תמה ונשלמה אליפות אירופה בישראל. אין לדעת אם נראה שוב בימי חיינו תחרות בריכה כל כך איכותית בארצנו, או בכלל. אם היו קשיים בארגון, הם נבלעו בסדר המצוין של הדברים ונעלמו מעין. האליפות זרמה מצוין. כבר שנים שתחרויות שחייה יודעות לייצר קצב, זרימה ותנועה של תחרות ללא עיכובים או הפתעות מיותרות.
גל נבו במשחה ה-400 מ' מעורב לגברים | צילום: חגי אשלגי
ראינו מקרוב שלושה שיאים עולמיים, שיאים אירופאים ועשרות שיאי אליפות. ראינו את הגדולים בעולם, כולל כמה מאגדות השחייה שלא תישכחנה אף פעם; אלו שישאירו לנו זיכרונות, טקסטים, צילומים וסרטונים לדורות הבאים. יותר מכל שמחנו בכ-20 שיאים ישראלים חדשים, ב-3 מדליות ישראליות, ובעיקר בעיקר בממשק הדורות המתחדש בשחייה הישראלית.
לכל כתבות שוונג מאליפות אירופה בשחייה
לכל ראיונות הוידאו עם השחיינים באליפות אירופה בשחייה
צריך גם לזכור, שחייה תחרותית ברמות הללו עלולה להיות אכזרית. גורלות מוכרעים על מאיות שנייה. רק כדוגמה, דוד גמבורג, שחיין נפלא, שחסרו לו כמה עשיריות שנייה פה ושם כדי לצאת עם אליפות גדולה. זה לא הופך אותו לפחות טוב, זה רק אומר שהוא יצטרך לחדש את ההכנות ולחכות לפעם הבאה. עוד נשמע ממנו. כאלו הם פני הדברים גם ביחס לכמה וכמה שחייניות ושחיינים ישראלים ואחרים. הם חופרים קילומטרים במי הבריכות בוקר וערב. למרות ששמותיהם לא התנוססו השבוע בשוונג, הם ממשיכים לתת את הנשמה, את הגוף ואת השנים במרדף אחרי יעדים נכספים, שלעתים רק הם ומאמניהם מכירים – יעדים של שניות מקוזזות ומטרות פרטיות.
בממשק הדורות המתחדש בשחייה הישראלית קרן זיבנר (מימין) ועמית עברי (משמאל) | צילום: ארן הרשלג
אליפות אירופה – עבור השחייה הישראלית, חשובה לא פחות מהאולימפיאדה
עתה, קצת "כפירה בעיקר" – באולימפיאדה. המיתוס אולימפי מוגזם, מנופח, חסר פרופורציות ולטעמי (בפרט עם כל פרשיות הסמים) מתחיל לעתים להיראות אפילו כוזב. חלקים גדולים מעולם הספורט מתנהלים מחוצה לו. לא רק בשחייה, בכל הענפים. אליפות עולם בשחייה (ואגב, גם באתלטיקה) חשובה ומעניינת לטעמי לא פחות מאולימפיאדה. כאלו הם הדברים גם בכדורגל, בכדורסל, בטניס ואפילו באופני כביש – שם המונדיאל, גמר ה-NBA, ווימבלדון והטור דה פראנס חשובים פי כמה ממדליה אולימפית (וזה עוד לפני שדיברנו על פוטבול, בייסבול, טריאתלון במרחק איש ברזל, ועוד). בניית דוקטרינה מדינתית ספורטיבית שלמה סביב השאלה "מהו אולימפי" – דוקטרינה שנבחנת רק אחת ל-4 שנים, היא לטעמי לא רק שגיאה, אלא אפילו נכות יזומה שמגבילה את הספורט כולו. לא לטעות – זה לא שהאולימפיאדה לא חשובה, או לא מרכזית. העניין הוא שהיא בסך הכל עוד תחרות שחייה. היא לגמרי לא חזות הכל. עבור השחייה הישראלית, היא לא אמורה להיות חשובה יותר מאליפות אירופה – גם כזו שמתקיימת בבריכות קצרות.
צפו || יעקב טומרקין חוגג מדליית כסף שניה באליפות אירופה
אני חולק לחלוטין על יעקב טומרקין שאומר ש-100 מ' מעורב אישי, בו זכה בתואר סגן אלוף אירופה, הוא רק משחה "בשביל הכיף". לטעמי אין במשחה זה שום דבר פחות מרתק, חשוב, מעניין ומותח מכל משחה אולימפי. להיפך. לטעמי האלוף במשחה זו הוא מגדולי השחיינים בעולם. אני חולק על אלו שסבורים שאליפויות אירופה הן רק "סימן דרך" בשנה אולימפית. לעתים נדמה שרוב שחייני העולם תוכנתו לחשוב כך: שהאולימפיאדה היא חזות הכל. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי שוקל להוציא את השחייה מהאולימפיאדה בכלל, ומתמקד באליפויות עולם אחת לשנתיים (ובשנים ה"חסרות", לסירוגין, מכניס אליפות יבשתיות כמו אליפות אירופה). השחייה העולמית כולה, וכל שחייניה היו משתחררים מעול של מבחן תוצאה יחיד אחת ל-4 שנים (ותארו לכם ששחיין נפצע חודש לפני אולימפיאדה? האם שמונה שנות קריירה הלכו לפח?).
