מאת:צביקה פישמן

לאחר לבטים קשים, החלטתי לשתף את חברי חברי קהילת שוונג ואחרים ביומני האישי החל מהיום בו ניפגעתי ע"י נהגת רכב שנגעה בי קלות והעיפה אותי בכביש 4 ליד הכניסה לישוב אליישיב שליד צומת כפר הרואה שליד חדרה.

הנהגת שוחחה בפלאפון, פגעה וברחה וניתפסה כמה דקות לאחר שנהגים שהיו עדי ראיה עצרו אותה.

חודש קודם לפגיעה יום לפני מרוץ גליל ים רכשתי אופניים חדשים בהרבה ספרות פול רקורד גלגלי קסיריום ועוד…

בזמן הנפילה על מה חושב הבן אדם? על האופניים כמובן, הנפילה היתה על הצד האופניים מעל הגוף, הגוף נחבל, השתפשף, ברך שמאל נפוחה, ניקרעו שני הצמיגים, מזל מכירים? בטוח.

התאונה התרחשה שלושה ימים לפני טריאתלון אילת, לאילת הגעתי חבול וכואב, לא הייתי מוכן לוותר ולהפסיד את התחרות שבזכותה אני עושה היום טריאתלון, לפני שנה במחנה אימונים שערכתי באילת לפני מרתון טבריה, הייתי במעמד צופה בתחרות ונדלקתי על הצירוף של שלושת המקצועות והחלטתי שאני מצטרף וכך הפכתי מרץ מורעל לטריאתלט מורעל.

בהצצה לאחור ביומן הריצה חודש ימים מרגע התאונה, אני מוצא את עצמי בכושר נהדר: כ-130 ק"מ ריצה בשבוע 220 ק"מ רכיבה בשבוע והמקצוע החלש שחיה כ 6 ק"מ בשבוע, סה"כ באותו חודש ריצה 520 ק"מ, אופניים 880 ק"מ ושחיה 24 ק"מ, בתוך חודש זה יש את מרוץ אשדוד, מרוץ גליל ים שלפניו רכבתי כ 100 ק"מ ויצאתי לריצה בקצב של 38 דקות, ודואתלון פ"ת, לכאורה ניראה שזה עומס אך ממש לא.

סיימתי את אילת, כאבים חזקים בצלעות ובברך שמאל, צילומים מראים שיש פגיעה בצלעות ואין מה לעשות, בברך אין ממצא.

וכך אני סובל ומנסה להתאמן למרתון ה – 41 שלי בשקט ובכאב ויודע שהזמן יעשה את שלו כמו בפציעות שונות שעברתי ושעברו מעצמם ב–150,000 ק"מ שגמעו רגלי עד כה.

במשך שלושה שבועות הצלחתי לרוץ 156 ק"מ בלבד, לא נגעתי באופניים ידעתי שהלך המרתון, הכאבים בברך הלכו וגברו ככל שהמשכתי להתאמן, מאוחר בערב יום לפני המרתון החלטתי לא לוותר ולרוץ את המרתון, כך רצתי את המרתון בלי מאמצים מיוחדים על מנת לסיים, הכאבים בברך היו לסירוגין ולא הפריעו לקבוע תוצאת אימון של 3:03:40 שעות לשביעות רצוני.

מכאן בעצם החלה התדרדרות במצב הברך, כאבים עזים, איני מצליח לרדת במדרגות, בעליה יש קושי וכאב פנימי חזק.

ב 1.2.2004 אני מוצא את עצמי מתוסכל לא מצליח להתאמן. מנסה לרוץ חוזר בהליכה, ופוגש אורטופדים רבים.

לא מספיק הפציעה הארורה שלי ובאותו סופ"ש ריב כלבים ליד ביתי אני מנסה להפריד חוטף נשיכה קשה מעל הקרסול ומוצא את עצמי במיון, מקבל אנטי טטנוס ואח"כ גם סידרת זריקות נגד כלבת, (לא אותרו בעלי הכלבים).

יומיים לאחר נשיכת הכלב, רגל ימין נשוכה, ברך שמאל כואבת בכל תנועת ניסיון ריצה, דודו סלמה משכנע אותי לצאת איתו לאימון קל, יש את מרוץ עין גדי בסוף שבוע זה, רצנו 15 ק"מ כאבים עזים בברך הנשיכה מטרידה השעון מראה 66:00 דקות.

ניצוץ של חדוות חיים חוזר אלי, הברך לא כואבת בהליכה. ערכנו שוב אימון משותף, לאחר קפיצה ל–26 ק"מ אין ברירה אני חייב לרוץ הגוף סובל בלי אימונים, קצב טוב נוח, תחושה ניפלאה, דימעה של אושר זלגה, שעון מראה 2:00 ש' , מצב טוב הכאבים בברך אינם מגבילים, ניסבלים, נשיכה, ששכתי מקיומה.

אימון שלישי משותף דודו מבקש אימון קל, אני מחליט אימון עליות 10*300, 70% מאמץ יש את עין גדי בשבת. הכאבים חוזרים ומיתגברים לקראת סיום העליה האחרונה. ב-שיחרור כאבים קלים.

