מאת:ערן דרקסלר
אחת החוויות שיותר ציפיתי להן (בגלגול הזה לפחות), היא חוויה שרוב החברים שלי המגדירים את עצמם "נורמאלים" מכניסים אותה ללקסיקון הסטיות היותר רציניות שהם מכירים.
מי מאתנו לא אוהב לטייל בחו"ל? שהרי נאמר כבר שאחד המקומות היותר יפים בארץ הוא חוץ לארץ (וסליחה לכל אוהבי ושומרי ארצנו).
וכך ביום בהיר אחד (שהיה בעצם, לפנות בוקר בהיר אחד) התייצבו להם כ 40 ארגזי קרטון שבעזרתם ניתן היה לבנות מגדל קרטון מרשים ביותר (אולי נקיים את מחנה האימונים הבא בבבל), בנמל התעופה בן גוריון ביחד עם משלחת של טובי בנינו ובנותינו (כמספר ארגזי הקרטון פלוס/מינוס).
אכן זו הייתה חוויה להיתקע מאחורי קבוצת הכדורגל הלאומית מ.ס. אשדוד מכיוון שגם הפעם כדורגלנינו לא אכזבו ובהחלט קיימו את כל הסטיגמות שמצפים מכדורגלנים ומי שלא היה שם יאלץ לאמץ את "מרבית חושיו" על מנת להבין את המשמעות הכפולה.
מכיוון שהכתבה אינה עוסקת בנמל התעופה וגם לא בחווית הקניות שאופפת כל אחד שעובר את ביקורת הדרכונים ואפילו לא במ.ס. אשדוד, אדלג, בדילוגים קלים אל נמל התעופה של בודפשט, לשם הגיע מרבית הציוד בשלום ואפילו משאית קטנה וחמודה חיכתה לנו עם נהג….(שלמען האמת אין לי מושג מה שמו) שבידו הפקדנו את כל היקר לנו (האופניים).
כידוע לכולנו השפה ההונגרית אינה שפה קלה, למעשה, היא אינה דומה לאף שפה אחרת באירופה, והקרובה אליה (שעדיין מרוחקת מאוד) היא השפה הפינית. מכיוון שאף אחד מחברי המשלחת אינו ממש דובר הונגרית יבואו לידי ביטוי במהלך הכתבה מילים כמו "המילון" – שמציין בעצם את ניסיונותינו הרבים בלימוד השפה ההונגרית.
"מאלי"–אופניים הונגריות "אסליות" שזכו לזלזול רב בקרב ספורטאינו, שכן לרוב הספורטאים ההונגרים יש אופניים כאלו.
"אוכל"–או במילים אחרות "מה זה האוכל הזה?"
"הרצאה"-משמע כינוס ערב שבו כביכול מדברים על משהו "מעניין"
"פטריציה"–בחורה מקומית שעד היום אין לנו מושג אם זה שמה האמיתי.
"מנוחה"–זמן לעשות אימונים קלים, מה שנקרא בעגה המקצועית, מנוחה אקטיבית.
"ילדים"–כלומר, רוב חברי המשלחת. במקרה הזה המילה מקבילה למילה בלגאן.
"זמן חופשי"–זה הזמן ל"הרצאה" או בגדול ל 30 דקות שבהם ניתן לעשות הכל, מנוחה עדיפה במקרה הזה, אך במידה והאחראי (בדר"כ אחד המבוגרים) מרשה. לרוב התשובה הייתה שלילית.
"גלידה"-הסיבה שבגללה אחזור להונגריה שוב.
למעשה,בכל ערב לאחר האוכל התקיימה הרצאה שדי הרחיקה את הפיצה מקיבותינו. אבל לא נורא, ההרצאה שעסקה בתזונה נכונה השכיחה את הפיצה. טוב שהייתה גם גלידה.
הנסיעה לכפר קטן בשם Fadd Dombori הייתה נסיעה נחמדה ודי חלקה. הכפר שנמצא כשעתיים נסיעה דרומית לעיר הבירה שוכן לו על אחד היובלים של הדנובה שכידוע אורכה קצת פחות מ 3000 ק"מ ובכל זאת עוברת ב 12 מדינות (הונגריה היא ה 4, אז אל חשש לא כל הפיפי של אירופה הגיע אלינו). הכפר הקטן הוא בעיקרו כפר נופש אליו באים אנשים כדי לנפוש ופעם בשנה במשך יומיים נערכת במקום חגיגת טריאתלון וספורט.
מחנה האימון שמועדון טריאתלון להבים ארגן נערך זו הפעם השניה באותו המקום במתכונת של חמישה ימי אימונים, שני ימי תחרויות (תחרויות טריאתלון ואקווטלון) ויומיים לעכל את העובדה שאנחנו בחו"ל ולא בארץ.סה"כ 9 ימים.
