולי אני היחיד ואולי תקראו לי משוגע או חריג, אך במהלך ריצתי בתוך גן החיות, מודה ומתוודה כי לעתים, מצאתי את כוחי בתשואת אהדה, דווקא מצד בעלי החיים.
אומנם לא הייתה לנו שפה משותפת ישירה, אך המבטים עשו את שלהם. למען האמת, התעצבתי קלות כשראיתי אותם בתוך הכלוב, סגורים ואילו אני חופשי ומאושר, רץ להנאתי וללא הגבלה. המשכתי בתנועה ונופפתי מדי פעם לשלום לקופים, לפילים, לנמרים, לג'ירפות ולבסוף, גם לצבי הענק, נתתי כבוד מלא לבעלי החיים שנתנו והקדישו לי מזמנם הפנוי, את מלוא תשומת הלב להתארח בביתם, "תודה", אמרתי לעצמי. הקילומטר האחרון: |
|
חלק מהרצים עוברים אותי ואת חלקם אני בעצמי עובר במרוצה. רגע של מפנה התחיל ובמפתיע, קטע מוזיקלי מהקצביים ביותר מבין רשימת המוזיקה שהכנתי מראש ולטובת המירוץ, התברר בדיעבד כגורם שתרם לי רבות למוטיבציה נוספת ובהתאמה, הסתערתי לעבר קו הסיום, "כאילו אין מחר".
"עשית זאת מתן," אמרתי לעצמי בעודי ממשיך בתנועת הליכה לאחר תקיפת קו הסיום ובחיפוש אחר איזו פינה של שקט. היה קשה אך ברוח הצבאית שהתחברתי אליה באישיותי עוד מימים עברו, מייד אמרתי לעצמי שוב, "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים.'
המשימה הושלמה.
התוצאה: 42:46 דקות.
וידוי זה מגיע ממקום של אהבה לספורט ושאיפה לקיום אורח חיים ספורטיבי ובריאותי כאחד. אני מכיר אנשים ובעלי מקצוע מתחום עיסוקי, המתגוררים במדינות נוספות מחוץ לגבולות ארצנו. בעולם המערבי לרוב המודעות לספורט הינה גבוהה בהרבה, מהנתונים הקיימים במדינתנו שלנו. בכדי ליצור תופעה ולהאדיר אותה, יש צורך בהכוונה נכונה ובהשקעת מאמצים ומשאבים רבים. אירועים כאלה הם בדיוק אותם אמצעים שניתן להיעזר בהם לטובת העצמת התופעה, קרי, מודעות לבריאות ולספורט.
כאשר ראיתי את פניי האנשים גברים, נשים, נערים, ילדים, ובני הגיל המתקדם, מחייכים ומדברים האחד לשני, רצים יחדיו וחדורי מוטיבציה, זה עשה לי את היום. הייתי גאה בעצמי, ויותר מזה, גאה בכל הקבוצה בת 6000 האנשים שפתחו את בוקר יום שישי, ה- 22/10/2010, במסע אנתרופולוגי זה, המשלב בתוכו את הפיזיולוגיה של המאמץ, המנטאליות הרבה של כל אחד ואחת, המונולוגים הרבים, משאבי הכוח הפנימיים. המנטאליות הרבה של כל אחד ואחת, המונולוגים הרבים, משאבי הכוח הפנימיים
בלסיים המשימה ובמפגש מרתק עם בעלי החיים, כאשר הכול למען ההנאה והשמחה
יחדיו.