אימון רביעי משותף לאחר 30 דקות ויציאה ל 5*1000 קצב תחרות מתוכנן, הפסקתי את האימון, לא מסוגל לרוץ, בקושי יכול ללכת, הבנתי שיש בעיה חמורה בברך ואין יותר מה להשלות את עצמי.

יום חמישי ושישי הכאבים עזים, הנשיכה ממשיכה להטריד מאוד. מאיר יפרח משכנע אותי להגיע לעין גדי, אתה רשום כבר, נעשה קל אני איתך.
אני מוצא את עצמי רץ עם מאיר יפרח וחברים נוספים מה זה קל? אני איתם סובל, נושך שפתיים ומסיים 1:25 שעות, הברך-כאבי תופת, נשיכת הכלב ניפתחה, אבל אני מרוצה. למרות הכל סיימתי עוד מרוץ.

יום א' 15.2.2004 יום אחרי המרוץ ייזכר לדורות. הברך גמורה לא מצליח אפילו לכופף את הרגל ברכב, פניה לרופא אורטופד, להמתין עד שהנפיחות תרד, כעבור שבוע 24.2.2004 פניה לאורטופד פרטי ד"ר פולמן יורם, איבחון של נזק לפטלה העוטפת את פיקת הברך, הזרקת קורטיזון למקום ומנוחה לשלושה שבועות, את אותם שלושה שבועות ניסיתי להפוך לאימוני שחיה על מנת לחזק את התחום הגרוע שלי ועשיתי זאת במוטיבציה 0.

10.3.2004 פניה לאורטופד נוסף ד"ר יוני ירום ממאוחדת ספורט לאחר המלצה של ידידי עמית נאמן.
האבחון היה נזק לפיקה שינוי זווית והמלצה לעבודת משקולות, התחלתי לעבוד במשקולות ואבוי לאבחנה השגויה.

20.3.2004 יצאתי לאימון קל בריצה כעבור כ 10 דקות שבתי בהליכה חזרה, היה לחץ בברך, לא כאב, חששתי, משכתי עוד שבוע מנוחה.

27.3.2004 יצאתי לאימון אופניים וכך במשך כל השבוע, אופניים בבוקר, שחיה בערב, החלטתי לא לרוץ עדיין לתת לברך מנוחה מחבטות ושקיעות של הברך בזמן הריצה.

3.4.2004 ריצה ראשונה 10 ק"מ 46:30 דקות מרגיש את הברך במקצת, אך לא נורא, אופניים 90 ק"מ. כל אותו שבוע אני מתאמן בזהירות וביעילות, מסיים שבוע של אימונים ריצה 73 ק"מ, אופניים 315 ק"מ, שחיה 2.5 ק"מ כאבים בברך קלים ונסבלים, אני חש שבימים הבאים המצב רק ישתפר ואני משדר רק זהירות.

המחשבות נודדות ואני מתחיל לפנטז שאת האירונמן של אוסטריה אני כן אצליח לעשות בסופו של דבר, נרשמתי עוד קודם לפציעה ע"י דויד ארבל.

11.4.2004 כל אותו שבוע אני משקיע קצת יותר באופניים. ריצה אני פחות מודאג, לקראת סוף השבוע אני מכניס ריצה של 20 ק"מ ובום התפרקה הברך. את 4 ק"מ האחרונים אני מעביר בהליכה ובייסורים נוראיים עד שהגעתי הביתה, אותו שבוע עשיתי 60 ק"מ ריצה 405 ק"מ אופניים 8.5 ק"מ שחיה.

במהלך כל התקופה פניתי לכל אורטופד שהמליצו עליו, כמובן אורטופדים ומומחי ברך, ד"ר סבי רוג'ר, ד"ר קרליין דניאל, ד"ר אסרף אלברט, ד"ר יוחנן חורב ונוספים וטובים אחרים.

האבחנות היו שונות ומשונות, אולטרה סאונד אבחנתי, צילומים, טיפולי פיזיותרפיה, אך ללא שום ממצא מתקן.

בכנות גמורה, דעתי התחילה להשתבש, עצבנות, חוסר ריכוז, חוסר שינה, חוסר תאבון, ודברים נוספים אחרים.
נכנסתי למצב רוח ירוד יותר, כאשר ידעתי שאת האירונמן באוסטריה אני לא עושה.

הודעתי לדויד ארבל שיבטל לי את הרישום, (חבל על 300 יורו) מאוחר יותר התברר שהרישום שלי לא בוטל, למזלי הרב ועל כך בהמשך.

2.5.2004 מיואש כולי, האורטופדים מחנטרשים מימצאים לא הגיוניים, ואני פונה לפרופסור קרסו, המוכר בתחומי טיפול רבים, נישלח למיפוי עצמות, ממצא של שבר בתחתית הפיקה.