מנקודת מבטי להגיע לכפר עזוב באמצע שום מקום היה די חלום, סוף סוף אפשר לרכוב על אופניים מבלי לשמוע את זמזומן הקל והאוהב של נהגי ארצנו או להתרגל לסובב את הראש כדי לחפש נהגים שהעובדה שאני רוכב על אופניים מפריעה להם בחיים.
גם העובדה שכדי לשחות, כל שצריך הוא לשים בגד ים ומשקפת ולצאת החוצה לנהר הקריר. המרחבים הם עצומים וכל מה שצריך הוא לרצות.
למעשה, נועה תיארה את המצב בצורה הרבה יותר טובה ממני: "הגענו אל האכסניה שלנו. במבט ראשון ,זה נראה כמו דיר חזירים; אחרי בדיקה מעמיקה וכניסה לחדרים התברר שזה נכון…אבל לא נורא – חשבתם שניתן לזה להרוס לנו את המחנה? מה פתאום! מיד התארגנו בחדרים,פרקנו מזוודות,ויצאנו לתדריך הראשוני (ראו ערך הרצאה)"
לאחר דיונים מרים אם להתאמן קודם או להרכיב את האופניים הייתה זו ארוחת הצהרים (האוכל) שהכריעה את הכף ובמקום מנוחת צהרים, הרכבנו אופניים.
|
יצאנו לאימון שחיה במי הנהר, בהחלט שונה מלשחות בשלולית הלאומית, או בבריכה ואין מה להשוות לחופים ה"מדהימים" של הים התיכון שבכל פעם שאני פותח את הפה אני מקבל שיפור טעם עם קצת מלח. מכיוון שיותר מידי נקודות ציון לא היו על הנהר, החליטו המאמנים על כל מיני נקודות משונות ואמרו לנו לשחות אליהם. " אתם רואים שם את המבנה עם התורן" אומר יגאל בבוקר שלמחרת על מבנה במים שנמצא כמרחק הגלות. "תקיפו אותו – ומשם שחו לעבר המבנה הבא (שנמצא גם לא ממש ליד) ואז תחזרו לכאן". "זה החימום". אני מניח שיהיה מיותר לציין שהמילה כיפר לא הוזכרה במהלך כל ימי האימונים וקירות להגיע אליהם היו רק בדמיון. וכך שחינו לנו במהלך המחנה, לפעמים בנהר הזה, לעיתים באגם אחר. אישית אני חשבתי שאין מים יותר "שווים" מהנהר הזה. היו גם כמה חברי קבוצה שחשבו אחרת וויתרו על התענוג, ההפסד היה כולו שלהם. |
 |
ביום השני החלטנו שאנו מצטרפים לקבוצה ההונגרית, כמה נחמד להכיר ספורטאים מקומיים. כמובן שגיא (הידוע בכינויו כפתורי), החליט שהם לא מספיק טובים (יכול להיות מכיוון שהיו להם אופני "מאלי") אך נאלץ להסתפק בהם. רכבנו כ 35 ק"מ לאגם שנמצא על רכס גבעות, שם שחינו קרוב ל 1000 מ', לאחר מכן רצנו עוד כ 7 ק"מ וחזרנו ברכיבה קורעת חזרה, שחלקינו (עבדיכם הנאמן) פשוט לא עמד בקצב, היות ואני לא רגיל לנסוע את כל הדרך ב 45 קמ"ש.
יובל (הידוע בכינויו שטנדל) התעניין בסוף האימון מתי מתחילים את מחנה האימונים?
באותו היום,אך בקבוצת רכיבה אחרת החליטו שניים (ליאור ואלון), שמסלול הרכיבה אינו מוצא חן בעיניהם וכנראה גם החברה, אחרת לא ניתן להסביר את העובדה שהם המשיכו לעיר הבאה, מעניין אם הם תכננו להגיע לבודפשט, בקיצור…כל הקבוצה חזרה מלבדם. עברה שעה…עברו שעתיים ולא נמצא כל זכר למתהוללים.
המחלץ הדגול גיא שלנו (שהחזיק בתואר האח הגדול ושהשליט סדר בבלגן (להלן "ילדים") מצא אותם.
בשיחה שהייתה לי מאוחר יותר עם אחד ההונגרים שאלתי אותו בכמה זמן הוא מסיים טריאתלון אולימפי. תשובתו התחילה ב"שעה…." ובדיוק כשעמדתי לתקן אותו ולומר לו "לא מרחק ספרינט אלא אולימפי…" כשהוא המשיך ואמר (במבטא הונגרי כבד) 55. "לא רע" אמרתי לו….ובלעתי רוק, משתדל להסוות את הקנאה.