"בשביל הכיף". יעקב טומרקין | צילום: ארן הרשלג
לטעמי, אליפות אירופה היא אירוע ענק. הוכיחו זאת קטינקה הוסזו, גרגוריו פאלטריניירי, לאזלו צ'ה, שרה שיוסטרום ואחרים שהגיעו מוכנים עד הקצה, וכבשו יעדים בלי בושה ובלי התנצלות. אין תירוצים, אין פספוסים. תואר אלוף אירופה חשוב להם מאד. לטעמי, התחרות בבריכות הקצרות היא בכלל האחות הקטנה, החתיכה והקצת יותר משוחררת של התחרות בבריכות הארוכות. לעתים קצת פחות מעונבת ורשמית, אבל לגמרי לא פחות חכמה, יפה, מסעירה ומרתקת.
הגיעה העת להשיל בשחייה את התפיסה הארכאית והמזיקה לפיה ספורטאי נמדד אחת ל-4 שנים. ספורטאי רשאי וצריך לקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו על במה גדולה לא פחות פעמיים בשנה – חורף וקיץ. המופרכות של הדיקטטורה האולימפית היכתה בי בעוצמה הכי גדולה כשגיל קיזלר, שיאן ישראל ב-400 מ', 800 מ' ו-1,500 מ' בבריכות קצרות ושיאן ישראל ב-400 מ' בבריכות ארוכות הסביר לי כי הוא לא קיבל מעמד ספורטאי מצטיין מאחר והוא טרם נכנס למשבצת של "ספורט הישגי". אז לגיל – אין הישגי יותר ממך. המילה הנכונה היא שאולי טרם נכנסת למשבצת ה"אולימפית".
זכתה בחמש מדליות והראתה שהאליפות חשובה לה. שרה שיוסטרום | צילום: חגי אשלגי
אם דוקטרינת ספורט מדינתית מרשה לעצמה, ומנחילה גם לאחרים, התייחסות ברמת חשיבות משנית לשחיין מעולה כמו קיזלר, לתואר סגן אלוף אירופה או מקום רביעי באירופה ב-100 מ' מעורב אישי (כמו שהביאו טומרקין ועמית עברי בהתאמה), או בחוסר הבנה לכך שמשחה כמו 50 מ' גב הוא אחד המקצועות הכי תחרותיים, מרתקים, צפופים ויוקרתיים בעולם, אז הדוקטרינה היא זו שצריכה תיקון דחוף ועמוק. לא הספורטאים. התפיסה שהאולימפיאדה היא המדד היחיד, המבחן היחיד, חזות הכל, היא תפיסה מיושנת ומיותרת, על גבול המונופוליסטית, שהגיע הזמן לשרשה. הספורט ההישגי כאן, כל הזמן, חי ונושם בלי הפסקה. הוא לא מחכה לגלות את עצמו פעם ב-4 שנים.
מהזווית שלנו
ב"שוונג" ניסינו להביא לכם ככל שיכולנו. מטרותינו המוצהרות היו לעניין; להביא טעימות של ידע ממשי של שחייה (קצת מעבר למענה בסגנון "היה מרגש", "כיף לשחות בישראל", או "איזה תותח"); לברור מוץ מתבן ולאתר סימני דרך בתחילתה של השנה האולימפית; ולהציג את הכוכבים לקהל של שוונג. אך לא פחות מכולן, עמדו לנגד עינינו גם שתי המטרות הבאות: אחת – לגרום לשחיינים שספונים עם חבריהם בבריכות בוקר וערב, לדעת ולהבין שמה שהם עושים מעניין אותנו מאד. שיש להם גב של קהל תומך; ומטרה שנייה – לגרום לכל אחד מגולשי שוונג שהוא רץ, טריאתלט, שחיין או רוכב אופניים לשאול את עצמו "איך אני מכניס יותר שחייה לחיים שלי/של משפחתי?".
כי עבורנו בשוונג השחייה, הריצה, האופניים והטריאתלון הם לא מדורי ה"ספורט האחר" או ה"ענפים נוספים" בשולי הדברים. עבורנו מי שעוסק בספורט יחידני של מאמץ והישג, מפנים כבר מההתחלה שהישגים מגיעים רק בעקבות עבודה, זיעה, מאמץ, השקעה וחשיבה. ללא קיצורי דרך. התובנה הזאת לבדה היא 90% מהתורה כולה. ספורט אמיתי הוא סתירה מוחלטת לקיצורים, לתחמונים, לסיפורים או לתירוצים. ספורט האמיתי מקיא ופולט מתוכו מקצרי דרך. כן – גם בישראל.
כמה תודות קטנות ברמה האישית שראוי לעשותן פומבי:
1. לדובר איגוד השחייה גיל לבנוני, שהיה שותף, תומך ומסייע.
2. לאתר SwimSwam.com (מגדולי אתרי השחייה בעולם) שלקח את כל ראיונות הוידאו שלנו (אלו שנערכו באנגלית) והפיץ אותם בעולם כולו.
3. לכל השחיינים (ישראלים וזרים) שעצרו לדבר איתנו, ועזרו לנו להעביר קצת מחוכמת הנסתר המקצועית של השחייה התחרותית, וקצת מהתחושות והמחשבות, לקהל הביתה.
4. למערכת שוונג – ארן, דני ודגנית שהתלהבו, סיקרו, כתבו, צילמו והעמיקו ידע ועניין.
5. לישראל ויינשל, שומר חותם הסטטיסטיקה ההיסטורית של השחייה הישראלית.
לבסוף, הערה קטנה לסיום לכל מי שרוצה שאלמד אותו לשחות חזה. לצערי, אני לא האיש. אם יש מישהו בשחייה שלעולם לא אבין אישית, זה איך מתקדמים בסגנון הזה. אם אתם מתעקשים בכל זאת אז הנה טיפ קטן – חזק עם הרגליים.
נתראה בדרכים ובים.