אני לא מוכן לקבל, לא הגיוני, למה אני מרגיש את הכאב בברך רק בריצה, בירידה במדרגות, בהליכה הכאב לא קיים כבר.

ניצחון הנפש והרוח

3.5.2004 החלטתי אני יוצא לריצה עד שהרגל משתתקת ואז אני מגיע כך ישיר למיון ביה"ח הלל יפה.

כעבור 3 ק"מ של כאבי תופת נתקעת לי הברך ואיני מצליח לדרוך על הרגל. בהיכרותי את האורטופדים בהלל יפה, אני משכנע את ד"ר אסרף אלברט שטיפל בי קודם וראה אותי מספר רב של פעמים, לפתוח לי את הברך.
בשכנועים ובהתנגדות שלו ושל אחרים במהלך כל התקופה, שאין סיבה לפתוח את הברך.

5.5.2004 ארטוסקופיה וממנה המשך שיפוץ מימצאים: קרע במניסקוס הפנימי, קרע ברקמת השומן של פיקת הברך וניקוי מסביב לרצועה.

יום למחרת יורד עולה במדרגות ללא כאבים ומצפה להרגיש את הכאב אינסטינקט מהתקופה הארוכה.

27.5.2004 ריצה ראשונה 5 ק"מ קל אין כאבים, הרגשה מרוממת. דמעות של אושר ושאגה אדירה של שימחה.

28.5.2004 7 ק"מ קל 50 ק"מ אופניים.
29.5.2004 10 ק"מ קל בחולות הים.
30.5.2004 10 ק"מ קל 50 ק"מ אופניים שחיה 1 ק"מ.
31.5.2004 10 ק"מ בנוני 65 ק"מ אופניים שחיה הפסקתי הייתי עייף.
1.6.2004 10 ק"מ בנוני – שחיה 2 ק"מ.
2.6.2004 10 ק"מ בנוני – 5.5 ק"מ אופנים חזק.
3.6.2004 55 ק"מ אופניים חזק.
4.6.2004 10 ק"מ קל – 65 ק"מ אופניים – שחיה 1.75 ק"מ.
5.6.2004 110 ק"מ אופניים ויציאה לריצה 10 ק"מ 43:00 דקות.

תחושה מופלאה אימונים עם הרבה צימאון.
בתאריך 3.6.2004 שוחחתי עם חברי דויד ארבל ושאלתיו האם קיבל אישור לכך שמספר החזה שלי מבוטל, תשובתו היתה שהוא חושב שהרישום שלי לא בוטל, בבדיקה אני רשום.

הודעתי לדויד אני מצטרף, עושים חשבון של ימים, נותרו 31 יום עד להזנקה דויד מודיע השתגעת אנחנו בטיפר, אין זמן.
אני מחליט ומהמר על כל הקופה ועל כל הניסיון שלי.

השבוע של 12.6.2004 – 6.6.2004 אני מצליח להכניס ריצה של 130 ק"מ אופניים 520 ק"מ כאשר ביום שבת מצטרף לפלאטון של השבת בעין השופט, ושחיה 6.5 ק"מ.

השבוע של 19.6.2004 – 13.6.2004 מכניס 152 ק"מ ריצה, 490 ק"מ אופניים, 9.2 ק"מ שחיה כאשר טריאתלון ת"א בתוכו.

השבוע של 26.6.2004 – 20.6.2004. סימנים לעיפות קלה מבצע מנוחה ביום א' בימים הנותרים מכניס 100 ק"מ ריצה, 370 ק"מ אופניים, 5 ק"מ שחיה.

האימון האחרון המסכם לפני הטיפר שלי ביום שבת נותן 80 ק"מ אופניים ויציאה לריצה של 10 ק"מ בקצב של 41 דקות, ההרגשה אלוהית נישאר לי לעבור את השבוע הקרוב באימונים ובזהירות רבה, המחשבה על כך שהנה אני מגיע לבאר ונישאר לי רק לשתות ממנה, ריגשה אותי והוסיפה לי אנרגיות אדירות, האימונים בשבוע זה האחרון לפני האירונמן היו בפיק בירכיים, אינני יודע להסביר זאת, לא היתה לי שליטה.

2.7.2004 מתח עצום, ריצת בוקר מוקדם 40 דקות קל , שחיה עם החליפה באגם עם החברה כ – 1 ק"מ.

3.7.2004 כ 10 ק"מ אופניים ו 5 ק"מ ריצה.

4.7.2004 היום הגדול התפוצצות של אנרגיות עצומות, שליטה מוחלטת בשחייה עפ"י התכנון, שליטה מוחלטת ברכיבה, דופק כמעט קבוע של כ – 130 גם בריצה זהירות רבה כי ידעתי שאני מתרסק בריצה אך לא ידעתי באיזה שלב, אכן התרסקתי, שמרתי דופק נמוך על מנת לסיים את התחרות בכבוד, עמדתי בציפיות של עצמי מעל ומעבר.

מסכם: הנפש והרוח ניצחו, בגדול.

הלוואי בלי תאונות ובלי פציעות. נתראה באירונמן הבא.