הימים נמשכו, ובכל בוקר התחלקנו לכמה קבוצות, חלק לשחייה בבוקר, חלק לריצה בבוקר, אופניים תמיד היו והיו תמיד אופניים. המאמנים (יגאל,יעקוב ואלי) עבדו בהחלט קשה בזמן המחנה, בסה"כ זה לא כל כך פשוט לומר לאחרים מה לעשות.
בימים שני-חמישי התאמנו ואני חייב לומר שהאימונים לא היו פשוטים והרגשתי את העומס וייחלתי בתוך תוכי להפוגה אבל לא אמרתי בקול שכן, מה שטנדל היה אומר…?
למעשה האוכל שקידם את פנינו בתחילת המחנה, שתואר על ידי נועה כ"לא ממש אכיל" והוחלף בערב הראשון בפיצות (ששוננו היטב תודות למילון) הוחלף באוכל שאפילו זכה להגדרה "די טעים". אישית, לי אין בעיה עם קורנפלקס בבוקר וחביתה, מרק ופסטה בצהרים (יכול להיות שהיה שם גם בשר), וארוחת ערב שהספקתי כבר לשכוח מה הכילה. אבל אם אני לא זוכר משהו, כנראה שהוא היה בגבול הטעם הטוב.
מצחיק לתאר את ה"חופשות" מהאימונים מכיוון שניתן לספר את זה בשתי דרכים:
1) בימי המנוחה ערכנו סיורים בערים השכנות, ראינו את הנישות הקטנות שמציעה כל עיר ואפילו זכינו להסתובב בין המקומיים, סוף סוף הרגשנו חו"ל. אפילו שאול יצא מגדרו כשלקח אותנו לקתדרלה הגדולה בעיר Kulcha (אין צורך לזכור את השם) והרעיף שבחים בזכותה ובזכות הקשר ההיסטורי העשיר שלה למקום ולתרבות האירופאית.
2) ביום חמישי בערב (בהרצאה) סיפרו לנו על הפתעה ביום שלמחרת. חשבתי לעצמי כמה כייף יהיה לנוח קצת מהאימונים ולראות קצת את המקום.
קמנו ביום שישי, עלינו על האופניים ורכבנו 35 ק"מ (לכל כיוון) שזה בעצם ירושלים-ת"א +חצי) לעיר הקרובה Kulcha.
נעזוב לרגע את השם ההונגרי הטיפוסי ,את העובדה שבדרך לא מובנת (שכן הכביש ישר) איבדנו האחד את השני ובכל זאת הגענו בזמן למעבורת שחצתה את הנהר ואפילו את העובדה שמצאנו שאפילו בהונגריה ישנן דרכים מיוחדות בצד הדרכים הראשיות לנסיעה באופניים.
הובלנו למרכז העיר, שם שכנה לה קתדרלה למרות שזו לא הייתה הקתדרלה אלא הפסל שהיה מולה שהפך להיות גולת הכותרת כששימש כרקע לאלפי הצילומים שנערכו בקבוצתנו.והקתדרלה….טוב נו…עוד קתדרלה.
פסל – להצטלם עליו
לאחר מכן ניתן לנו "זמן חופשי" לעשות "הכל" אז כשאפשר לעשות "הכל" ו"בזמן החופשי" אין בעצם מה לעשות חוץ מלאכול גלידה…ואחחח…..איזו גלידה זו הייתה.
מצחיק היה שהשפה הדומיננטית במרכז עיירה שכוח אל בליבה של הונגריה, הפכה משפה מוזרה ובלתי מובנת אחת (הונגרית) לשפה מוזרה אחרת, שנשמעת בעיני זרים כרצף בלתי נגמר של חחחחחחח (עברית, במידה והנקודה לא הובנה).
חשוב להוסיף שאנו הישראלים אוהבים להתבלט (תמיד),העיקר שאמרו לא להביא חולצות שכתוב עליהן בעברית (כדי שלא יזהו אותנו..).
חזרנו שמחים, מאושרים,רעבים לאוכל (כשרעבים אוכלים הכל) והעיקר, "רעננים" לתחרויות ביום שלמחרת,איזה כייף היה לנוח.
ימי התחרות היו שבת וראשון. אך למעשה, ההפנינג התחיל ביום שישי עם תחרויות טיפוס למגדל מקומי, מסיבות והרבה רעש ששקטו רק כעבור שלושה ימים. המון מתחרים, המון מלווים, המון חגיגה, בהחלט עשה חשק לטריאתלון.
ביום שבת התקיימה תחרות טריאתלון למקצה ילדים וספרינט כאשר להבדיל מארצנו הקטנטונת אם זינוק מסוים התקיים בשעה 10:00, המתחרים הורשו להיכנס לאזור ההחלפות כשעה וחצי לפני התחרות וחובה היה להשאיר אותו ריק כ-10 דקות לפני הזינוק. כך הצליחו להזניק לא מעט מקצים, כאשר כל קבוצת גיל מזנקת בנפרד וכמו כן בנים ובנות בנפרד.
