כל הטורים של מירי בויום לקראת ישראמן נגב 2015: טור 01 | טור 02 | טור 03 | טור 04 | טור 05 | טור 06 |
כשהבן שלי היה קטן, הוא פחד. הוא פחד להיות לבד, הוא רצה שאבוא איתו לכל מקום, אפילו לשירותים. כששאלתי אותו מה מפחיד אותו כל כך, הוא ענה: "אני לא רוצה להגיד לך, כדי שלא תפחדי גם". התשובה שלו חנקה אותי, ואני מיהרתי לענות, "אמהות לא מפחדות". אבל זה לא נכון, אמהות מפחדות, גם האמא הזאת, גם אני. אני מכירה את השדים האלה מהריצה, בעיקר מאימוני העליות, גם מהקילומטר ה-37 במרתון, הם אורבים שם קצת לפני הסוף, מחכים לרגע המתאים כדי להסתער ולהכניע אותי.
מחכה לאור ירוק מהשדים. בויום | צילומים: מירי בויום
אבל לא כל השדים הם רצי מרתון, יש גם שדים-טריאתלטיים, והשבוע זכיתי להכיר אותם במלא הדרם. זה התחיל בהתמודדויות קטנות, בקשיים שגרתיים שעם קצת רצון ומאמץ ניתן להתגבר עליהם, למשל שחייה ללא סנפירים. הגוף מרגיש עילג אחרי שהתרגל למהירות טורבו, כמו פול גאז בניוטרל, אני חותרת בכל כוחי ובקושי מתקדמת מטר. או הרמזורים, אימת רכיבת הכביש מבחינתי. בכל פעם שאני מתקרבת לצומת, אני מנסה להפנט את הרמזורים שיישארו ירוקים, והרכיבה תמשיך חלק, רק שלא אאלץ לעצור, העיקר לא לנתק את הקליטים. איכשהו אני תמיד מסתבכת ברמזורים, השדים האלה לא מוותרים לי, אני בקושי מספיקה להתחבר שוב, ומוצאת את עצמי מול רמזור אדום באמצע הצומת, מוקפת בעשרות נהגים עצבניים.
ונניח שבינתיים אני מצליחה לייצר זמן לאימונים, מתמרנת בנחישות בין הבית, הילדים והקריירה, רק 15 שעות אימונים בשבוע, אבל מתחלחלת מהמחשבה שמכאן זה רק יילך ויטפס. אלוהים צריך להוסיף לי עוד יממה בשבוע לחיים. אבל גם על הקושי הזה הצלחתי להתגבר – בעיקר על ידי התעלמות מקיומו, והחרדה האמיתית היתה עוד לפניי. היתה לי פנטזיה, ראיתי את עצמי לפני התחרות, חטובה ומחוייכת, לבושה במיטב מחלצות הסקינפיט שלא יכולתי להרשות לעצמי (ובכל זאת קניתי), שוחה הכי טוב, רוכבת הכי חזק, שועטת בעלייה של כביש 12, רצה הכי מהר שאני יודעת, וכמובן, איך לא? חוצה את קו הסיום בחיוך (ואם אפשר אז גם עטויה בדגל ישראל), אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד.
עוד כתבות בנושא
ישראמן נגב 2015: יותר מתחרים מחו"ל, הרבה יותר שלשות
הישראמן נגב הראשון שלה || נשים עושות את זה טוב יותר
הישראמן נגב הראשון שלי | למה החלטתי להתאמן לקראת תחרות איש הברזל ומה אומרת על זה הפיליפינית שלי?
במציאות, גיל המאמן מגיש לי רשימת הוראות: טריאתלון חיפה, מרוץ בית השנטי, מרוץ אייל, חצי מרתון עמק המעיינות, מחנה אימונים ורצוי גם לרדת לאילת לחזרה גנרלית. גיל? רגע, מה קרה? מלחמה? תן לנשום, אני לא יורדת עד לאילת רק כדי לרכוב בכביש 12. לא הייתי באילת מאז שהילדים היו בני שנתיים. "אז הגיע זמן", גיל עונה. והנה השדים מחוללים, מה זה מחוללים? מסיבת אסיד הם פתחו אצלי בראש, קרחנה בעירום עם סמים ואלכוהול, יצאו משליטה לגמרי, שאבו אותי כמעט ללא התנגדות.
אני לבד בעסק הזה
ברגע אחרון נרשמתי לטריאתלון חיפה. אני אף פעם לא מתרגשת. לא ממרוץ, לא מראיון עבודה וגם לא מהרצאה מול 100 אנשים. אבל מה שחוויתי ביום שישי שלפני הטריאתלון היה חדש לי. הייתי בחרדה, הסתובבתי כל היום עם תחושת בחילה ונדמה שכל רגע אני הולכת להקיא, קיווית שאני חולה, רציתי שמישהו יהיה איתי, שלא אהיה לבד. גיל התקשר אלי כמה פעמים, עבר איתי על כל הכללים, בדקנו שיש לי את כל הציוד, אבל אני רק רציתי שהוא יבוא גם, שיהיה איתי, ואם אפשר שיתחרה במקומי. החבר הכי טוב שלי היה בחו"ל, החברה הכי טובה סובלת בעצמה מחרדות וממקומות הומי אדם, הילדים שלי סירבו להתעורר בארבע בבוקר, בקיצור, אני לבד בעסק הזה.
ללכת על זה או לא ללכת על זה? בויום מתלבטת
איכשהו, הצלחתי להתגבר על החרדות, השדים הטריאתלטיים הרפו ממני לרגע. השכמתי, התארגנתי, יצאתי. נעיף את זה וזהו, אמרתי לעצמי. בדרך אני מקבלת הודעה מאיגוד הטריאתלון שהתחרות בוטלה. אני עד היום לא סגורה על עצמי אם מה שהרגשתי היה שמחה גדולה או אכזבה. ואם חשבתי שנפטרתי מהשדים, טעיתי, ובגדול. השדים הקטנים הלכו והתעצמו, גדלו למימדי ענק ושיתקו אותי. פחדתי מהתחרות פחד מוות. אני לא מתחרה, פסקתי.
אבל כמו שאני מאחרת כרונית ודחיינית כפייתית, כך אני גם לא עומדת מאחורי ההחלטות של עצמי. אחרי שהודעתי לגיל ולעצמי שאני לא מתחרה בינואר, כך גם חזרתי בי, ואחרי הרכיבה בעליות של הגלבוע לקחתי שוב החלטה סופית: לא מתחרה. יומיים אחרי החלטתי שכן. אז גיל החליט בשבילי, ממשיכים עם האימונים כרגיל, שבוע הבא מחנה אימונים וחצי מרתון ואחר כך נראה. אז זו ההחלטה הסופית – ישראמן בינואר 2015 (לא סופי).