יום התחרות הגיע ועימו ההתרגשות שניכרה אצל כל חברי הקבוצה. החולצות הלבנות עם האותיות ISR התנוססו בכל עבר ולכל מקצה הגיעו כל חברי הקבוצה כדי לעודד (חוץ מאלו שהתחרו ולא יכלו לעודד את עצמם).
שטח ההחלפה היה נקי ואף אחד לא הורשה להיכנס אליו כבר 10 דקות לפני הזינוק. השחייה, החלה מאמצע הנהר, שחינו למרכז הנהר ושם, ללא קרקע לרגלינו הוזנקנו עם הישמע הצפירה. מיד נוצר ראש חץ כשהוא מובל על ידי 3 קיאקים שהשגיחו על השחיינים. המים היו שונים מהמים בארצנו הקטנטונת, משום מה "כבדים" יותר. העלייה לשטח ההחלפה הייתה חלקה מאוד. מבעוד מועד הוכנס משטח ברזל עם מעקה בשני צידיו ושטיח מגומי מחוספס לכל אורכו.
יצאנו אל האופניים. הסוד היודע בתחרויות עם דרפטינג הוא לצאת במיקום טוב מהשחייה. אני רכבתי חצי דרך די לבד ולאחר 10 ק"מ תפסתי קבוצה שהביאה אותי לסוף המסלול במהירות מסחררת. היה מעניין לראות כיצד מתבצעת שותפות בין רוכבי אופניים מלאומים שונים ומטרה אחת. מעניין היה לראות את סיום האופניים שכן, הוא הסתיים בצד אחר (לא מהצד שממנו יצאנו) וכך נוצר מצב שבו לאף אחד אין יתרון בזכות מיקום האופניים שלו.
מזג האוויר היה מצוין, מעונן חלקית עם רוח נעימה שבהחלט הורגשה בזמן החלק האחרון, בסה"כ 5 ק"מ ריצה. הסיום היה מיוחד כאשר חלקה האחרון של הריצה נערך לאורך הנהר מה שהעצים את החוויה. ובסוף אפילו המתינו כמה הונגריות שהעניקו לנו חולצה וחיוך.
מזנקים – ישראלי בהונגריה
לא באתי עם ציפיות עילאיות לנצח בתחרות ובדיעבד טוב שכך היה שכן, במקצה שלי רוב רובם של המתחרים הגיעו סביב ה 54-55 דקות, שזה שוב, "לא רע"….ההונגרי איתו דיברתי הגיע "רק" רביעי-חמישי, משהו כזה. בכל זאת אליפות הונגריה.
יום שבת הוקדש לתחרויות אקוותלון (2.5 (ריצה),1 (שחיה), 2.5 (ריצה)) ותחרות שלשות (7,30,1) בטריאתלון.
כמו באולימפיאדה, גם כאן לא אכזבנו ושלחנו את נציגינו שטנדל אל הפודיום שם זכה לעידוד מסיבי ישראלי בעוד הוא עטוף בדגל המדינה וקורן מאושר עם חיוך של ג'ריקן קרוע.
אז מה נשאר עוד, הימים שני ושלישי היו ימי מנוחה בעיקרם ואותם בילינו בבירת הונגריה בודפשט. אכן עיר מקסימה, לא בכדי זכתה להיכלל בין הערים היפות באירופה.
זהו, נגמר לו מחנה מדהים, כיפי ומהנה, חזרנו לארץ, לטריאתלונים כל שבועיים, לפוליטיקה ולממשלה..מה אני אגיד לכם? היה נחמד להיות במשך שבועיים מחוץ לתמונה.
תודה לכל מי שאפשר את זה:
לשאול דולב מארגן המשלחת שלא הפסיק לדאוג לנו לשנייה , לאלי גז,יגאל דהן ויעקב קושינסקי המאמנים, לאהובה כהן,משה אדרי וז'אן חורשיד המלווים, תודה מיוחדת לגיולה
(Gyola) (בחור הונגרי שבזכותו לא היינו מסתדרים בשום מקום) וכמובן להונגרים שאירחו אותנו בארצם המדהימה ולכל שאר חברי המשלחת (הילדים) שרק בזכותם היה כייף באמת.
מקווים לעוד מחנות כאלה בעתיד (עם עוד משתתפים חדשים).
המחנה התקיים בין התאריכים 2 ו-10 באוגוסט
ועלה למשתתף בוגר בסביבות 3500 ש"ח כולל טיסה, ארוחות, הסעות, ביטוח לאופניים, חולצה וטרנינג של המשלחת.
סייעה בהכנת הכתבה – נעה קציר
